תוצאות תחרות הסיפורים של כנס "עולמות 2010: מדעי הקסם"
הנהלת התחרות מבקשת להודות לחבר השופטים: חדוה קלינהנדלר, קרן לנדסמן ונדב מילר-אלמוג, שבלעדיהם לא ניתן היה לקיים את התחרות, וכמובן גם לרני גרף ולהוצאת גרף על תרומתם המתמשכת לתחרויות הסיפורים ולקידום הכתיבה הספקולטיבית בישראל ועל הפרסים שתרמו לתחרות, ולכנס "עולמות 2010" שהעניק שוב את הבמה לקיום התחרות.
דבר השופטים:
השופטים רוצים להודות לכל משתתפי התחרות. ניכר כי רבים מן המשתתפים השנה היו צעירים שרק החלו ללטש את כשרונם ואנו מקווים שנראה מהם עוד רבות בעתיד. מידת ההשקעה של הכותבים בסיפוריהם הקשתה מאוד את הבחירה וגרמה לנו לבטים רבים בבחירת הזוכים.
הזוכים
מקום ראשון: שלושה ספרים מקטלוג הוצאת גרף:
"מתמטיקה שימושית" – מאת עדי לויה
מקום שני: שני ספרים מקטלוג הוצאת גרף:
"כל טיב לבני ביתך" – מאת ליטל וינבאום
השופטים לא הצליחו להגיע להסכמה על המקום השלישי, ולכן הוחלט להמיר אותו בשני פרסי "חביב השופטים". אחד מהם נפסל בדיעבד בשל אי עמידה בתנאי התקנון. השני יקבל עותק של הספר "ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור", מאת מרק טוויין, מתנת הוצאת גרף.
חביב השופטים:
"סליחה?" – מאת תומר אליאס
_______________________________________________________________
המועד האחרון למשלוח סיפורים חלף. נא לא לשלוח יותר סיפורים לתחרות. תודה.
כמדי שנה עורך כנס עולמות תחרות סיפורים קצרים בסוגת המדע הבדיוני והפנטסיה. השנה מוקדשת התחרות לנושא "קסם ומדעים".
השופטים בתחרות:
קרן לנדסמן: כותבת סיפורים ותסכיתים, מועמדת לפרס גפן בשנתיים האחרונות בקטגוריית סיפור המקור הקצר וזוכת תחרות הסיפורים של כנס "עולמות 2007". מנהלת כנס מאורות.
נדב מילר-אלמוג: מתרגם ועורך תוכן. מומחה לאגדות וסיפורי עם, מיתולוגיות וספרות ילדים. אספן ספרים וחובב מדע בדיוני ופנטסיה מילדות.
חדוה קלינהנדלר: מתרגמת ולקטורית, חובבת פנטסיה. כותבת בבלוג בלי ניקוד.
הפרסים
שלושת המקומות הראשונים יזכו בפרסים מתנת הוצאת הספרים גרף:
מקום ראשון: שלושה ספרים מקטלוג גרף, לפי בחירת הזוכה.
מקום שני: שני ספרים מקטלוג גרף לפי בחירת הזוכה.
מקום שלישי – ספר אחד מקטלוג גרף לפי בחירת הזוכה.
השחיזו עטים, חדדו מקלדות וקדימה למלאכה!
הנהלת עולמות מודה לרני גרף מהוצאת הספרים "גרף" על תרומתו המתמשכת לתחרות הסיפורים של עולמות.
תקנון תחרות הסיפורים של כנס "עולמות 2010"
- נושא התחרות הוא "קסם ומדעים". התחרות פתוחה לסיפורי מדע בדיוני ופנטסיה בנושא זה בלבד.
- על הסיפורים להיות כתובים בשפה העברית בלבד.
- אורך הסיפורים: 5,000-2,000 מילה על פי ספירת המילים של מעבד התמלילים וורד. סיפור שאורכו יחרוג מגבולות אלה – ייפסל. שימו לב משתמשי open office – מונה המלים במעבד התמלילים שלכם מזייף כלפי מעלה! אם הסיפור שלכם עומד על כ 2200 מלה לפי מונה המלים של מעבד התמלילים, בבקשה תבדקו אותו גם בתוכנה אחרת כמו וורד או תוכנה אחרת שיודעת לספור מלים. מונה המלים במייקרוסופט וורד תקין.
- אין להגיש יותר מסיפור אחד. כותב שיגיש שני סיפורים ומעלה, כל סיפוריו ייפסלו.
- התחרות מוגבלת לסיפורים מקוריים שטרם פורסמו בכל דרך, בדפוס או ברשת.
- אין להגיש סיפורים המבוססים על יצירות מוכרות (”פאנפיקים”).
- חובה להגיה את הסיפורים לפני ההגשה ולהקפיד על תקינות הסגנון והפיסוק.
- לצורך הגשת הסיפור יש לפרסמו כתגובה להודעה על התחרות באתר הכנס. הסיפור יפורסם תחת שם בדוי שהומצא במיוחד עבור התחרות ואינו מאפשר את זיהוי כותבו.
- לאחר משלוח הסיפור יש לשלוח דואל למנהלת התחרות יעל פורמן. בדואל יש לציין את שם הסיפור, שמו המלא של המחבר, ואת הכינוי שתחתיו הופיע הסיפור. יש לצרף לדואל את הסיפור בקובץ וורד או RTF.
- הנהלת התחרות תבדוק האם הסיפור עומד בקריטריונים של התחרות (קרי, נושא התחרות ומספר המלים המותר). סיפור שלא יעמוד בקריטריונים ימחק מדף התחרות וכותבו יקבל התראה והזדמנות לשלוח את הסיפור מחדש או לשלוח סיפור אחר במקומו כל עוד לא חלף המועד האחרון למשלוח סיפורים.
- ניתן להגיש סיפורים עד יום ה’, 18.3.10, בחצות. לא תינתן הארכת זמן!
- שיטת השיפוט תיקבע על ידי הנהלת התחרות. כל החלטות חבר השופטים הן סופיות ואינן ניתנות לערעור.
- השופטים יעריכו את הסיפורים על סמך תוכנם בלבד ולא ידעו את זהות מחבריהם.
- פרסים יוענקו לזוכים בשלושת המקומות הראשונים בדירוג.
- השגות בנושא חוקי התחרות, שאלות, מענות ותגובות יש לפרסם אך ורק בפורום של אתר הכנס או לשלוח בדואל ליעל פורמן, מנהלת התחרות. כל תגובה שאינה סיפור אשר תפורסם תחת מאמר זה תימחק לאלתר.
- זכויות היוצרים על הסיפורים תישמרנה למחבריהם. עם זאת, הנהלת הכנס רשאית לפעול לפרסום הסיפורים בבמות מסחריות או שאינן מסחריות בין שזכו ובין שלא זכו ללא צורך במתן תמורה נוספת, וזאת במשך חצי שנה מתום הכנס. כל פרסום יתבצע אך ורק בהסכמה מראש ובכתב של המחבר.
- בשליחת סיפור לתחרות מביע המחבר הסכמה מלאה לתקנון זה, על כל סעיפיו.
סיפור שלא יעמוד בתנאי התקנון יימחק לאלתר ולא יוכל להשתתף בתחרות.
16 תגובות
רוץ! סר רוטשילד רוץ!
כל כמה שניות נשמעה צפירה קטנה ומעצבנת. מי זה הסוציומט שמצפצף כבר כמה דקות?
הצצתי במראה וראיתי את הוולוו הלבנה של פרופסור שקד. הוא ישב בה עם כובע קסקט אנגלי וראשו שקוע במגזין כלשהו. כרגיל, בחזרה מחו"ל, עניין לבושו הופך למשל ושנינה, מאחר ותמיד לוקח לו שבוע להתאפס ולחזור לקרקע המכון. בפעם האחרונה שחזר מהמזרח הרחוק היינו צריכים לסבול את החולצות הסיניות הכחולות במשך חודש ימים.
לידו ישב בנו ג'רי, שנפנף לי בידו, ושוב נשמע צפרור מקוטע שהעלה לכל הממתינים בשיירה את מחוג לחץ הדם. נפנפתי חזרה, והגעתי עם הסובארו הישנה שלי לשני השומרים הקפדניים שבכניסה. אני עם ה"מזל חרא" שלי לא מצליח אף פעם להיכנס למאגר הזיכרון המוחי של השומרים – שוב בדיקה מקיפה, ושוב אימות מול המחשב. בזווית העין קלטתי את היפנית האדומה שטיפסה בחלקה על המדרכה והתקרבה מאחור, עוקפת את כל התור. ה MX5 של דוקטור שפרינגר עוצרת במקביל אלי.
"הלוואי והצלופח הזה יקרע את תחתית המכונית ספורט שלו." התפללתי. הייתי בטוח שהשומרים יעכבו אותו והוא יקבל על הראש, אבל השומר השני עם יד על האקדח זיהה אותו ושחרר לו את המחסום. למה את הצלופח הזה זוכרים ואותי לא? חייכתי אליו חיוך נחשי – אי אפשר לדעת מתי אצטרך את שפרינגר. הוא הציץ בי בחיוך מזלזל וגלש קדימה, משאיר את עשרים המכוניות הממתינות.
אחרי הכיכר הפרחונית ראיתי ממרחק את דוקטור ברק והמרצדס המשוחזרת שלו – כנראה תקלה. לידו עצר שפרינגר, ונקודת התנגשות בלתי נמנעת הסתמנה. מאחר ומנהל מחלקת מחקר מגנטי שנא במיוחד את הצלופח, והצלופח החמקמק חש במכון כמו באגם סרדינים, הרי שהיה זה מפגש קרבי כמו תמיד. האטתי את הנסיעה, מקווה שמכונית הספורט האדומה תעלם. ממש, לא התחשק לי להיכנס בין שניהם. עצרתי אחרי המרצדס, מספיק לשמוע את צחוקו של שפרינגר ואת גרגור המנוע הספורטיבי שהתרחק. דוקטור ברק, היה אחד האנשים הכי מאוזנים שהכרתי במקום המטורלל הזה, ולמעשה יחד עם הצלופח השנוא, אנחנו השלישייה היינו האנשים הכי ארציים שעסקו כאן במחקר.
הוא ניסה להחליף גלגל עם הג'ק המקורי של המכונית מלפני שלושים שנה, יחד עם ברכת בוקר טוב מהירה, והמון קללות לשפרינגר. לאחר כמה דקות של יעוץ (מומחה כמוני לפאנצ'רים) ראיתי שאין צורך בעזרתי לכן לא נשארתי שם. עליתי חזרה לסובארו ואמרתי, להתראות! הוא המשיך לקלל את שפרינגר, רק כשהתרחקתי, שמעתי אותו צועק " נוסעים לאנגליה."
את פרופסור שקד, מצאתי נשען על הקיר עדין קורא את המגזין. הרמתי את התיק שעל הרצפה, ומשכתי אותו למשרד.
"אההה, בוקר טוב זכי, יש לי משהו חשוב להגיד לך."
"נוסעים לאנגליה?"
הוא הציץ בתימהון, מנסה להבין איך אני יודע.
"עמי ברק, אמר לי משהו עכשיו. בוא ניכנס ותספר לי."
לקחתי אותו בזהירות למשרד, משתדל למקד אותו בכיוון וצעקתי לעופרה שהגענו. היא יצאה מחדר הצילום מחייכת, ונגשה לטפל במהירות במנהל המחלקה. אחרי שעה ישבתי עם המחברת מולו, משתדל לדלות את מלוא המידע לפני שישכח.
"אנחנו נוסעים לאנגליה למחקר קטן באחוזת הלורד רוטשילד. אתה תהיה המתאם הלוגיסטי."
לא יכולתי להסתיר את החיוך – סוף כל סוף, יצא לי לנהל משהו בחו"ל. סוף כל סוף אני על תקן רציני שדמי אש"ל נכבדים מתלווים אליו. עם עבודת מחקר לסיום התואר השני שלי, כמעט ולא מתייחסים אלי כשווה משהו במכון שכל בן אדם שני הוא דוקטור. כך יוצא שכל העבודות השחורות נופלות עלי וכל עבודה ראויה מועברת לאיזה דוקטור.
סגרתי את כל העניינים במהירות עד הצהרים – ידעתי שסגן המחלקה שלנו צריך להגיע למחרת, והוא עלול להעיף אותי בשנייה מהג'וב הזה. המכשול היחידי שנותר הייתה המפלצת האחראית על התקצוב באגף הפיזיקה.
אסתרינה התקציבאית, הציצה בי בשנאה מתחת למשקפי הקרן העבים, "אז מה נחש קטן, אתה המתאם?"
"כן!" השבתי בחנופה רכה, והצבעתי על החותמת של הבוס שלי, ומתחתיו החותמת של הבוס, הכל יכול במכון – מנהל הכספים.
"אני רוצה פירוט מדויק, של העלויות השיגור של הציוד, וכדאי שלא תטעו ברשימת הציוד"
יצאתי שמח.
"אני ממליץ על התאומים בתחום ספקטרום הצילום ולנושא השראות חשמל אפשר לקחת את צבי הירש." אמר דוקטור ברק.
פרופסור שקד הנהן ואמר "נצטרך מישהו שיפקח על האנליזה של הגרפים במחשב וסטטיסטיקות עיבוד"
ידעתי שאצטרך לקפוץ עכשיו, "ליסה!" קראתי, "ליסה כהן", ושניהם הציצו בי בשאלה.
"הדוקטורט שלה בנוי על כל עיבודי אותות ואנליזות סטטיסטיות." הוספתי להגנתה.
דר' ברק קימט את מצחו, ואז פתאום חייך – כנראה שהאסימון ירד לו, סה"כ ליסה כהן הייתה צעירה, "חתיכה", או אפשר להגיד "פצצה לא נורמאלית".
בצהרים בחדר האוכל התיישבתי ליד ליסה והסברתי לה שנצטרך אותה באנגליה. היא הייתה שמחה ואני הייתי שמח יותר. ראיתי את הצלופח נכנס ומתיישב בין מנהל אגף המחקר הביולוגי לבין מנהל המכון, מזיז את הבוס שלי שהתנצל, משום מה כשעבר מושב, עד קצה השולחן והמשיך לקרוא מגזין.
ליסה הציצה בשפרינגר ושאלה אותי אם אני מכיר אותו. לא אהבתי את השאלה וניסיתי להתחמק. היא לא התעקשה. נשארנו קצת יותר מהזמן הרגיל, והמשכנו ללעוס את הקינוח כשאנו נהנים יחדיו. שוב, היא הציצה בשפרינגר שחייך אליה מכיוון השולחן של הבוסים. לא אהבתי את הצלופח הזה.
אחרי הצהרים, התקשרתי לאסתרינה לברר אם הטופס שיגור חתום, להפתעתי היא ענתה בקצרה, שאתקשר לשפרינגר. לא הבנתי, ונכנסתי לפרופסור שקד כשאני נזעם.
"זכי תשמע! שפרינגר יהיה המתאם הלוגיסטי של המשלחת – זה מה שביקשה הגברת רוטשילד… כנראה שהם מכירים."
יצאתי אבל וחפוי ראש. שפרינגר הבן זונה!
מי היה מאמין שהצלופח הזה, מכיר את הגברת רוטשילד? יותר מזאת, דר' שפרינגר בן ה35 נחשב למשכיב בחורות מספר אחד בכל המכון.
אני אצטרך לשמור חזק על ליסה.
שפרינגר נכנס אחר הצהרים לכוך שלי "היי זכי, יש לי שאלה, מה פתאום אנחנו צריכים שש וחצי קילו חוטי זהב?"
רציתי לחנוק אותו, ואפילו להטעות אותו. הלוואי וישכח משהו! הלוואי ויעשה טעות כספית ויתקל עם אסתרינה בסיבוב.
****
בטיסה היא ישבה איתי, למרות ששפרינגר ניסה לגנוב אותה בטרמינל. הרגשתי מנצח קטן למרות שהאש"ל שלי קוצץ בחצי בגללו. אספתי לה את המזוודות וגררתי אותן אחריה, בעוד הצוות מתרכז ליד המיני וואן. ניסיתי לשים את המזוודות מאחור כשהגיע שפרינגר.
"אין צורך! תן! אני אקח."
הוא לקח את שתי המזוודות לכיוון מכונית ספורט שחורה וליסה נפרדה מאיתנו. באותו רגע, כרתי ברית דמים עם דוקטור עמי ברק – שנינו שונאים לנצח את שפרינגר.
הגברת רוטשילד קיבלה אותנו. לידה ישבו שפרינגר וליסה שותים שמפנייה. לאחר שהתיישבנו הופיע הלורד בכבודו ובעצמו – האיש שתמיד ימצא כמה מיליוני שטרלינגים מיותרים למחקרים חדשים במכון. הוא ערך לנו סיבוב באחוזה, ואח"כ הוביל אותנו לכיוון גן קטן, כשחומת אבני גזית ניצבת לאורכו ובקצהה שער מקומר המוביל לשביל מוקף ורדים. זה היה איזור מוזנח במיוחד ודומה כי בכוונה הותירו את האווירה העתיקה ולא טיפחו שם משטחי נוי חדשים. ספסל אבן קטן ניצב ממול לחומה, ועליו היה מונח ספקטרומטר מנותק, ולידו הרבה כבלים מגולגלים.
"כפי שהראיתי לפרופסור שקד, ההפרעות המגנטיות מתרחשות לאורך החומה ומסתיימות קצת אחרי השער"
הצצתי בעשרים מטרים האלה, והבנתי מדוע הפרופסור שלף את כל הציקלומגנט מהמעבדה והביא אותו לכאן.
בערב, דר' הירש ודר' ברק התקינו את כל צלעות הלוויתן של הציקלומגנט לאורך החומה ועד השער. אני והפרופסור חיברנו את לוח הבקרה בתוך האוהל שנבנה במיוחד עבורנו. התאומים ההולנדים היו עסוקים בניקוי עדשות ובמיון הפילטרים והאווירה הייתה אווירת עבודה נינוחה. ליסה הופיעה עם שפרינגר מחייכת אלי חיוך גדול. השתדלתי לחייך חזרה. במשך החצי שעה שהייתה איתנו חיברה היא במהירות את המחשב ולאחר שראתה שהציוד של התאומים טרם חובר, ברחה עם שפרינגר בעודה מגניבה לי חיוך התנצלות. חייכתי שוב, נשבע שלא אקנא בשפרינגר יותר, ואנסה למחוק את כל הפנטזיות שלי על ליסה.
רק למחרת בצהרים התחלנו לכייל את הציקלומגנט. כל אותו יום, דר' ברק והפרופסור התווכחו אם האות המעגלי שקיבלנו נובע מאדמה או משדר המסתובב באוויר. בערב היה ויכוח ערני ותיאורטי בין השנים ליד השולחן כשרק הירש מצליח לעקוב אחרי שניהם. שוב ליסה ושפרינגר נעלמו מאיתנו – הבנתי כי הם נוסעים למחזמר בלונדון. התאומים היו עסוקים בשתיית בירה מול משחק כדורגל של מנצ'סטר יונייטד ואני נשארתי לבד, מקשיב לרעשי הלילה וטרטור מנוע מכונית ספורט המתרחקת באפלה.
בבוקר הופעל הציקלומגנט, שורף רבע קילו זהב והפעם התוצאות היו מאוד ברורות. ליסה הופיעה באיחור אחרי שדוקטור הירש התקשר לאחוזה. שמחתי שהיא התנצלה במשך רבע שעה, ושמחתי שאף אחד לא שם על בקשות הסליחה שלה. כולם עמדו מאחוריה גבה – זעופים וחסרי סבלנות. היא נראתה מותשת, אחרי חצי שעה של עבודה מול מבטיהם הבוחנים של כל חברי המשלחת. בסוף, דפי המדפסת שרקו והוציאו את הדפים הצבעונים. היא נראתה קצת אבודה באותו רגע כשקמה ופינתה לדר' ברק את הכיסא.
אותו רגע קצת ריחמתי עליה, אבל אז הופיע השד מקצה השביל, מוביל שני משרתים עמוסים בסלים עם אוכל. המנהל הלוגיסטי בא להציל את הנסיכה, וליסה כמעט ורצה לכיוונו, מחייכת באושר, נשענת קלות על חזהו.
מי בכלל ריחם עליה?
אחרי הצהרים, הצלחנו לסנן כבר את כל הרעשים ולמעט אמפליטודה אחת שלא רצתה להעלם הכל כבר היה מוסבר. גברת רוטשילד הגיעה ושוב נתנה הסבר על המיקום של ההפרעה, משתדלת לדבר במונחים מדעיים כשלכולנו היה ברור שהיא מתכוונת לרוח רפאים. היחידי שהעז, כרגיל, לשים את הדברים על השולחן היה דוקטור ברק, שלא התבייש לנקוב בשם המפורש "רוח הרפאים של סר רוטשילד". אשת הלורד נראתה קצת פגועה, אבל התאוששה במהירות כי דוקטור ברק נראה רציני יותר מכולם, והוא היה היחידי שנראה מאמין במושג "הפרעה בלתי ברורה" (רוח הרפאים של סר רוטשילד).
בערב התלוותי לשניהם ועמדנו מול תמונתו של סר רוטשילד השמנמן.
"זה סר רוטשילד והוא נעלם בגן יחד עם המשרתת לפני 90 שנה."
הצבעתי על עגולי המתכת שבתמונה אחרת ושאלתי, "מה אלה?"
"זה הלורד נתן רוטשילד, סבו של בעלי."
"הם דומים! אבל, מה הם עיגולי המתכת שברקע?" התעקשתי.
"אוווו. יש לך חוש אבחנה יוצא מן הכלל! ", שיבחה אותי והמשיכה "הסבא באמת דומה לנתן!"
כמעט והתייאשתי לקבל תשובה, אלא שכשירדנו במדרגות היא מלמלה "אני חושבת שהלורד אהב מכונות מגנטיות. כך זה היה באותה תקופה – כולם היו מאוהבים בעניין. אני חושבת שהמוזיאון המדע בלונדון מחזיק את הציוד שלו."
הייתי בהלם, וראיתי שגם דר' ברק הופתע – הוא אפילו לחץ על זרועי בהתרגשות.
****
הכיול היה מדויק ואז הזוהר הענברי הופיע – ידעתי שהזהב נשרף. בלי שום תאום, האוליסקופים התחילו לרטוט, ושוב ליסה מאחרת. דר' ברק לא חיכה הרבה, הוא התיישב וסינטז את הנתונים במקום ליסה. הנתונים היו ממש טובים, ושרפנו קרוב לקילו זהב.
בצהרים ליסה ושפרינגר הופיעו. הפעם, הם הביאו רק סל אחד, שאריות מפיקניק שעשו יחדיו. כולנו היינו רעבים ולדוקטור ברק הייתה השערה כי זוג הנאהבים שכח את סל האוכל המיועד לנו באיזה מרבץ דשא באחוזה. אני קצת הסמקתי שהזכיר את ליסה אבל הפרופסור ששמע את עקיצתו של ברק החל להתעורר. הוא החליט שנחזור לאכול וכולנו יחדיו עשינו דרכנו לבית. מאחורינו השתרכו בנחת זוג החמד הנושאים איתם סל פיקניק.
לפתע שמעתי את קולו של שפרינגר "זכי, אי מקווה שתשאירו משהו מהזהב. נשאר לנו קילוגרם אחד."
דר' ברק חטף ויברציה בגרונו וקולו רעד, "כמה חוטים הבאת?"
גם הפרופסור שנשא שני מגזינים גרמניים עצר במקומו והביט בהשתאות בשפרינגר.
"מה? מה.. כמה? הערכה שלכם הייתה חמש שעות של הפעלה."
הפרופסור נחר בזעם, הפנה את גבו והלך במרץ לכיוון הבית – הייתה לי הרגשה ששפרינגר הסתבך.
אבל שפרינגר הוא צלופח, ולקראת הערב הוא הגיע עם הגברת רוטשילד שהרעיפה עלינו מחמאות אדירות, והבהירה שברור לה כי הניסוי הסתיים, וכי תודות ימסרו ע"י הלורד באופן אישי למנהל המכון. אני וברק החלפנו מבטים – לא מאמינים ששפרינגר, תמרן את המשלחת לסיום הניסוי. שפרינגר, כמובן לא אמר בקול שהניסוי הסתיים, כי מבטו החקרני של הפרופסור הבהיר שהוא עירני במאה אחוזים, וכי שפרינגר על הכוונת שלו.
אז שפרינגר, הודה לגברת על האירוח והפנה את ידו לפרופסור, מבהיר כי הפרופסור יסכם את העניינים. להפתעתו הפרופסור אמר משהו אופרטיבי בתחום הדיפלומטיה של המשלחת.
"אנחנו אולי נבצע עוד ניסוי אחד גברתי." פנה הוא בחיוך לאשת הלורד.
***
"אני חושב שהמופע הערב יהיה בטווח הספקטרום של האות, משהו בסביבות שמונה בערב." אמר ברק ותיקתק עם העיפרון על הדפדפת.
התאומים עברו לידנו ואחד מהם אמר, "נו! אז נגמר, חבל! בכל אופן, קחו בחשבון פירקנו את המצלמות."
התעלמנו מהם וקבענו את הגל המחזורי לשעה 20:14 בדיוק.
הערב ירד, והדלקתי את המכונה – ברק צריך להגיע. האור הענברי התפשט אט, אט בין הצלעות, יוצר בועה מאורכת עד השער. הרכבתי את המשקפיים הירוקות והדלקתי את המכשירים שלי.
חלפה לה דקה ושמעתי את ברק מאחורי, "נו? יש משהו?"
הורדתי את המשקפיים ולחצתי על ההרצה לאחור של הספקטרומטר, קיבלנו ריצה מהירה של השתי דקות האחרונות, והקווים התכיילו להווה.
"לא!", אמרתי והרכבתי חזרה את המשקפיים.
"אני הולך להשתין." הוא אמר, ושוב הורדתי את המשקפיים להציץ במערבולת הענבר.
הדלקתי סיגריה, נהנה מהזוהר הכתום שעקצץ את האוויר במתח סטטי. לפתע, חשתי בתנועה – משהו ריצד בין הצלעות הגדולות. דמות גבר נראתה מטושטשת בירוק. ואז הגבר נעלם בשער. חשבתי שהשתגעתי, והצצתי במכשיר, שורף את אצבעי מהסיגריה, מקלל במהירות ומנסה להספיק ולעשות משהו. לא הספקתי להריץ את המכונה לאחור ושוב הלם – משמאל הופיעה דמות בחורה צעירה בשמלת מלמלות. היא רצה כמה צעדים, נעצרת, מסתכלת לצדדים, ואז מביטה אל מאחורי גבה, רצה קדימה ונעלמת בשער.
השתגעתי! הייתי בטוח שאני רואה רוחות רפאים.
הסיגריה שרפה לי את המכנסיים והעפתי אותה במהירות, מזדקף… ואז פתאום הוא הופיע, שוב הדמות הראשונה, מכנסים הדוקים על ישבן שמן, כשכמה כפתורים פרומים. הגבר עם הפאה נראה מוכר. אבל הוא לא עצר, אלא, המשיך לרוץ לכיוון השער אחרי הבחורה כשהוא נושא איתו בקבוק יין. אבל הכל היה מטושטש.
הייתה לי הרגשה שהמופע הוא אקספוננצייאלי, לכן כיילתי את המכשיר במהירות – מתעלם מהאישה שרצה שוב בצורה מטושטשת בין צלעות הציקלומגנט.
בן זונה! קיללתי את הלחצן הדיגיטאלי שהניע את הסקאלה באיטיות תצוגה דיגיטלית.
נו מהר! אצבעותיי רצו במהירות על המתגים, וביצעו כיול מחודש.
"נו, נו! שזה לא יעלם!" התחלתי כמעט לבכות ולהצטרד.
"מה יעלם?", שמעתי את ברק מאחורי.
לא עניתי לו. השתדלתי להתרכז לחיצה ארוכה על הטיונינג של הספקטרום הכתום.
"בוא מהר! זה מופיע!" צעקתי לברק, למרות שהיה דבוק לכתפי. הסתובבתי במהירות, ונעתי לכיוון המנהרה הענברית שהשתוללה סביב הצלעות שאכלו את שאריות הזהב, תופס עמדה קרובה ככל האפשר.
שמעתי צעקות מאחורי, ולא היה איכפת לי. ידעתי שיהיו מקסימום, עוד שני מופעיים נוספים. לא הבנתי מה דר' ברק צעק לי, הייתי מהופנט מהדמות של הבחורה הצעירה ששוב רצה, ושוב נעצרת בחיפוש כשהחזה שלה מתנשף. מבטה היה לא כל כך מפוחד אבל דומה כי היא שרויה במצוקה קלה, ואז היא הציצה לאחור – משהו בטח נשמע שם והיא נראתה מופתעת. אבל, עם חיוך כמעט בלתי מורגש הרימה את שולי שמלתה וברחה לכיוון השער.
הצעקות התגברו מאחורי.
רק עכשיו הבנתי שהצעקות הן לא של ברק, שהרי הוא ממש עומד לידי ולוחש מאחורי "לא יאומן! לא יאומן.".
לא הקשבתי לברק. אותו רגע ראיתי אותו בבירור. ראיתי אותו נכנס מצד שמאל. זה היה כל כך ברור. זה היה סר רוטשילד. הוא נראה מתנשף ובטנת חולצתו קצת פרומה, לא מתעכב יותר משניות ספורות אלא ממשיך לרוץ אחרי העלמה הצעירה, עם בקבוק יין ושתי כוסות.
"לאן הוא רץ?", שאג ברק באוזני.
הזמזום התגבר סביבנו, כשהמכונה מגיעה לרצועת הזהב התחתונה, והמאמץ של הציקלומגנט להתיך את הזהב הגביר את הרעש.
"לא ראית את הבחורה?" צרחתי לברק.
"זאת הייתה בחורה?"
"כן!" צרחתי יותר חזק.
ידעתי שיהיה לנו מזל אם נקבל מופע נוסף.
לפתע האור הירוק מצד שמאל גבר, אבל בזווית עייני הימנית ראיתי את שפרינגר רץ אלינו "תעצרו את המכונה! מי נתן לכם אישור?" צרח שפרינגר.
הגברת לא שמעה את שפרינגר, היא רצה כמה מטרים ונעצרה. מביטה לצדדים, וכאילו רואה את שפרינגר לראשונה ומחייכת חיוך קטן. שפרינגר היה בהלם מהמראה, והחיוך הקטן השפיע.
איך שהיא ברחה, שפרינגר צעד קדימה, "היי! את! תעצרי!", פקד בקול גברי ועמוק.
היא לא עצרה והוא הסתובב אלינו בשאלה. אלא, שמצד שמאל הופיע סר רוטשילד, רץ עד שפרינגר, ושפרינגר נבעת והצטרח.
הוא הרים את ידיו בבהלה אל מול פרצופו בדיוק כשסר רוטשילד רץ למולו.
"עצור!" הוא צרח, וסר רוטשילד עצר בדיוק מול האף של שפרינגר שעצם את עיניו בפחד.
הוא הציץ בשפרינגר נדהם לראות אותו. גם שפרינגר נדהם כשפתח את עיניו, הוא פשוט זינק בבהלה לאחור ורץ לכיוון השער.
אני וברק יחדיו צעקנו "לא! עצור!"
שפרינגר לא שמע, ונעלם בריצה בתוך המנהרה הכתומה. לעומתו, סר רוטשילד הציץ בנו בסקרנות והתקרב אלינו חורג מהספקטרום הענברי.
"אלוהים! כמה רצתי! אין לי כבר אוויר." נשמע קולו הנחלש כשהוא מתרחק מאיתנו, הולך ונגוז, אט, אט לכיוון גן הורדים.
הזהב הלך ונעלם, ומערבולות הענבר התאבכו והתפוגגו.
"ראית?" לחש ברק כלא מאמין.
לא עניתי. הלכתי לחפש את שפרינגר מאחורי השער. לא היה שם מאומה למעט בקבוק יין פתוח שחציו כבר נספג באדמה. הרמתי את הבקבוק ולקחתי לגימה עמוקה.
"לא תמצא אותו." אמר ברק, מנסה לחדד לי את ההכרה ששפרינגר נעלם.
הנהנתי בראשי כמבין ונתתי לו ללגום מהנותר בבקבוק. אני לא יודע, אם בדיוק באותו רגע הבנתי את כל מה שהתרחש. רק כשצעדנו חזרה לבית תפסתי זאת. שאלתי את ברק "איפה נמצא עכשיו שפרינגר?"
"אני חושב ששפרינגר רץ עכשיו אחרי הבחורה." אמר הוא, ולא צחק.
****
"שפרינגר נעלם." כך אמר דר' הירש בבוקר כשכולנו ריכזנו את חפצינו. הקורבט השחורה של הגברת רוטשילד עדין חנתה בחניית האורחים, וליסה נראתה מודאגת.
דר' הירש שוב חזר על דבריו בעניין שפרינגר, ומשראה כי אף אחד לא מתכוון לעשות משהו בעניין, התיישב לקרוא עיתון. כל הציוד היה כבר מקופל וארוז במשאית, ועוד מעט יתחיל לעשות דרכו חזרה לכיוון ישראל. אכלנו ארוחת צהריים וגברת רוטשילד עשתה בדיקה מי האחרון שראה את שפרינגר.
כמובן, שליסה סיפרה שהיא האחרונה שראתה אותו. לי נראה כי היא קצת הסתירה באיזה שעה בדיוק הוא עזב את חדרה.
"כלומר, לפחות חצי יממה שהוא נעדר.", אמרה הגברת רוטשילד.
לקראת ערב הגיעה המשטרה, לקחה פרטים והבטיחה לחקור באופן פורמאלי רק אחרי שיחלפו 24 שעות. אבל באופן לא פורמאלי, נשלחו שישה שוטרים ושני כלבים לחפש אותו באחוזה ובחורשה הקרובה. באותו ערב ליסה הייתה עצובה והיא ביקשה מהפרופסור שנישאר כולנו לחפש את דר' שפרינגר. הפרופסור הבטיח לתת לה תשובה בבוקר.
בבוקר, כבר לא היה צורך באישור הפרופסור – חצי שעה אחרי שנחקרה ע"י מפקד המשטרה הודיע הוא, כי לאור המידע הרב של ליסה על תנועותיו של שפרינגר בימים האחרונים, המשטרה תוציא לה צו עיכוב מבריטניה. משאר חברי הצוות נדרש רק תצהיר.
לפני שעזבנו את האחוזה אמרתי לגברת רוטשילד, כי מדדתי אותות מוזרים מגן הורדים, וכי אולי יש קשר בין גן הורדים לבין רוח הרפאים של סר רוטשילד. לפי מבטה המאושר, הבנתי כי היא בטח תהפוך את כל הגן.
יצאנו חזרה לארץ.
****
במחסום כבר זיהו אותי. בלי שום תקלות חניתי בחניה של שפרינגר – הגיע הזמן שמעבדות המחקר הפיזיקלי יתנו כבוד למי שתאם את המחקר באחוזת רוטשילד. טלפון שהגיע יום קודם, אישר כי סר רוטשילד נמצא, וכי תרומה נוספת עושה דרכה לבניית אגף אחד על שם סר מאיר רוטשילד.
הגעתי לאסתרינה התקציבאית עם ביטחון קצת יותר גבוה. לידה עמד הבוס של הבוס שלי – מנהל האגף הפיסיקלי של מכון ויצמן. הוא הרים את ראשו לרגע מעל שולחנה של אסטרינה, חייך ואותת לי להיכנס. אח"כ, במשנה תוקף, דפק על הדוח שמתחת לאף שלה, "את רואה? שפרינגר יכול לצאת מהתחשיב התקציבי. מבחינתי, שפרינגר לא קיים!"
הוא לא המתין לתשובתה, אלה עקף אותה ואת השולחן וטפח על כתפי.
"זכי, עבודה מצויינת באנגליה. עבודה ממש מצויינת."
מאחוריו חרקה אסטרינה את שיניה והיא מלמלה בתוכחה, "אבל שפרינגר חסך לנו 2 ק"ג זהב."
ראיתי את הגבה הימנית שלו מתרוממת בזעם והוא הסתובב אליה, "רק תדעי לך, שבזכותו מצאו את סר רוטשילד. "
הוא חיבק אותי והסתובב כשהוא תופח על החזה שלי, "בזכותו! את שומעת? בזכותו נבנה אגף חדש. ולא בזכות שפרינגר שנעלם בלונדון"
אחרי שהלך, נשארתי לבד עם מבטי השנאה שלה.
היא חתמה על טופס האשל הכפול שלי כמתאם לוגיסטי והתכוונתי ללכת לכיוון מחלקת השכר.
אבל, היא המשיכה צעקה לי מאחור "שפרינגר סיפר לי שאתה אמרת לו שצריך עוד 2 ק"ג של זהב… ובסוף הוא צדק!"
הסתובבתי אליה ונשענתי על המשקוף, חושב על דבריה.
בהרהור אמרתי, "אם שפרינגר היה מקבל את ההמלצה שלי אולי היינו יכולים להחזיר אותו."
הסתובבתי והלכתי.
היא לא ויתרה וצעקה "איפה הוא? אתה יודע איפה הוא?"
לא עניתי, למרות שרציתי להגיד לה ששפרינגר רץ עכשיו אחרי מישהי אחרת.
וונציה
"אז איך היה בוונציה?" שאלה מיכל.
"מדהים." ענתה לה אגם. "דרך אגב,לא שכחנו אתכם וקנינו לכם מתנה קטנה."
עיניה של מיכל נפערו.
"מתנה? לא הייתם צריכים."
"שטויות, זה משהו קטן שיגרום לכם להרגיש טוב, פשוט, אני ויואל ישבנו שם, כלומר בוונציה, באחד הרחובות הצדדים, באמצע הלילה, במסעדה, משקיפים על הירח ויואל לא יכול היה להתאפק והזמין יין משובח."
"איזה סוג?" נשמע קולו הנעים והמתעניין של צור, בעלה של מיכל.
"יין שנקרא: "בלה לונה", יואל טוען שהוא מצוין, נכון יואל?"
יואל אישר בניד ראש קצר וחיוך מזויף.
אגם הושיטה לצור את הבקבוק העטוף והוא ליטף אותו בחיבה.
"אז החלטנו לקנות לכם את היין."
"תודה רבה לכם, לא הייתם צריכים,"אמרה מיכל.
"אתם חברים כל-כך טובים ,לא יכולנו לחזור משם, מבלי להביא משהו קטן."
צור ומיכל נראו מרוצים.
"ומה קניתם לעצמכם?" שאלה מיכל כבדרך אגב.
"מסכה ונציאנית," ענה יואל. "הנה, תלינו אותה שם, על הקיר."
אגם צחקה, "כן,אני לא יודעת איך הוא הצליח לשכנע אותי לקנות את הדבר הזה, הן עולות הון תועפות, וזאת הייתה יקרה במיוחד."
מיכל וצור בחנו את המסכה בעיניים משתוממות.
"מסכה גותית אמיתית," אמר צור, מבט מלא הערכה הופיע על פרצופו העגול ועיניו הקטנות הצטמצמו.
"למרות שהיא איננה אופיינית בכלל לוונציה," הוסיף.
"כן,מזכירה לי מסכה של וודו,"ציינה אשתו."זוכר צורי? ראינו כזאת בסרט ההוא, נו, איך קראו לו? הייתה שם מסכה דומה לזאת."
"כן, הסרט עם תום קרוז, גם אני לא זוכר איך קוראים לו," אמר צור."זה עומד לי על קצה הלשון, תשמע גבר," פנה ליואל לפתע בחדות. "קראתי באיזה מקום שהמסכות הללו מלאות בכישוף. מומחים בתורת הנסתר מאמינים שהן מסוגלות לשנות את המציאות, אולי כדאי שתיזהרו,"אמר,חיוך מתגרה הופיע על פניו שהפכו לעגולות ודשנות כפליים.
"כן ,אני חושבת שהיא משדרת אנרגיה שלילית," אמרה מיכל, שולחת מבט חשדני לעבר המסכה.
"אני לא מאמין בכל הממבו ג'מבו הזה," ציין יואל והידק את אחיזתו בכוס השמפניה.
"אז במה אתה כן מאמין?" שאל צור.
"אני מאמין במדע, זהו הקסם היחיד שאני מוכן לסמוך עליו."אמר יואל.
"אתם מבינים מה אני צריכה לסבול פה בבית?" שאלה אגם ופלטה צחוק.
אנחה כבדה נפלטה מגרונו של יואל.
"אני לא אשם שאשתי היקרה מאמינה בכל הזבל הזה, אני אישית לא מוכן לקבל את כל השטויות הללו."
"תודה בזה, אתה פשוט שמרן,"הדהד קולה הצווחני של מיכל ברחבי הסלון.
פרצופו של יואל האדים. "את ובעלך יכולים לחשוב מה שאתם רוצים, אבל עדיין, אני חושב שהעבודה של בעלך היא לעשות כסף מאנשים תמימים."
צור החוויר, פניו התעוותו וכעת הזכיר יותר מכל את פורקי החזרזיר מהסרט המצויר של האחים וורנר, עד כי התחשק ליואל לפרוץ בצחוק, אבל הוא לא עשה זאת.
"יש לי הרבה לקוחות מרוצים, אחת מהם, דרך אגב ,זו אשתך," הודיע צור.
"זה שאתה נוהג לקחת כסף מאשתי, זה כבר סיפור אחר…"
"יואל!" קראה אגם. "איך אתה לא מתבייש?"
"מה זה קשור בכלל לבושה?" אני לא מבין למה אני לא יכול…"
"הם חברים שלנו, תפסיק כבר להעליב אותם," קטעה אותו.
"אני לא התכוונתי להעליב אותם, רק רציתי לציין עובדה."
"העובדות שלך לא מעניינות אף אחד," אמרה אגם, עיניה רושפות.
"אותי הן דווקא מעניינות,"הודיע צור ורוקן בבת אחת מכוסו את המשקה התוסס הישר לתוך פיו.
אגם לא הסירה את מבטה מיואל.
"יואל, אני מבקשת ממך, אל תיכנס לשם, אני ממש מתחננת."
מיכל שלחה אליו מבט מתריס.
"כן. יואל, אם אתה כל-כך חכם, אולי תעיר את עינינו בתבונה שלך."
לרגע קט נראה היה כי יואל מוותר על כל העניין, אבל, הערה האחרונה גרמה לשד הפרטי שלו לצאת מן הבקבוק.
"צריך להיצמד לעבודות,"אמר.
"איזה עובדות?" שאלו צור ומיכל יחדיו.
אגם גלגלה את עיניה למטה ולמעלה.
"הוא סתם מקשקש, אל תקשיבו לו, לפעמים יש לו התקפים, פשוט תתעלמו."
"אני לא מקשקש! אתם אלו שמקשקשים כל הלילה הזה!"
"יואל ,תפסיק מיד!" קולה של אגם הפך צרוד.
"הם שרלטנים! הנה, אמרתי את זה."
הטלפון צלצל.
הוא שלח מבט לעבר אגם.
"את מוכנה לענות?"
פיה התכווץ ונחיריה התרחבו.
"לא! אתה תענה, זה בטח בשבילך!"
הוא הפנה אליה את גבו בהפגנתיות והחל לנוע מתנדנד אל עבר הטלפון המצלצל במסדרון. הוא הסיר את השפופרת בכוח, מצמיד אותה לאוזנו.
"מי זה?" שאל.
"זה אני," ענה קול נשי מרוחק.
"אימא?"
"יואלי,אני לא מסוגלת יותר."
"מה קרה, אימא? את מרגישה טוב?"
"אני לא יכולה יותר לסבול את אבא שלך, בא לי להתאבד."
יואל גירד בראשו.
"בשביל זה התקשרת אליי באחת בלילה ביום שישי? היית יכולה להעיר אותי."
"אם הערתי אותך, אני מצטערת, אני פשוט לא יכולה יותר, יואלי,תבין אותי."
"מתי תפסיקי לקרוא לי יואלי? אני לא ילד קטן!"
"אני מצטערת,"אמרה ולאחר מכן פרצה בבכי.
"טוב ,אימא, תירגעי,איפה אבא?"
"הוא הלך,"יבבה השפופרת.
יואל קימט את מצחו.
"באמצע הלילה? לאן?"
"הוא אמר שהוא הולך לבקר זונה, ושאני לא מספיק טובה בשבילו,הוא קרא לי זקנה מיובשת!" יללה השפופרת,"הוא אמר שהוא לא יכול אפילו להסתכל עליי,שאני מגעילה אותו ואז קם,התלבש ויצא."
"הוא לא התכוון," אמר יואל.
"אני רוצה שהוא יאהב אותי, שלא ילך לזונות, אני אוהבת אותו."
"אימא תירגעי, הוא בטח יצא לטייל בשכונה, בעוד רגע הוא יחזור, אני בטוח שהוא מצטער."
"הוא לא יחזור, אני יודעת שהוא לא יחזור!" צווחה האפרכסת ויואל הרחיק אותה לרגע מאוזנו.
"טוב, אימא, תקשיבי לי, אגם קוראת לי מהחדר, תיקחי ואליום ותלכי לישון, מחר, אני אשתדל לקפוץ, אני מבטיח."
"אני לא מסוגלת יותר ,יואלי,אתה הדבר היחיד שנשאר לי בעולם הזה."
יואל נאנח.
"אני יודע, אימא, לכי לישון, אני בטוח שהוא יחזור, אל תדאגי, מחר ניפגש."
הוא סיים את השיחה עם כאב ראש אחד גדול.
כאשר נכנס בחזרה אל הסלון ותפס את מקומו במרכז החדר, השתתקו כולם, מביטים בו.
"מי זה היה ?" שאלה אגם.
"המאהבת שלי."
"מה אתה אומר? המאהבת? "
"זאת הייתה אימא שלי, חתיכת מפגרת."
"מה היא רצתה?"
"שום דבר,היא קצת לא מרגישה טוב, אבל הכול בסדר. תראו חברה, אני מתנצל על מה שקרה מקודם,לא התכוונתי,"אמר.
"אני דווקא חושבת שכן התכוונת," אמרה מיכל וצור אישר את דבריה בניד ראש.
הכאב ראש של יואל התגבר. הוא אחז בבקבוק השמפניה החצי ריק, ממלא את כוסו במשקה המבעבע.
"אולי כדאי שתפסיק לשתות, זה לא עושה לך טוב," נשמע קולה המודאג של אגם, הוא שנא את הגוון הצדקני הזה שבקולה.
הוא רוקן את כוסו בבת אחת ושלח מבט לעבר צור.
"אני עדיין חושב שאתה שרלטן, צור."
צור התרומם למלוא גובהו שהיה מטר שישים וחמישה סנטימטרים.
יואל פרץ בצחוק.
"אתה אסטרולוג, נכון?"
"אתה-אתה תפסיק להעליב אותי, בואי מיכל אנחנו הולכים מכאן."
"לא תישארו עוד קצת?" שאלה אגם. "יש לי עוגת שוקולד במקרר."
"אני לא נשאר בבית שבו אני לא רצוי,"הודיע צור.
"שאלתי אותך שאלה, צור. האם אתה אסטרולוג?"
"אני מזהירה אותך!" צווחה אגם לעבר בעלה.
"תענה על השאלה, גמד מושתן," אמר יואל .
"כן.אני אסטרולוג ואני גאה בזה," קרא צור, גופו הגוצי רועד.
"מי המציא את האסטרולוגיה ,אתה יודע?" שאל יואל שרוקן את כל תכולת הבקבוק שנותרה לתוך כוסו.
"אני לא מבין במה זה קשור לעניין?" שאל צור מאותת בידו לעבר מיכל."חמודה, נראה לי שכדאי שנזוז."
האישה הקטנה והצנומה התרוממה מהספה בחוסר רצון וניגשה אל אגם בכדי להיפרד ממנה.
"הבבלים המזוינים המציאו את האסטרולוגיה, צור," קרא יואל בעקבות הזוג שהתקדם לאיטו לאורך המסדרון בדרכם אל דלת הכניסה.
"אבל מה שאתה לא יודע הוא שהבבלים המזוינים ,לא ידעו שני דברים בסיסים, עליהם מבוססת כל התורה השרלטנית שלך," המשיך יואל בדבריו.
הדלת נפתחה והשניים מיהרו אל חדר המדרגות כשיואל דולק בעקבותיהם ואגם מנסה לחסום אותו בגופה, ללא הועיל.
"עזוב יואל,"אמרה בקול רועד."אתה שיכור,כמו אבא שלך."
"הם לא ידעו שכדור הארץ הוא לא מרכז היקום, אתה שומע אותי,צור?!" צרח יואל בחדר המדרגות.
אגם פרצה בבכי.
"תפסיק כבר, אתה מבייש אותי לפני כל השכנים, יואל."
אבל יואל לא נרגע. "והדבר השני,"שאג. "הם לא ידעו שכדור הארץ נוטה על צירו, אתה שרלטן, צור! שרלטן, שרלטן, שרלטן."
"תסגור כבר את הדלת!" צרחה אגם. "לפני שכל השכנים יצאו החוצה ויזמינו משטרה!"
הדלת נטרקה בפראות כזאת עד כי סיד נשר מן הקירות.
האישה הגבוהה נעמדה מול הגבר הגבוה ממנה כפליים שעמד כפוף,לפתע חשה את עצמה קטנה וחסרת ישע מול המבט שתקע בה שהיה בעיניה מבט מרושע.
"מה קרה לך? אני לא מבינה? מה עובר עליך? אין לנו הרבה חברים וכרגע איבדנו את הטובים שבהם."
יואל פלט נחרה.
"הם חברים שלך, לא שלי, הם אף פעם לא היו חברים שלי, טיפוסים קטנים ומנופחים שכמותם, אני לא יכול לסבול את הצור הזה, בכל פעם שאני מסתכל עליו, אני נזכר בשיינקין שאני אוכל לארוחת הבוקר."
"תמיד היית דפוק יואל," אמרה, שולחת מבט עמוק לתוך עיניו, "אבל תמיד בגבול הטעם הטוב, אולי זה מה שאני אוהבת אצלך, את העובדה שאתה לא שגרתי, אבל, מאז שחזרנו מהטיול, אתה מתנהג כמו פסיכי."
"זה לא נכון," אמר יואל מנסה לשוות לקולו נימה רגועה.
"כן בטח, ומה קרה עם הנהג מונית בדרך משדה התעופה, אה?"
"הבן אדם היה מטומטם, מה רצית? שאני אתן לו להרוג אותנו? הוא נסע כמו מטורף, מאה וחמישים קמ"ש."
"אז החלטת להתפרץ עליו וצרחת כמו מטורף, באותו רגע לא הכרתי אותך, חשבתי שאתה עומד לחטוף שבץ במקום ואני, אגם ושינסקי, אהפוך לאלמנה צעירה."
"ואת רואה שזה עזר, הוא הוריד את הרגל מהגז והתחיל לנהוג כמו בן אדם נורמאלי."
"כן, בטח. הוא פחד ממך, האמת, גם אני פחדתי ממך, בפעם הראשונה בחיים שלי פחדתי ממך," אמרה והחלה מתקדמת לעבר חדר המקלחת.
הוא עקב אחריה בזמן שגירד בפדחתו.
"תשמעי ,חמודה,אני מצטער, אני לא יודע מה נפל עליי, הם פשוט עצבנו אותי כל-כך, רציתי לחנוק את החזרזיר הזה."
"תפסיק לקרוא לו חזרזיר, הוא חבר שלי מכיתה א," קולה של אגם הדהד מחדר המקלחת. "ואני לא בטוחה שהוא עדיין חבר שלי ,אחרי ההתנפלות שלך. כל העניין הזה מתחיל להימאס עליי, אתה מתנהג כמו חלאה, יואל ,יש גבול למה שאתה יכול להרשות לעצמך לומר, אני חושבת שעברת אותו הערב, אני מקווה שבעקבות ההתפרעות שלך לא תבקר אותנו משטרה באמצע הלילה, אחרת אני לא אדע איפה לקבור את עצמי."
"טוב ,לא משנה אני מחכה לך במיטה,"אמר יואל לדלת המקלחת שהייתה נעולה.
"אתה תישן הלילה על הספה."
"לכי להזדיין!" צרח ושלח בעיטה לדלת.
הוא ניגש אל הספה ונשכב עליה בזינוק, מדליק את הLCD- חמישים וחמש אינטש', תמונות צבעוניות רצו והתחלפו. המים המשיכו לזרום במקלחת בזמן שיואל נרדם על הספה.
***
הוא התעורר עם כאב ראש נוראי, ובזמן שגישש את דרכו אל המטבח, תהה כל הדרך, מה השעה? איפה הוא בכלל? ומי הוא בכלל? לאט-לאט החל להיזכר בפרטים, קראו לו יואל והוא נמצא, תודה לאל, בבית שלו והשעה הייתה, לאחר שהציץ בשעון, ארבע ועשרים בבוקר, מה לעזאזל אני עושה ער בשעה כזאת? שאל
את עצמו בזמן שבלע כדור אופטלגין וקינח בכוס מים בטעם ברזל הישר מברז המטבח.
הוא שמע את הנחרות של אגם מחדר השינה. ממש מקצב קבוע, חשב לעצמו והעז לפרוץ בצחוק, דבר שמיד הצטער עליו, מכיוון שכאב הראש שנלווה אל הפעולה היה איום ונורא והוא הפסיק מיד. הוא חזר בצעד קל אל הסלון, מדליק אור חיוור במנורת הקיר, אור שהיה חזק מספיק בכדי שיראה משהו,וחלש מספיק בכדי לא להעיר את בת זוגתו, שתישן הכלבה, עדיף שתישן, זה המצב שבו הכי אהב אותה,יסלח לו אלוהים,כאשר ישנה הוא היה חופשי לעשות כרצונו,ותמיד חש טוב עם עצמו,כאילו הוא נמצא עדיין בתקופה לפני שפגש אותה.
האמת, היא צודקת, בזמן האחרון אני מרגיש מאוד מוזר, בעצם, מאז שחזרנו מוונציה. איזו עיר? לא פלא שאני מדוכא, לחזור לרמת גן אחרי וונציה יכול להיות עניין מייאש ביותר, לכל אחד, ובמיוחד לאדם שניחן במעט תבונה, הוא שמח שלפחות הם הביאו מזכרת משם. מאז שהם תלו את המסכה הכהה המגחכת הוא רצה לגעת בה, פשוט לתלוש אותה מהקיר וללטף אותה, הוא היה מאוהב במסכה והוא גם ידע שאגם לא סובלת אותה.
הוא התקרב אל הקיר בוחן אותה בעיון, מקרב את פרצופו אליה, מריח את ריח וונציה הנודף ממנה.
לפתע חש צורך עז לחבוש אותה,להצמיד אותה לפרצופו,הוא ידע שהיא תתאים לו כמו כפפה ליד.
הוא הושיט את ידו ונגע בה,מעניין מאיזה חומר היא עשויה? המוכר קשקש משהו באנגלית עילגת בקשר לנייר שדחסו אותו, אבל הוא לא האמין שזה נייר, זה לא הרגיש כמו נייר, הוא ליטף את המרקם שלה ואז הוריד אותה ממקומה על הקיר, בוחן אותה מקרוב וממשיך ללטף אותה.
צור החזרזיר הקטן ואשתו הגמדה הצווחנית מן הגיהינום,שניהם לא יודעים להעריך אומנות, הם ואגם ,כולם ברברים ישראלים,הם והנהג מונית השמן שנסע כמו מטורף וכל הדרך שמע מוסיקת טראנס מחרישת אוזניים, אני ממש מוקף בהמות מכל עבר, חשב לעצמו, וכל הקשקוש הזה על כישוף ואסטרולוגיה ,הוא אפילו לא ידע איזה מזל הוא בכלל, מי בכלל יכול להאמין בכל השטויות האלה? בעוד רגע אני אתחיל להאמין באליהו הנביא ובסנטה קלאוס וגמדים יצוצו מכל פינה ושפנים יקפצו מתוך כובעים שחורים,חייזרים ודרקונים ישתו בירה ויעשנו איתי חשיש בסלון, איזה יופי, שמחה וששון ממש, אז מה לעשות שאני רציונאלי? שאני לא מאמין בכל הקשקוש הזה.
הוא העביר את אצבעו על תוויה של המסכה, עבודת אומן, חשב, זאת אומנות אמיתית, מיומנות של אלפי שנים שעוברת מאב לבן ומבן לנכד, איזה דבר מושלם.
ושוב פעם הציף אותו הדחף לחבוש אותה על פניו,להצמיד אותה, מזל שאנשים עוד יודעים ליצור דברים יפים כאלה בעולם שלנו, אחרת לא היה בשביל מה להמשיך ולחיות, להמשיך ולקום בבוקר.
הוא החזיר את המסכה למקומה על הקיר והתנגב אל חדר העבודה שלו, הוא שלף את האקדח מתוך הכספת, דוחף את המחסנית ודורך אותו. גם זו יצירת אומנות, יצירת אומנות של טכנולוגיית על, הוא חשב בזמן שליטף את המתכת השחורה.
מה לעזאזל לא בסדר איתי? התגנבה המחשבה לראשו.
מאז שהם חזרו מוונציה, הוא חש מוזר מאוד. "סכיזופרניה"! ככה זה מתחיל ו"מאניה דפרסיה",לפעמים נדמה לו ששום דבר אינו אמיתי-הזיות. יש לי את כל הסממנים של חולה נפש, הוא חושב. המחשבות שלי בזמן האחרון מבולבלות כל –כך, אני לא מצליח לסדר אותן וכל הזמן גם הכאב ראש המעיק הזה, רגע, אולי זה גידול שמתפתח בתוך המוח שלי ולוחץ עליו, הייתי צריך להפסיק עם הסיגריות מזמן, עכשיו זה כבר מאוחר מדי וחוץ מזה הייתי צריך ללכת לעשות את הבדיקות דם שאני כל הזמן דוחה ודוחה, אגם צודקת ,איך יכולתי להיות כל-כך טיפש ,עכשיו אני צריך לשלם את המחיר ובגדול, יאשפזו אותי ואני אהפוך לשלד אדם, כימותרפיה ,הקרנות, שישו ושמחו וזה בטח ימצא חן בעיני אגם לשחק את האישה הפולנייה הדואגת לבעלה הגוסס, מנגבת את הריר מפיו, מחזיקה את ידו בזמן שהוא נאנק מכאבים ומתכוננת להפוך לאלמנה.
בזמן שהיה שקוע במחשבות לא שם לב שהנחירות פסקו.
צללית הופיעה מאחוריו.
"מה אתה עושה?"
הוא זינק מהכורסה ונחת על השטיח הפרסי.
"מה לא בסדר איתך?" שאלה אגם.
הוא התנשף.
"כוס אמוק, הבהלת אותי."
"אני הבהלתי אותך?" שאלה בזמן שהוא בחן אותה מלמטה, ניצבת במרכז הסלון בתחתוניה הוורדים הפרחוניים,ידיה על מותניה, שדייה מקפצים בזמן שהיא מדברת.
"אולי כדאי שנתקשר לרופא?" שאלה ומבטה הפך למבוהל.
"למה, את חולה?" שאל יואל והחל להתרומם באיטיות מהשטיח, עצמותיו חורקות.
היא שלחה מבט חפוז, עצבני לעבר האקדח שאחז בכף ידו, מקווה כי הוא לא הבחין במבטה, אבל הוא הבחין ועוד איך,אפילו באור החיוור ראה את הזעזוע בפניה.
"אולי אתה רוצה כוס מים,יואל? תה בעצם,אתה אוהב תה,לא? "
"אני לא צמא, תודה."
"אולי כדאי שנשב ונדבר על זה, אנחנו כבר לא מדברים כמו פעם."
"דיברנו מספיק,אני חושב,אין עוד על מה לדבר."
"טוב,אני מתקשרת לדוקטור שרון,"הודיעה.
הוא התיישב על הספה,עייפות ניכרת בתנועותיו.
"את לא עושה שום דבר כזה,"אמר בקול שקט שכמעט ולא נשמע.
"די תפסיק כבר, ממוש, אתה מפחיד אותי,"אמרה ומיד לאחר מכן החלה לייבב.
יבבה ארוכה נפלטה מפיה והיא נשענה על הקיר נוזלת ממנו אל הרצפה, מתייפחת.
הוא בדק שהאקדח דרוך, ממתין.
היא סיימה לבכות ואמרה חרש: "יואל ,אני מתחננת, אל תעשה את זה, היום יש מומחים לכל דבר ויש לנו מספיק כסף, ברוך השם, נוכל לעמוד בזה, הם יטפלו בך, אתה תהיה כמו חדש, ממוש, אני אוהבת אותך."
"את לא אוהבת אף אחד,"אמר יואל. "חוץ מאשר את עצמך."
שוב פעם נשמעו התייפחויות שקטות.
הוא שוב המתין,לאחר מספר דקות השתרר שקט.
"סיימת?" שאל.
"אתה הולך להרוג אותי?" שאלה בקול רועד.
"אני לא חושב," לחש, "למען האמת, תכננתי לירות לעצמי בראש,ואז בדיוק הפרעת לי באמצע."
היא החלה להתייפח מחבקת את עצמה, האיפור ששכחה להסיר, נזל מפרצופה ובאור החיוור הדבר שיווה לה מראה של ליצן.
"די, תפסיקי כבר,אני לא יכול לשמוע את זה יותר!"
היא השתתקה מיד.
"אנחנו חייבים לדבר, ממוש."
"אני לא חייב לך שום דבר! ותפסיקי לקרוא לי ממוש, עוד פעם אחת תקראי לי ממוש ואני אדפוק לך כדור בראש."
"תפסיק, אני מתחננת, ממוש,בבקשה…"
הוא התרומם על רגליו ושלח בעיטה אדירה שריסקה את השולחן הפינתי.
"תפסיקי לקרוא לי ממוש ! לא ממוש ולא יואלי!"
"אני מצטערת ,"מיררה בבכי,"אתה מפחיד אותי,אני לא יודעת מה לעשות?"
"אגם ושינסקי לא יודעת מה לעשות, איך זה קרה? חשבתי שיש לך תשובה לכל דבר מזוין, תמיד את מלכת הפתרונות, אז הנה, קדימה, תעזרי לי, אשתי היקרה, אני זקוק לעזרה, נמאס לי כבר מכל השטויות האלה והטיול גרם לי להבין את זה, הטיול המזוין, וונציה גרמה לי להבין באיזה חור תחת אני חי."
היא ניסתה לרוץ אל הדלת, עכוזה מקפץ בשובבות בתוך מסגרת תחתוניה הוורודים הצמודים, צורחת והוא ירה בה מיד,ללא היסוס, נשמעה חבטה.
הוא הניח את האקדח באדישות על הספה לצדו, בזמן שראה אותה מפרפרת במסדרון. המשתיק קול תוצרת הארץ היה מצוין,מסתבר. הוא המתין, לבסוף, היא הפסיקה לזוז.
מה עשיתי? שאל את עצמו.
השתחררת מהכלא, ענה לעצמו, נשען לאחור בהקלה.
הוא הרים את האקדח והצמיד אותו לרקתו,עוצם את עיניו ומכווץ את פיו,לבסוף הניח את האקדח בעדינות על הספה ,בחזרה.
היה נדמה לו שהמסכה מחייכת אליו.
עכשיו רשמית אני מטורף, עם קבלות.
ידיו גירדו, הוא שלח אותן קדימה, אוחז במסכה, מוריד אותה מן הקיר בשנית,הוא היסס לרגע אחד ואז, בתנועה זריזה, הצמיד אותה אל פניו.
הוא ראה לפתע אלפי פרצופים מגחכים בחשכה,מקיפים אותו. הוא חש כמו ילד קטן שאיבד את דרכו ביערות העד אשר אפילו השמש לא מסוגלת לחדור דרך צמרותיהם.
הפרצופים ליקקו אותו, נשכו אותו, שאבו אותו, מצצו אותו, הוא ניסה לתלוש את המסכה מעל פניו, ללא הועיל. החשכה בלעה אותו.
***
קרן שמש חורפית חדרה מבעד לחלון, מעירה את יואל, הוא פקח את עיניו באיטיות ואז נזכר במאורעות הלילה הקודם.
הוא התרומם.
"אגם,"קרא,אבל איש לא ענה לו. הוא התנדנד לתוך הסלון ונעצר לא הרחק מן המסדרון, רגליו מיאנו לשאת אותו קדימה, שיתוק אחז בו והוא נעמד דום, מכרסם את ציפורני ידו השמאלית, פוזל לעבר המסדרון.
"אגם?" ניסה שנית ושוב איש לא ענה. "חמודה ,אני מצטער על מה שקרה אתמול בלילה."
אני יריתי בה ,נזכר לפתע והגופה שלה מונחת במסדרון. אני חייב לסלק אותה משם, אני חייב למצוא דרך לסלק אותה משם, באיטיות החל להתקדם לעבר המסדרון, סורק אותו במבטו ולהפתעתו לא גילה דבר, לא הייתה גופה ולא סימנים של דם. כלום. כאילו בלעה אותה האדמה.
הטלפון צלצל והוא ניגש לענות ,עדיין זהיר, כאילו הגופה עשויה לצנוח עליו מן התקרה, לבסוף כאשר השתכנע כי אין שום גופה בקרבת מקום, הרים את האפרכסת.
"מי זה?" שאל.
"יואלי,זה אתה?" נשמע קולה החרד של אימו.
"כן זה אני, אימא, נו אבא חזר כבר?"
"כן ,תודה לאל והוא גם התנצל והבטיח שלא יעשה לי את זה יותר."
"יופי אימא, אני שמח."
"אז מתי אתה בא לבקר? פשוט שאני אספיק להכין משהו לאכול."
"תשמעי ,אימא אני קצת מבולבל עכשיו ויש לי כאב ראש."
לסתו נשמטה, הוא הביט בפליאה לעבר המסכה שחזרה למקומה, תלויה על הקיר. מי החזיר אותה לשם, לעזאזל?
"רציתי להכיר לך בחורה, חמוד, זו שכנה שלנו, קוראים לה אדווה."
"מה זה השטויות האלה ,אימא, אני נשוי כבר."
שתיקה השתררה בצד השני.
"נראה לי שאתה באמת לא מרגיש טוב, יואלי, אולי תיקח כדור, אתה מדמיין דברים."
"אימא,תפסיקי לעצבן אותי ,אני נשוי לאגם כבר שנתיים, תפסיקי עם השטויות."
"איזה אגם? אני לא מבינה. חטפת אולי מכה בראש? אלוהים אדירים! משהו לא בסדר, אמרתי לך, לא לדחות את בדיקות הדם שלך, למה אתה אף פעם לא מקשיב לי, יואל?"
"איפה אבא?" שאל יואל בקול חסר סבלנות.
"הוא ישן עדיין."
"טוב ,לא משנה, אימא, לא נראה לי שאני אקפוץ היום, אני לא מרגיש טוב ונראה לי שגם אגם לא מרגישה כל-כך טוב."
"אני לא מבינה? הכרת מישהי בשם אגם?"
"אימא, תפסיקי לעצבן אותי, רק לפני שבועיים היינו ביחד אצלכם בארוחת יום שישי, עם דוד אלון החרא הזקן והמעצבן הזה, את לא זוכרת שהוא שפך את הקפה על אגם ועל עצמו ואני ואבא רצינו לרצוח אותו."
דממה השתררה בצד השני של הקו.
"יואל ," נשמע קול מודאג לבסוף." אולי כדאי שתראה רופא?"
"בשבת בבוקר? תפסיקי כבר לזיין את השכל, אימא!"
"אני לא אוהבת שאתה מקלל ,אתה יודע את זה."
יואל נאנח.
"אני מצטער,אבל את פשוט מוציאה אותי מן הכלים,אימא."
"אולי תקפוץ לחדר מיון בכל זאת, אולי זה קריש דם או שבץ?"
יואל טרק את הטלפון שהחל לצלצל מיד.הוא עקר את החוט מן הקיר במשיכה אחת חזקה, ממהר להתלבש.
"אגם ,"קרא בחלל המסדרון ,"תפסיקי לשחק איתי משחקים ותצאי החוצה, נמאס לי מכל העניין."
איש לא ענה לו והוא ניגש בצעד מהיר אל הארון הפרטי שלה, פותח אותו לרווחה, הארון היה ריק מבגדים, מישהו רוקן אותו בלילה, אבל מי זה יכול להיות?
הוא ניגש מיד אל השידה שם ניצבה תמיד התמונה המשותפת שלהם מהטיול בתאילנד,היא בבגד ים זעיר וצמוד שחשף גוף מרשים וכובע סומבררו והוא במכנסי ברמודה ומשקפי ה"ראי-באנד" שלו.
התמונה נעלמה ובמקומה הופיעה תמונה ישנה ומוכרת שלו ניצב במבט מיואש עם זוג חברי ילדות בדרך לגיוס. מוזר,הוא אף פעם לא זכר שיצא לו למסגר את התמונה הזאת. ומי הציב אותה כאן בכלל? ומי גנב את התמונה שלו ושל אגם? הוא ניסה לחטט במגרות שהיו שייכות לשידה שניצבה בצד שלה של המיטה ולא מצא דבר, לא תמונה, לא אלבום, שום דבר. כאילו מישהו רוקן בלילה את כל החפצים והעלים אותם יחד עם הגופה.
הוא שפשף את ראשו במבוכה הולכת וגוברת. במשך שעה שלמה חיפש סימן או זכר לאשתו ולא מצא דבר. לבסוף נכנע ונכנס בצעד איטי ומדוד לתוך חדר המקלחת, הוא זכר בברור שהיא התקלחה אתמול, זכר כמה הם אהבו להתחרמן במקלחת בעבר. הוא לקח נשימה ארוכה והציץ מאחורי הווילון, שום זכר לאגם. עיניו אורו לפתע והוא התקלח בזריזות והתלבש, נעל את נעלי הריבוק שלו ולא שכח אפילו לדחוף את האקדח במכנסיים מאחור ורק את משקפי השמש שלו- ה"ראי באנד" שקנה בתאילנד לא הצליח למצוא בשום מקום, מי שסילק את כל הבגדים והגופה, חמד, כנראה, גם את משקפיו. הוא יצא מן הדירה, לא לפני ששלח מבט אחרון אל המסכה. לאחר שהכניס את המפתח למנעול וסגר את הדלת, התעורר בו הדחף, הרצון, לשלוח עוד מבט נוסף אל המסכה, הוא היה בטוח שהיא מחייכת, אבל, לבסוף, הצליח להתגבר על המשיכה ולהמשיך בדרכו. בדרך למטה במדרגות פגש את נתן השכן הקשיש שירד באיטיות אך בעקביות במורד המדרגות, בזמן שעקף אותו הוא לא שכח לשלוח לעברו חיוך ולברך אותו בבוקר טוב.
***
הוא עלה במדרגות מתנשף ומזיע, בכל זאת, יום קיצי באמצע ינואר, בניגוד לכל התחזיות המקדימות וחסרות השחר של חזאי מזג האוויר.
הוא נעמד מול הדלת, בחילה מילאה אותו כאשר הציץ בשלט שנתלה עליה.
כאן גרים בכיף צור ומיכל אריאלי.
הוא דפק על הדלת ולאחר מכן לחץ על הזמזם.
"רגע אחד,"שמע את הקול הצווחני של מיכל, "צורי, אתה מוכן לגשת לפתוח?"
"אני כבר ניגש," נשמע קולו הרך,המתנגן של צור. הדלת נפתחה לרווחה בבת אחת, החזרזיר ניצב מאחוריה לבוש בהידור יחסי,שערו הרטוב משוך לאחור והבעה של שמחה לא מובנת על פרצופו העגול.
"מה נשמע,יואל? נו קדימה,תיכנס כבר, מה אתה עומד שם כמו פסל."
פיו של יואל נפער.
"אני רואה שלא ממש השקעת בלבוש,הלכת על המראה היום יומי," אמר האיש הקטן, מגלגל את עיניו מצד לצד.
"איזה לבוש, על מה אתה מדבר?" שאל יואל בחיוך נבוך.
צור ניגש אליו מחבק אותו בחום וטופח בעדינות על גבו, "אני מבין שאתה מתרגש, גבר, גם אני מתרגש בשבילך, מיכל כבר התחילה לדאוג, אבל הסברתי לה שאתה תמיד מאחר."
גבותיו של יואל התרוממו.
"נו,צור,מה קורה?" נשמע קולה הצווחני של מיכל. "אנחנו ממתינות כאן, מה נתקעתם שם?"
"היא גם מתרגשת בשבילך," הסביר צור. "תשמע יואל, תשתדל לא לפשל, גבר, זו חברה טובה של מיכל, עוד מכיתה א."
יואל התקדם באיטיות בעוד צור דוחף אותו מאחור, "בוא תראה, הכנו גם יין טוב לכבוד כל האירוע," הודיע, "אבא של מיכל הביא לנו אותו מאיטליה לפני שנתיים, יין מעולה."
מיכל ניגשה אליו והוא נאלץ לרכון אליה, היא נשקה ללחיו ואמרה : "תכירי, אגם, זה חבר טוב שלנו, יואל."
יואל זינק לאחור,גופו רועד.
"נעים מאוד,"אמרה האישה הגבוהה והחטובה שעמדה בצד השולחן הערוך,"אני אגם." היא הושיטה את ידה לעברו.
"מה קרה?" שאל צור. "אתה לבן כמו הקיר, זה נראה כאילו ראית רוח רפאים?"
ידה נותרה תלויה באוויר בעוד יואל נסוג אל הקצה השני של השולחן ומשם ממשיך לבהות.
"אולי נשב לאכול," הציעה מיכל. "הכול בסדר יואל ,אתה מרגיש טוב? צור, אולי תפתח חלון, באמת מחניק פה ותפתח בבקשה את היין שינשום קצת."
צור מיהר לבצע את המשימות שהוטלו עליו.
"טוב,כולם מוזמנים לשבת, אני מקווה שאתם רעבים , צור ואני בישלנו."
האחרון שנותר עומד, רועד כולו, היה יואל.
"נו,קדימה ,גבר," האיץ בו צור, "בוא ותצטרף אלינו, ואז הוסיף בקול רם יותר, "אתה לא תאמין, יואל, במה אגם מתעסקת."
יואל התיישב, ממשיך לרעוד ולנער את ראשו, בינתיים שלחה מיכל מבט שואל לכיוון בעלה והוא הגיב במשיכת כתפיים.
"כן, אתה לא תאמין,יואל, אגם עוסקת במחקר על הציירים שחיו בוונציה במאה ה-16, נכון שזה מדהים?"
יואל לא ענה ,הוא בהה בצלחת שלו ולא אכל.
"כן," אישרה אגם. "אני מתה לבקר כבר בוונציה, לא הייתי שם אף פעם, אבל זו עיר שנחשבת רומנטית כל-כך, אני חושבת שראוי לבקר בה עם בן זוג."
"שמעת?" שאל צור ושלח מרפק לצלעותיו של יואל שישב לצידו. "מה נסגר איתך, גבר?" לחש צור. "אתה לא מתפקד בכלל."
יואל נראה כאילו הוא סובל מעצירות בדרגה מתקדמת .
"אגם ,מה את עושה כאן?" שאל בקול חלש.
"מה זאת אומרת ,יואל?" הדהד קולה של מיכל בחדר. "אנחנו הזמנו אותה לכאן, אתה מרגיש טוב? אולי תשתה כוס מים, אתה חוור מאוד וזה לא מתאים לך."
יואל בלע רוק, מגרד את ראשו, הוא הביט תחילה באגם אחר כך במיכל ואז החזיר את מבטו לאגם.
"אני לא מרגיש טוב,"אמר לבסוף."אני חייב לצאת לשאוף אוויר."
מיכל נראתה מודאגת ואילו אגם שהייתה לבושה בשמלה סגולה שהבליטה את האוצרות שהטבע חנן אותה בהם, ישבה מכונסת בתוך עצמה, מסכת אדישות על פניה.
"אנחנו כבר חוזרים,"הודיע צור, מחבק את מותניו של יואל ומוליך אותו אל הדלת. "אתה בסדר, גבר?" שאל בזמן שירדו יחדיו במדרגות .
"כואב לי קצת הראש,"אמר יואל.
"למה לא הודעת לנו? היינו מבטלים את כל העניין, הבחורה הגיעה במיוחד מחיפה ,אתמול בלילה, כמעט עשתה תאונה בדרך, מיכל אומרת שהיא נוהגת כמו מטורפת, אבל היא בחורה טובה, אם לא מיכל הייתי שוקל לעשות לה טובה."
יואל נעצר, נושם אויר דחוס וחם.
"אני הרגתי אותה, אתמול בלילה,"אמר בקול רועד.
לסתו של צור נשמטה. "אולי כדאי שאני אקפיץ אותך לחדר מיון? תסלח לי,אבל אתה לא מדבר לעניין, יואל."
יואל גירד את עכוזו מביט אל הכביש שם דהרו שתי מכוניות, דחוסות בצעירים נלהבים, מתחרות אחת בשנייה במהירות נסיעתן.
צור הבחין באקדח שהיה תחוב בצד האחורי של מכנסיו.
"גבר,אתה בטוח שאתה בסדר?" שאל בקול רועד,"אתה חבר שלי, אתה יכול לספר לי כל דבר."
יואל נראה שקוע בעולמות אחרים, הוא ניער את ראשו ואז אמר:
"אני לא מבין מה קורה פה? אני חייב לזוז, מצטער."
"אתה לא יכול להישאר לבד במצב כזה,"אמר צור. "משהו לא בסדר עם הראש שלך, שמעתי שככה מרגישים בשבץ מוחי, רגע אחד, לאן אתה רץ?"
יואל פתח בריצה קלה לאורך השדרה, נתקל בדרכו בזוג נערות שבתחילה נרתעו ממנו ואז החלו מצביעות עליו ומצחקקות.
צור עקב אחריו במבטו, נותר מאחור, מגרד את פדחתו בתמיהה.
***
המסכה המשיכה לחייך אליו מלמעלה, הוא ממש שמע אותה אומרת לו: יואל ,אני יודעת מה עשית ,אני יודעת מה הסוד שלך. אתה רוצח, רוצח, רוצח…
הוא אטם את אוזניו. בחדשות לא אמרו כלום, לפחות לא משהו שנשמע מוכר. היו כמובן עשרות מעשי זוועה אחרים. סב שרצח את נכדתו וביתר אותה לחלקים אותם החביא בתיק שנזרק אל הנהר, חבורת בני נוער שאנסו ולאחר מכן רצחו אישה בת ארבעים, גבר שרצח את אשתו במהלומות פטיש, רק משום שלא הגישה לו את הארוחה בזמן, הדברים הרגילים, אבל איש לא הזכיר שום דבר בקשר לאגם.
אני יריתי בה,שכנע את עצמו,שולח מבט נוסף אל המסכה והיא בשלה מחייכת,לועגת לו.
הוא נשכב על הספה,מנסה לעצום עיניים, לתת מנוחה לגוף, אולי לישון קצת.
הטלפון צלצל.
תחילה ניסה להתעלם ממנו,אך הצלצול היה עיקש ולא הרפה ממנו, עד אשר ניגש אל השפופרת, מצמיד אותה לאוזנו.
"מי זה?"
"יואל, זה – זה אבא," נשמע קול נמוך ועבה בצד השני.
"אבא? הכול בסדר? קרה משהו?"
הקול נאנח.
"יואל, זה בקשר לאימא שלך. אני לא יודע איך לספר לך את זה, אבל…"
"הכול בסדר עם אימא?"
"אני חושב שיש לה מאהב."
"מאהב? לאימא? אבא, שוב פעם התחלת לשתות."
"אני חושב שתפסתי אותה משוחחת בטלפון עם גבר אחר, אני לא יודע מה לעשות, יואל?"
כעת הגיע תורו של יואל להיאנח.
"אני בטוח שאתה מדמיין דברים, אבא, ניסית לדבר איתה?"
בכי נשמע מן הצד השני.
"היא לא מקשיבה לי, זה כמו לדבר אל הקיר, אמרתי לה שאם היא לא תספר לי את האמת, אני זורק את עצמי מהחלון והיא רק עמדה שם וצחקה, תמשיך ללכת לזונות שלך, היא אמרה. מעולם לא בגדתי בה, אתה מוכרח להאמין לי יואל. מעולם."
"אני מאמין לך,אבא,"אמר יואל בקול חסר אמונה.
"איפה אימא?"
משיכת אף ארוכה נשמעה.
"היא בשירותים."
"טוב, אני בטוח שזה יסתדר, אבא, אתם רק צריכים ללמוד לדבר, לפתור את הדברים ביניכם."
"כן."הסכים הקול בצד השני."אתה כנראה צודק, יואל, תאמין לי, בן, תשתדל לא לעשות את הטעות ולהתחתן עם אף אחת, הנישואים משנים את הכול," הוסיף, "תרצה או לא תרצה…"
"טוב, לא משנה, אבא, תלך תבדוק מה עם אימא, אני אשתדל לקפוץ מחר לבדוק מה שלומכם."
השיחה התנתקה. כאב הראש לא נטש אותו והוא בלע כדור נוסף, הפעם אקמול.
הוא חש עצמו עייף, מותש, אבל הוא לא הצליח להירדם. היום חלף לו בעצלתיים והוא שמע קולות מהדהדים
בראשו, ללא הפוגה, המסכה גיחכה, לועגת לו שוב, והשדים המשיכו ללחוש, עמוק בתוך הראש שלו.
***
הקול הראשון שאל בלחישה: "מה שלומו?"
הקול השני ענה בלחישה: "היה לו התקף פסיכוטי אתמול בלילה, הוא התנפל על אחת האחיות ורק בנס נמנע אסון, הוא חזק מאוד, איש גדול, להדליק את האור?"
"אין צורך," הודיע הקול הראשון, "תן לבחור להמשיך לישון."
"אתה רוצה להוסיף לו משהו חזק יותר, דוקטור?" שאל הקול השני.
"לא נראה לי, הכמות שהוא מקבל גם ככה יכולה להרוג היפופוטם ממוצע, בבת אחת."
"זה פלא שהוא חי, דוקטור, כמה זמן הוא כבר במוסד?"
"שבע שנים, משהו כזה."
"זה הרבה מאוד,לא?"
"כן,אם תיקח בחשבון שאדם ממוצע, אני מתכוון בריא פיזית, עם כמות כזאת של תרופות, מחזיק מעמד, במוסד הזה, בערך חמש שנים."
"נקווה שאלה היו שבע השנים הרעות ועכשיו יתחילו שבע השנים הטובות."
"במקרה שלו, לא נראה לי שצפויות לו עוד שנים רבות ובטח לא שנים טובות."
"ממה הוא סובל,דוקטור?"
"בוא נשאל ככה, ממה הוא לא סובל? האיש חולה מאוד, נתחיל מזה שבילדותו הוא חזה באביו יורה באימו ולאחר מכן קופץ החוצה מחלון הקומה הרביעית."
"כן שמעתי על זה. אתה יודע אולי במה הוא התעסק לפני שאיבד את זה?"
"כן, גם זה סיפור מעניין, הוא עבד בתור מדריך ירי במטווח ובמקביל כתב עבודת תזה על תרבות המסכות בוונציה."
"מה אתה אומר?"
"כן. סיפרו לי שכשמצאו אותו השוטרים, הוא חבש מסכה ונציאנית על פניו."
"רגע אחד,אני חושב שהערנו אותו, נדמה לי שראיתי אותו זז."
"נו אז קדימה ,למה אתה מחכה, בחור? תיתן לו עוד זריקה."
"אני כבר מכין את החומר, דוקטור,דרך אגב, אתה יודע במקרה, מה נגמר עם מכבי אתמול?"
"הם הפסידו."
"איזה אפסים, אני אומר לך,דוקטור, הם צריכים לזרוק את המאמן הזה, הוא לא שווה כלום…"
ביתו של הרץ על כספית
רוחו של הדרקון פרצה מלוע הר הגעש, שוחה בתמרות עשן וגופרית. נוגי הסתובבה ורצה. לא נותר לה עוד מה לעשות מלבד לרוץ, מהר כמו הרוח המצליפה על פני האגם, מהר כמו שרק ביתו של הרץ על כספית יכלה לרוץ.
האגם נראה קטן כשהביטה בו ממרומי הרכס. עיגול כסוף ובמרכזו הר פעור לוע.
נוגי טיפסה בין הערבות הבוכיות וענפיהן ליטפו את ראשה כשזעו ברוח הקלה. ביתו של האיש ניצב על ראש הרכס, ועל אף שמעולם לא ראתה את האיש או את ביתו היא שמעה עליו ועל המבנה סיפורים רבים. היא ידעה שהמשימה שעמדה לפניה היתה קשה אך לא בלתי אפשרית, והיא הכינה עצמה לכל תרחיש. היא תבקש, תתחנן, תציע לו כסף, ואם זה לא יספיק… אך זה היה חייב להספיק! רוחו של הדרקון לא היתה בעייתו של הכפר שלה בלבד, אלא של כל תושבי עמק הכספית, כולל האיש שחי על הרכס.
היא ניגבה זיעה ממצחה והביטה אל מרום הרכס, מבחינה בפלומת עשן דקה שהיתמרה בין הערבות. היא האיצה צעדיה, רגליה הארוכות מדלגות בין העצים, נושאות אותה מעלה במהירות שאיש מתושבי העמק לא יכל להתחרות בה. שערה השחור הארוך היה קלוע לצמה שהיטלטלה על גבה ועיניה הירוקות נצצו בציפייה. כשראתה את הבית מולה היא עצרה, ניגבה את פניה בשרוולי חולצתה והידקה את צמתה. היא מיששה את שק הכסף שהיה קשור לחגורתה ואז פסעה על השביל שהוביל לבית. משני צידי השביל היא הבחינה בשיחים מוריקים ובערוגות עמוסות בירקות ופרחים.
אז הסיפורים נכונים, היא חשבה לעצמה. הוא באמת אשף עם צמחים. היא בחנה את הגידולים והבחינה בתעלות שחיברו בין הערוגות והובילו אל מאחורי הבית. אך כיצד הצליח להביא מים למרומי הרכס?
הוא מוכרח להיות קוסם, היא חככה בדעתה. קוסם יער בוודאי, מומחה לחי וצומח.
היא הגיעה אל הדלת וסקרה את פניה, מחפשת את המרתוק או כל אמצעי אחר בו יכלה להקיש על הדלת. כשלא מצאה דבר, קימצה את אצבעותיה ודפקה על הדלת שלוש פעמים. היא המתינה, מנסה להקשיב לקול צעדים מתקרבים או כל סימן חיים אך לא שמעה דבר. היא דפקה שוב, חזק יותר, אך גם הפעם דבר לא קרה. היא נשפה בחוסר סבלנות, גילגלה עיניה מעלה ומבטה נתקל בחוט שהשתלשל מעל הדלת ושלקצהו היה קשור כדור זכוכית כחול. היא הושיטה את ידה ומשכה בחוט, ומיד שמעה קול פעמונים מצלצל מאחורי הדלת, מהדהד בתוך הדממה. לאחר רגע היא שמעה קול צעדים ואז קרקוש בדלת, ומולה נפתח צוהר וזוג עיניים כהות הציצו דרכו, בוחנות אותה בקפידה.
"במה אוכל לעזור לך?" שאל קול מעברה השני של הדלת.
היא הביטה בעיניים בבלבול מכיוון שהיה נדמה לה שביניהן ובינה מפריד חלון ולרגע היא חשבה שאולי היא מדמיינת את השתקפותה אך אז התעשתה וענתה.
"אני צריכה את עזרתך, אדון נכבד. אני ביתו של הרץ על הכספית."
היא שמעה צחוק מתגלגל והעיניים התכווצו לשני ירחים דקים.
"אדון נכבד? פתאום אני אדון נכבד? בדרך כלל אני הזקן המשוגע, או סתם המשוגע. כנראה שאת באמת צריכה עזרה."
היא שמעה רעש של בריחים מחליקים ואז נפתחה הדלת ולפניה עמד גבר שנראה מבוגר מאביה. שיערו היה לבן וגלש על כתפיו שהיו מכוסות בחלוק לבן מכוסה בכתמים בשלל צבעים. הדבר שמשך את תשומת ליבה של נוגי יותר מכל היה מכשיר מוזר שישב על חוטמו של האיש, והזכיר לה את סדנתו של נפח הזכוכית בכפר. במסגרת ברזל ישבו שתי פיסות זכוכית עגולות שגרמו לעיניו של האיש להראות גדולות מהרגיל.
"המשקפיים שלי מפחידות אותך?" האיש שאל וחייך, מצביע על המכשיר באצבעו. הוא הסתובב ופסע אל תוך הבית, מחווה לה בידו שתבוא בעקבותיו. "לפעמים ילדים מהכפר באים לפה כדי לנסות לגנוב ירקות מהגן שלי, אבל כשהם רואים אותי עם המשקפיים הם בדרך כלל נמלטים בצרחות."
היא מעולם לא שמעה את המילה משקפיים, ולרגע רצתה לשאול אותו אודות המכשיר המוזר, אך נזכרה במשימה שלפניה ושתקה. היא פסעה בעקבות האיש דרך חדר אוכל קטן ואפל אל חדר אחורי בבית הארוך. כשנכנסה לחדר היא נעצרה והביטה סביבה בהשתאות. החדר היה מרוהט בשולחנות עמוסים בבקבוקים ומיכלי זכוכית מלאים בנוזלים מבעבעים בשלל צבעים. הקירות היו עמוסים במדפי ספרים ותרשימים שונים ובאוויר עמד ערב ריחות מוזר.
"שבי, בבקשה," הוא החווה אל עבר כורסא גדולה בפינת החדר.
נוגי התיישבה על הכורסא בחופזה, והבחינה בענן אבק שהתרומם מסביבה.
"אני מתנצל על אי הסדר," אמר האיש, גורר שרפרף עץ מבין השולחנות. "מאז שאישתי נפטרה קצת קשה לי לתחזק את הבית." הוא חייך חיוך נבוך ונוגי הרגישה הקלה מסוימת. "מה שלום אביך?" הוא שאל כשהתיישב, ונוגי הרכינה את ראשה. אביה התיידד עימו לפני שנים והיא ידעה שתושבי הכפר ראו את ידידותם בעין צרה אך הניחו לאביה מכיוון שהיה הרץ על כספית האחרון בעמק ואולי בעולם כולו.
"הוא חולה. זאת הסיבה שאני פה."
"חולה?" הזדעק האיש. "מדוע לא יצר איתי קשר לפני כן?"
"רופא הכפר מטפל בו," נוגי ענתה, מבולבלת מתגובתו.
"אביך יודע מה אני חושב על רופא הכפר," הוא נחר, מגרד את קצה אפו ומיישר את המשקפיים.
"כפי שאתה בוודאי יודע," היא המשיכה, מנסה להתעלם מההפרעה, "הר הדרקון שבמרכז אגם הכספית עישן לפני שלושה עשר ירחים, מה שאומר שטקס הנעילה צריך להערך בעוד ארבעה ירחים."
"כן, ראיתי את העשן. חשבתי שזאת הסיבה שאביך לא בא לבקר אותי בשבועות האחרונים. בוודאי עסוק בהכנות לטקס." הוא סקר את נוגי לרגע ואז המשיך. "אז מה הבעיה? את ביתו של הרץ על כספית, אני בטוח שאביך לימד אותך את האומנות העתיקה, או שמא…"
"אני לא מצליחה," היא פלטה לפני שיכל להמשיך. "אבא ניסה ללמד אותי מאז שהייתי ילדה קטנה, אבל אפילו על מים לא הצלחתי לרוץ. הוא היה בטוח שהוא ימשיך את המסורת עד שיוולד לי אח או אחות שימשיכו את המסורת בעצמם. אבל אני בת יחידה והוא לא חשב שההר יעשן שוב כל כך מהר."
"כן, ההר הזה הוא תעלומה גם בשבילי," אמר האיש מחכך ידיים. "אז מה מצפה אביך שאעשה? אלמד אותך לרוץ על כספית בעצמי?" הוא הביט בנוגי ועיניו נראו רכות ובוחנות אך גם מחושבות, כאילו זעו גלגלי שיניים סמויים מאחוריהן מתחילים כבר בהכנות וחיפוש פתרונות. "גם כך אינני מבין כיצד הוא עושה זאת ואילולא ראיתי אותו עושה זאת במו עיניי לא הייתי מאמין כי הדבר אפשרי."
"הוא הכין את מגילת הנעילה כבר, ואני יודעת את הלחש, אני רק צריכה להגיע לאי, ואבא אמר שאתה בטח תוכל לחשוב על משהו."
"אז יש לנו ארבעה ירחים כדי לחשוב על פתרון שיביא אותך מהחוף מעבר לאגם הכספית אל האי למרגלות הר הדרקון כדי לבצע את טקס הנעילה," האיש דיקלם בעודו קם מהשרפרף. הוא התחיל לפשפש בין מדפיו, פותח מגירות ומושך ספרים ממקומם. "אני לא יכול להשתמש במגנט כי כספית לא מתמגנטת, כבר ניסיתי," הוא אמר, מחזיק משהו שנראה כמו פרסה של סוס.
"מגנט?" נוגי שאלה, תוהה אם הוא התכוון לסוג של שיקוי או קסם.
"שום סירה לא יכולה לנוע על אגם הכספית, גם זה ידוע לי מניסויים שערכתי. לא כל הסיבות מובנות לי אבל משהו בכספית מפורר כל חומר שניסיתי להשיט באגם והסיכוי שתצליחי להגיע בשלום אל האי הוא קלוש, ואז ישנה כמובן הבעיה של כיצד תחזרי לחוף."
הוא שלף סרט ארוך עם סימוני מספרים, דומה לזה שבו השתמשה התופרת של הכפר, והתקרב אל נוגי.
"אני צריך את מידותייך," הוא אמר, פורש את הסרט ומודד את ידיה של נוגי. "לפי בדיקות קרקע שביצעתי באיזור העמק אני יודע שאביך דובר אמת בקשר להר הדרקון. אנחנו חלוקים בנושא רוח הדרקון, כמובן, אך אין ספק ששבעה עשר ירחים לאחר שההר מעשן ישנה התפרצות כלשהי שעלולה להביא אסון על העמק. בקשר לטקס הנעילה עדיין אין לי מושג איך…"
"אז תעזור לי?" נוגי התפרצה לפתע, בדיוק כשהאיש שירבט כמה מספרים על מחברת מצהיבה.
"אעזור לך? בוודאי!" הוא שירטט כמה קווים ונוגי ניסתה להביט מעבר לכתפו.
"תחזרי עוד יומיים," הוא אמר, מתרומם מהמחברת ומוביל את נוגי לכיוון הדלת. "ותגידי לאבא שלך שאין לו מה לדאוג."
נוגי ראתה את אביה רץ על הכספית פעם אחת, לפני שלקח אותה לאגם הקטן בדרום העמק להתאמן. היא זכרה איך צבר מהירות על החוף, איך פיסות עשב וחלוקים התעופפו מאחוריו, ואיך לבסוף שלח רגל אחר רגל ורץ על פני אגם הכספית, כפות רגליו היחפות מותירות שביל אדוות עגולות מאחוריהן שהתרחבו ככל שהתרחק מהן. היא זכרה את הלילה כשהגיעו לאגם והיא ואביה ישבו על יד מדורה שהדליקו בסמוך לאוהל הקטן שהביאו איתם. אביה סיפר לה שוב איך נבחר סבו של סבו של סבו להיות הרץ הראשון על כספית, מכיוון שרץ פעם על פני האגם כשנמלט מדוב.
"הקוסם הזקן של הכפר בחר בו כשההר עישן בפעם הראשונה," חזר אביה על הסיפור ששמעה עשרות פעמים לאורך ילדותה. "הוא לימד אותו את לחש הנעילה ולימד אותו להכין מגילות עם מילות הקסם."
כעת היתה נוגי הרצה על כספית הבאה, והאישה הראשונה שזכתה בתואר. לפני כן, תמיד נולד בן בכור לכל רץ על כספית, והוא נהפך לרץ הבא. אביה של נוגי חשב שאולי יוולד לו בן אחריה אך רחמה של אישתו כאילו סגר שעריו אחרי שנוגי באה אל העולם. הוא אף ניסה להתחקות אחר אחיו שחיו בדרום, שמא אחד מילדיהם נולד עם הכישרון, אך ללא הצלחה.
ועכשיו נפל אביה למשכב, וכמו במשחק אכזרי של איזה אל ילדותי היה חייב ההר שעל האי במרכז אגם הכספית לעשן דווקא עכשיו. נוגי ידעה את טקס הנעילה. היא ידעה לקרוא את המילים העתיקות שהיו כתובות על פיסת הקלף המגולגלת, ידעה לבצע את התנועות הנכונות, ידעה להרגיש את הקסם זורם בעורקיה ולהוליך אותו דרך כפות ידיה. אך כיצד תגיע לאי?
כשעשתה את דרכה במעלה הרכס כעבור יומיים היה ליבה של נוגי קל בהרבה. היא בטחה בשיפוטו של אביה ונראתה מעודדת מתגובתו כשסיפרה לו כי לזקן כבר היתה תכנית. היא משכה בכדור הזכוכית הכחול שבקצה החוט והאזינה שוב לצלצול הפעמונים מאחורי הדלת. הדלת נפתחה כעבור רגע והזקן חלף על פניה, טורק את הדלת מאחוריו.
"אחרי," הוא פלט, פוסע בשביל שהקיף את הבית ונבלע בין העצים.
נוגי הלכה אחריו, פוסעת בין עצים ושיחים ומקשיבה לקול פכפוך מים מהיר שאת מקורם לא הצליחה לאתר. הם הלכו זמן מה בשקט עד שהגיעו לאחו קטן, ונוגי הבחינה במבנה מוזר, צר וגבוה, אליו היה מחובר גלגל גדול. אל הגלגל היו מחוברים מתקנים שהזכירו לה סנפירי דגים, והיא הביטה בהשתאות כשהגלגל הסתובב באיטיות ברוח.
"האם זאת המכונה שתיקח אותי אל האי?" היא שאלה את האיש, שנעצר במקומו וצחק.
"לא, לא. זה גלגל הרוח שלי. ככה אני מעלה מים מהעמק אל הרכס. לא חשבת שאני יורד לשם כל יום, נכון?"
נוגי הביטה בו במבוכה וחייכה.
"לא, כמובן שלא," היא ענתה.
"בואי, הסדנה שלי נמצאת באסם מאחורי המגדל," הוא אמר, והם הקיפו את המגדל והגלגל המסתובב, והגיעו אל מבנה עץ רחב וגבוה. האיש ניגש ופתח דלת גדולה ופסע אל תוך המבנה, ונוגי הלכה בעקבותיו. היא הביטה בשפע כלי העבודה שהיו תלויים על הקירות, בפיסות העץ, הנייר והעור שנמתחו בכל פינה על שלדי זרדים.
"עבדתי עליו יום ולילה והוא יהיה מוכן להפעלה בזמן," האיש אמר, מצביע על מכשיר מוזר שהיה תלוי מהתקרה. הוא היה שלד משולש ומחודד שעליו נמתחו יריעות עור דק. במרכזו היו רצועות עור ועוד חתיכות עץ.
"הדבר הזה יעזור לי לרוץ על הכספית?" נוגי שאלה בהיסוס, פוסעת מתחת למכשיר ובוחנת אותו בקפידה.
"לרוץ? וודאי שלא!" האיש צחק. "לעוף מעל אגם הכספית!"
נוגי בדקה את הרצועות בפעם האחרונה, ראתה שהן מהודקות, מיששה את המגילה שהיתה תחובה בתוך חולצתה, ואז התרוממה ואחזה במוטות העץ, מאזנת את הדאון מעליה. היא ידעה שכל תושבי הכפר וגם אנשים מכפרים אחרים בעמק הגיעו כדי לראות את הטקס. היא ידעה גם כי ראש הכפר הסביר להם על מצבו של אביה אך הבטיח להם כי היא, ביתו, תמלא את מקומו על אף גילה הצעיר. היא שמעה את המלמולים והלחישות שהלכו והתגברו כשהביטו בה מטפסת על הגבעה הקטנה בצד אגם הכספית. היא ידעה שגורלם מונח בידיה.
היא חזרה בראשה על ההוראות שנתן לה הזקן. הוא עזר לה להביא את הדאון מטה אל העמק והסביר לה בעזרת תרשימים ודאון קטן שבנה וחיבר לבובה כיצד עליה לרוץ על הגבעה הקטנה מעל האגם ולהמריא, לכוון עצמה ולרכב על הרוח, כיצד עליה לנחות על חוף האי, וכמובן, כיצד עליה לחזור.
היא לקחה נשימה עמוקה ונתנה לרגליה לעשות את מה שידעו לעשות כה טוב מאז שזכרה את עצמה. היא רצה במורד הגבעה, מביטה כל הזמן על המטפחת האדומה שקשרה לשיח ליד מדף סלע קרוב לאמצע הגבעה. היא הידקה את אחיזתה במוטות העץ וכשהגיעה למטפחת מתחה את רגליה בקפיצה אדירה, מושכת את ידיה לפנים ומתרוממת מעלה על כנפי הרוח. היא שמעה את קריאות ההתפעמות של הקהל למרות שהרוח שרקה באוזניה. היא הביטה קדימה אל ההר שבמרכז אגם הכספית וכיוונה את הדאון למרכז החוף, אל מקום בו תוכל לטפס בקלות על אחד המדרונות ולהמריא בחזרה אל הכפר ברגע שתסיים את טקס הנעילה.
היא התקרבה אל האי במהירות והחלה מכוונת את חרטום הדאון מטה אל עבר החול. הרוח היכתה בפניה והחוף התקרב במהירות כשלפתע להקת שחפים התרוממה מהחוף מתחתיה. צרחות הציפורים הבהילו את נוגי והיא משכה את חרטום הדאון מטה בדיוק כששחף לבן התנגש בעוצמה בצידו הימני של הדאון. נוגי הרגישה את הדאון רועד ומסתחרר וניסתה לייצבו אך הדאון התהפך על צידו ולפני שהספיקה להבין מה קרה היא התרסקה על החול. כתפה הימנית נחבטה בחול בחוזקה והיא שמעה את העץ נשבר והעור שעל הדאון נקרע. היא התרוממה לאט ומיששה את המגילה, שמחה לדעת שנותרה שלמה. כאב הידהד בכתפה והיא הביטה בדאון שנשבר לשניים.
לפתע היא הרגישה רעד בכפות רגליה והביטה מעלה אל ההר. פלומת עשן דקה החלה מיתמרת מלועו והרעידות גברו, מזעזעות את האי.
נוגי ידעה כי לא נותר לה זמן רב. אביה תיאר לה את ההתפרצות ולפי דבריו פליטת העשן תתגבר עד שרוח הדרקון תפרוץ מתוכו מלווה בעשן שישחיר ויחל יורד במורד ההר עד שיכסה את האי במהרה. אם נוגי לא תבצע את טקס הנעילה ימשיך ההר לעשן ולפלוט סלע מותך ובסופו של דבר תכסה רוח הדרקון את העמק באבק וסלעים.
היא מיהרה אל מרגלות ההר בעודה משחררת את המגילה מחולצתה. בידיים רועדות היא פתחה אותה, אוחזת בקצותיה, והחלה ממלמלת את המילים העתיקות. לאחר שקראה את המילים ארבע פעמים החלו האותיות על הקלף לזהור באור לבן ואז ניתקו מהדף וזלגו מטה אל החול. הן נספגו בקרקע במהירות ונוגי נשמה לרווחה.
הטקס תם, העמק ניצל, ונוגי ידעה כי לא תזכה לבצע את הטקס שוב או לראות את משפחתה וחבריה. היא הצילה את כולם אך לא את עצמה.
עוד רעד עבר בקרקע ונוגי הביטה בעשן השחור שהחל מיתמר מלוע ההר. היא ידעה שעליה להיות אמיצה, אחרי הכל, היא הצילה את העמק, אך רגליה חשבו אחרת. היא שמעה קול פיצוץ עז.
רוחו של הדרקון פרצה מלוע הר הגעש, שוחה בתמרות עשן וגופרית. נוגי הסתובבה ורצה. לא נותר לה עוד מה לעשות מלבד לרוץ, מהר כמו הרוח המצליפה על פני האגם, מהר כמו שרק ביתו של הרץ על כספית יכלה לרוץ.
רגליה טופפו על החול והיא רצה, שומטת את המגילה הריקה מידה ורצה, חולפת על פני הדאון השבור ורצה. היא הרגישה את החול מתעופף מאחוריה והמשיכה לרוץ, מביטה קדימה אל הכפר שבצידו השני של האגם. רגליה החלו מתיזות רסיסי כספית מאחוריה כמו שובל כוכבים כשרצה על פני האגם בלי להביט לאחור.
חטא התאווה
יש אנשים שבחיים לא יבינו אותי. חסרי-האמונה הפוסט-מודרניסטים של המאה ה21, אלה שמקדשים את החומר על פני הרוח, יקראו לי רוצח. ברור לי שכך תיראה אותי ההיסטוריה, ולא אכפת לי. בעיני ההיסטוריה הייתי רשע, אך בעיני האל הייתי צדיק.
כשהאב ליאם סיפר לי לראשונה על קלרה ליץ', לא העליתי על דעתי שהמפגש עם האישה הזאת יהפוך לנקודת המפנה בחיים שלי. חשבתי שזו רק עוד משימה פשוטה של לגמור עניינים תוך שעה, להתוודות ולחזור הביתה לפני חצות. כמובן, תמיד קיים הסיכון שהמשימה תסתבך, כמו שקרה עם הארייט פורט, שהמפגש עמה כמעט עלה לי בחיי. אבל מאמין אמיתי לעולם לא יהסס לשים את נפשו בכפו למען האל.
לבית של הארייט פורט הגעתי מעט אחרי השקיעה, אוחז במנורת נפט בחושך המוחלט של ראש חודש. איש מלבדי כבר לא הסתובב בחוץ, לטובתי ולטובתה, כך נחסכת ממנה ההשפלה הפומבית – לפחות בהתחלה.
דפקתי בדלת, אך לא נשמעה תשובה. להפך, האוושה ששמעתי מתוך הבית נפסקה לפתע, וכבר התחלתי להתכונן לגרוע מכול. דפקתי על הדלת שוב.
"העלמה פורט?"
אין קול ואין עונה. אחרי שהתוצאות היו דומות גם בפעם השלישית, פסעתי כמה צעדים אחורה ואז דחפתי בכוח את הדלת. נכנסתי אל הבית, שהואר על ידי מספר רב מדיי של נרות לטעמי, וריח חלש ולא מוגדר עמד בו. המשכתי אל החדר הבא, בו מצאתי אותה שוכבת במיטה, מעמידה פני ישנה.
"העלמה פורט!" אמרתי בקול רם.
היא התעוררה, מהדקת את השמיכה לגופה ומתבוננת בי ישר בעיניים.
"הארייט פורט, את חשודה בהיותך מכשפה. בואי איתי אל בית המעצר, שם תמתיני עד למשפטך מחר בצהריים. אני מציע שתנצלי את הזמן עד אז לתפילה ובקשת רחמים מהאל".
בדרך כלל הן פורצות בבכי באמצע ההצהרה, אבל היא לא בכתה אפילו בסוף, ונראתה שלווה באופן מטריד.
"אני לא צנועה", אמרה. "תוכל להסתובב ולתת לי להתלבש?"
"לא אסתכן בכך שתטילי עליי כישוף מאחורי גבי. אני מוכן לזרוק לך את השמלה שעל הכיסא כדי שלא תצטרכי לצאת מהמיטה".
היא הסכימה. כבר אז הייתי צריך לדעת שמשהו חשוד, אבל כנראה שהיא התחילה להפעיל עליי את כוחות הכישוף שלה כבר בנקודה הזאת, בלי ששמתי לב בכלל. אני מודה: אני לא מושלם, וגם בי מכשפה מוכשרת במיוחד יכולה לשטות. ברגע שנגעתי בשמלה, הרגשתי עקצוץ משונה מתפשט לאורך הזרוע, ותוקף את חזי, צווארי וראשי – הבזק של כאב מפלח, ונפלתי חסר אונים לרצפה. אין ספק, הארייט ידעה שלא תוכל לשמור על יכולת הכישוף שלה בסוד לאורך זמן, והחליטה להתגונן מראש. כעת היא מלמלה כמה מילים נבחרות והצביעה לכיווני במהירות, ואני התגלגלתי מהמקום בו שכבתי, שעכשיו עלה באש שהופיעה משום מקום.
"אלי הטוב, ברך את נשמתה החוטאת של בריה זו, עשה עמה צדק ומשפט אמת".
כך אמרתי כאשר שלפתי את הסכין מחגורתי ורצתי אליה. היא שלחה את שתי ידיה לכיווני, והרגשתי שמשהו בלתי נראה עוצר בעדי. הסתכלתי על המקום בו שכבתי, וראיתי שהתליון שלי נפל ומונח על הרצפה, בלעדיו אני חשוף. לא הייתה לי ברירה, אלא לפשוט את החולצה ולחרוט צלב של דם על חזי בסכין. בבת אחת הכישוף הפסיק להשפיע עליי, ואני נעצתי את הסכין בלבה – או לפחות היכן שהיה אמור להיות לבה, מכיוון שהיא אפילו לא דיממה. היא לקחה חופן של אניצי קש מתוך קרע במזרון וזרקה אותו על פניי. הקש החל מייד לגדל שורשים על פניי ולתוך הפה ולחנוק אותי, אך הרגע שבו דעתי הייתה מוסחת התפוגג, ונעצתי את הסכין בצד השני של חזה. כפי שחשבתי, לבה היה בצד ימין של החזה, והיא החלה לפרכס למשך מספר רגעים, עד שנשמתה פרחה. הקש המקולל התייבש ונשר מעליי. נגעתי במצחה ועצמתי את עיניי.
"אלי הטוב, כעת שלחתי נשמה בחזרה אליך. קבל אותה אל חיקך הרחב, והענק לה שלווה וישועה".
האב ליאם חיכה לי בכנסייה. הוא קם ממקומו מרוב הפתעה כשראה אותי מצולק בפניי ובחזי. בדרך כלל הן מסכימות לבוא בשקט לבית המעצר, גם אם בסופו של דבר הן מתגלות כמכשפות, אבל לעולם אי אפשר לדעת מי מהן היא חסרת לב ומצפון באמת.
"אתה בסדר?" הוא שאל בבהלה.
"אל תדאג לי, אני אתגבר. אתה מוכן לשבת בבקשה? אני רוצה לגמור עם זה כבר וללכת הביתה לנוח".
הוא התיישב בחזרה, ואני תפסתי את מקומי בכיסא לידו.
"סלח לי, אבי, כי חטאתי". אמרתי. "עבר פחות מיום מאז הווידוי האחרון שלי".
"מה מביא אותך הנה, בני?"
"הרגתי, אבי. אבל זה היה מהגנה עצמית, וזו הייתה אישה ששלחה יד במלאכת השטן".
"על מנת לכפר על חטאיך, בני, המשך בתפקידך. המשך להביא מכשפות ובעלות אוב למשפט צדק בפני האל, והוא יהא עמך. דרך הכנסייה אלוהים יסלח על חטאיך, ואני סולח עליהם בשם האב, הבן ורוח הקודש".
"אמן". אמרתי והתכוונתי לקום, אך האב ליאם עצר בעדי.
"אתה מוכרח ללכת ברגע זה, או שיש לך כמה רגעים?" הוא שאל.
"יש לי כמה רגעים, בתנאי שלא תשלח אותי להקיף את המזבח בריצה קלה".
"תודה. העניין הוא פשוט שיש לי וידוי משלי".
"אני מניח שאין לי בעיה לשמוע".
האב ליאם נשם עמוק. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא התוודה בפניי על חטאיו, בדרך כלל הוא מעדיף כמרים אחרים. הוא טוען שזה גורם לו להרגיש לא בנוח להתוודות בפני מי שנוהג להתוודות בפניו. אני חושב שזה בגלל שהוא לא בטוח שרוצח יכול להיות גם כומר טוב מספיק.
"סלח לי, אבי, כי חטאתי. עברו שישה חודשים מאז הווידוי האחרון שלי".
"מה מביא אותך הנה, בני?"
"חטא תאוות הבשרים, אבי".
"בגוף או במחשבה?"
"במחשבה בלבד, תודה לאל", הוא ענה.
"אני מבין. אמור שבע פעמים אווה מריה, ושהאל יהיה בעזרך. דרך הכנסייה אלוהים יסלח על חטאיך, ואני סולח עליהם בשם האב, הבן ורוח הקודש".
"אמן". אמר האב ליאם. "בביקורי בעיר לימריק, נתקלתי באישה נאה. היא לא הייתה יפה יותר מכול אישה רגילה, ועם זאת…. מושכת יותר, מפתה יותר. לא יכולתי לעמוד בפניה".
"בסדר", אמרתי, לא בטוח למה הוא מספר לי את זה.
"לאישה קראו קלרה ליץ'."
"האב ליאם, מה אתה…."
"לך ללימריק ומצא אותה שם. הבא אותה לכאן, אל תחום השיפוט שלנו. קח איתך כמה שיותר הגנות מפניה".
"האב ליאם, אתה רומז שהאישה הזאת היא…."
"משכפה נתעבת", הוא ירק בבוז. "רק מכשפה הייתה יכולה להפיל אותי בפח של תאוות הבשרים. אתה הרי יודע שאני אדם ירא שמיים, מעל לתענוגות גופניים בזויים שכאלה".
"ולמה אתה מבקש את זה ממני ולא מהכמרים המקומיים?"
האב ליאם הצביע על סימן הצלב שהדם ספג בחולצתי.
"כי אתה הטוב ביותר, ואתה יודע את זה. רק עליך אני סומך".
למחרת על הבוקר, כבר עליתי על המרכבה בדרכי לעיר הסמוכה. החלטתי להגיע לשם כמה שיותר מהר, כדי שאלוהים יסלח לי במהרה על הרצח שביצעתי בליל אמש – בדרך כלל התפקיד שלי הוא רק להביא אותן אל בית המעצר, ולא לשמש כתליין. הגעתי ללימריק עוד לפני שהשמש הייתה באמצע השמיים. עכשיו נשאר רק לברר, מיהי הקלרה ליץ' הזאת בשם שמיים, ואיך אני מוצא אותה במקום שבחיים לא ביקרתי בו?
אבל כפי שהתברר לי בהמשך, למצוא אותה לא יהיה קשה כלל. כשניגשתי אל הכנסייה המקומית, פגשתי בכניסה זוג קבצנים, אחד קטוע רגל והשני עם רטייה על עינו. שלחתי את ידי למעיל לשלוף ממנו שני מטבעות, אבל אז אישה שעברה בדרך שמה לב אליי.
"אל תיפול בפח של אלה", היא אמרה. "הם סתם צמד בטלנים שלא רוצים ללכת לעבוד, אלא להמשיך להסתמך על טוב לבם של האנשים".
"גברתי, לא נראה לי שהם במצב ללכת לעבוד".
"רק כי הם לא רוצים. הם דחו כבר פעמיים את הצעותיה של קלרה ליץ' לעזור להם".
"קלרה ליץ'?" שאלתי.
"הו, כן. היא אישה מפורסמת בעירנו, מחוללת ניסים אמיתית. אומרים שהשטן לא ברא את המחלה אותה קלרה ליץ' לא תוכל לרפא. היא עזרה לרבים מאיתנו, ואני עצמי מודה לה כל יום על המרפא שהיא מצאה לי בזמנו".
"היא נשמעת כמו קדושה אמיתית". אמרתי. "האם היא עובדת עם הכנסייה?"
"לפי מה ששמעתי, היא לא בדיוק…. באותו צד", אמרה האישה.
"עובדת אלילים?"
"גרוע מכך, לפי מה ששמעתי, אין בה אמונה כלל. אבל אל דאגה, הכנסייה יודעת עליה, ולא תעיז להאשים אותה בכישוף. היא חשובה מדיי לתושבי העיר, וכל עוד היא עוזרת להם, הכנסייה לא תניח עליה אצבע".
"אני אשמח לפגוש את קלרה ליץ' הזאת", אמרתי. "תוכלי לקחת אותי אליה?"
"בשמחה. בוא אחריי".
לפני שפניתי ללכת בעקבות האישה, הוצאתי מכיס המעיל ארבעה מטבעות לחלק לשני הקבצנים.
כשנכנסתי אל הבית של קלרה ליץ', ראיתי ממבט ראשון שהוא שונה מכול בית שראיתי בעבר. בעוד שהמכשפות שאני הכרתי גרו בבתים רגילים לגמרי, במטרה להסתיר את היותן מכשפות, הבית הזה כמו נועד להדגיש את העובדה ששוכנת בו מכשפה. שולחנות ארוכים היו צמודים לקירות, עמוסים במרקחות שונות ומשונות. על הדלת היה תלוי לוח עץ, עליו חרוטים סימנים וחישובים שונים. על אדן החלון היו מונחים עציצים גדולים ובתוכם צמחים, חלקם ירוקים בעלי עלים גדולים, וחלקם נושאי פירות צבעוניים. קדרה גדולה ושחורה הייתה מונחת על האח.
ואז נכנסה לחדר קלרה ליץ' עצמה. באותו רגע, לא התקשיתי להבין למה התכוון האב ליאם. היא הייתה אישה עתירת חמוקיים, שחורת שיער ועיניים, שיערה חלק וגולש כמו מים על כל גופה. השמלה שלבשה השאירה מעט מאוד מקום לדמיון; אם לא הייתי יודע אחרת, לא היה לי ספק שהיא זונה.
"קלרה ליץ'?"
"זו אני", היא ענתה בקול צלול להפליא. "מה מביא אותך אליי?"
"ברשותך, גברתי, אני בא מן העיר הסמוכה. אחי חולה מאוד, והרופאים בעירי גורסים כי הוא חשוך מרפא. אני סבור שאת תקוותנו היחידה. תסכימי לבוא איתי?"
"כמובן", היא ענתה. "תוכל לתאר לי במה חולה אחיך?"
"דבקה בו הצרעת, גברת ליץ'. זה התחיל מדימום ללא שום סיבה נראית לעין, והמשיך בנגעים קשים בעור".
היא הלכה לחדר אחורי, וחזרה משם עם בקבוקון קטן, עליו מצויר אצטרובל.
"התרופה הזו תרפא את אחיך. אין לך מה לדאוג".
"סלחי לי, גברתי, אבל האם לא תבואי איתי אליו?"
"לשם מה? נתתי לך את התרופה, זה כל מה שתצטרך בשביל לעזור לו".
"אבל מה אם הרופא המקומי טעה באבחנה? אם אחי חולה במשהו אחר, התרופה הזו לא תעזור לו, ואם את יודעת טוב יותר מהרופאים איך לרפא אותו, בטח תדעי גם לאבחן במדויק במה הוא חולה. בבקשה תבדקי אותו, גברת ליץ', רק ליתר ביטחון".
"בסדר". היא אמרה. "נצא עכשיו. חבל על כל רגע".
יצאנו מהבית והתחלנו ללכת לכיוון הכביש הראשי. בדרך, קלרה הוציאה מתיק הצד השחור שלה קופסה שחורה, לחצה עליה והחלה לדבר לתוכה. אחר כך היא החזירה אותה לתיק, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
"מה זה היה?" שאלתי.
"דיברתי עם ראש העיר ואמרתי לו שאני אהיה מחוץ לעיר בשעות הקרובות, למקרה שמישהו יצטרך אותי".
"הכנסת את ראש העיר לתוך הקופסה הזאת?" התפלאתי.
"לא, דרך הקופסה הזאת אני רק מדברת עם אנשים שנמצאים רחוק", היא הסבירה.
אין ספק, קלרה הזאת היא מכשפה והיא חייבת למות, אם היא אפילו לא מתביישת או מנסה להסתיר את היותה מכשפה. האל מעמיד אותי במבחן, זה ההסבר היחיד. אלוהים רוצה לבחון אם אני לא אהסס להסגיר אותה לכנסייה, אפילו שהיא הצילה חיי אדם רבים. אבל אני לא אכשל. זה התפקיד שלי ואני אבצע אותו כהלכה, וישוע יחוס על תושבי לימריק, או יעניש אותם על שהפקידו את חייהם בידי מכשפה.
כל הדרך הביתה לא יכולתי לחכות עד שנגיע. הנסיעה במרכבה הייתה שקטה מאוד, וקלרה כל הדרך רק קראה בספר משונה, ככל הנראה של כישוף מתקדם, כי אני לא הבנתי מילה מהכתוב בו. ברגע שחצינו את גבול העיר, אחזתי בידה וירדתי מהמרכבה, גורר אותה אחריי.
"קלרה ליץ', את חשודה בהיותך מכשפה. בואי איתי אל בית המעצר, שם תמתיני עד למשפטך מחר בצהריים. אני מציע שתנצלי את הזמן עד אז לתפילה ובקשת רחמים מהאל".
היא הביטה בי המומה, באותו מבט ששמור לאלה שבדיעבד מתבררות במשפט כחפות מפשע.
"הולכת אותי שולל", היא אמרה.
"מה קרה, לא יכולת לחזות את זה עם כישורייך הרבים?"
"אני משתמשת בכישוריי לעשיית טוב, לא הייתי חולמת להשתמש בהם לחדור אל מוחו של אדם".
"אין טוב בכישוף, גברת ליץ'. את אולי חושבת שאת מיטיבה עם הבריות, אך למעשה את מטמאת את נשמותיהן. זכרי כי נסתרות הן דרכי האל, לאיש אין זכות לקשור לעולם הזה בכוח נשמות שהגיעה שעתן".
קלרה שלחה את ידה אל תיק הצד. תפסתי את זרועה בכוח.
"אנא ממך, אני צמאה. תן לי רק להוציא בקבוק מים מהתיק".
"אני אוציא בשבילך את הבקבוק מהתיק".
"בסדר. המים נמצאים בבקבוק הירוק".
הושטתי את ידי אל הבקבוק הירוק שבתיק, שהיה מונח מתחת לבקבוק אחר שהכיל חלוקי נחל לבנים וקטנים, ובאותו זמן לא הסרתי את עיניי מקלרה. לא הייתה לי כל כוונה לטעות שוב, כאשר זכרו של המפגש האחרון שלי עם מכשפה עוד צרב בבשרי. הוצאתי את הבקבוק מהתיק והגשתי אותו לקלרה.
"תודה".
קלרה פתחה את הבקבוק וקירבה אותו אל שפתיה. רגע לפני שהמים בבקבוק נגעו בשפתיה, היא שפכה אותם על פניי בתנועה מהירה. למים האלה היה ריח חריף של קללה, והם שרפו את פניי, כמו מים קדושים בפניו של שד – אך מקוללים כמו הגיהינום, ללא שמץ של קדושה במלוא מובן המילה. קלרה ניצלה את ההזדמנות ורצה בחזרה לכיוון לימריק, אך אני רדפתי אחריה, חצי עיוור ומבקש נפשי למות מייסורים, אך עדיין במלוא כוחותיי. בחורשה שבין שתי הערים השגתי אותה, שיטחתי אותה על האדמה ושלפתי את הסכין מנדנה.
"אלי הטוב, ברך את נשמתה החוטאת של…."
"לא!" היא צעקה.
"מאוחר מדיי, גברת ליץ'. אינני יכול לתת לך לברוח עכשיו".
"אעשה כל מה שתרצה, אבי. הכול!"
"לא תוכלי לקנות אותי עם התכסיסים השקריים שלך. זה הסוף. אתן לך מעט זמן להתפלל לאל".
"מה אתה רוצה?" זעקה קלרה. "אעשה למענך הכול, אבי, רק נקוב במחיר! זהב? כריזמה? חיי נצח?!"
לא הוצאתי עוד מילה, ורק הבטתי בעיניה מלאות התחינה. החוב שלה כלפי האל חייב להיפרע.
כשם שאין בעולם אדם שהוא צדיק גמור, כך אין בעולם אדם שעומד בכול נדריו. ביום בו בחרתי להקדיש את חיי לכנסייה, נשבעתי שלעולם לא אתפתה לסטות מדרכי ואביא כל מכשפה למשפט צדק בפני האב, הבן ורוח הקודש. אך כאשר קלרה ליץ' שטחה בפניי את הצעתה האחרונה, תאוותי הייתה גדולה מכדי לסרב לה. במוחי, המחיר בעיני האל היה שקול לגמול; כעת יעמדו לרשותי חיי נצח לשרתו! אך בלבי ידעתי, שתאוותי מוליכה אותי שולל לחפש את הפתרון הקל והנוח, באמתלה שזהו רצון האל. כך או כך, את הדין איאלץ לתת בפני הבורא.
מתי אקבל את גזר דיני? אינני יודע מתי, אם בכלל. ייתכן שגורלי כבר נחרץ, לראות את האנשים הקרובים לי מתים בזה אחר זה. הזמנים התחלפו והכישוף עבר מהעולם, ואת מקומו תפס המדע, המשחזר בהצלחה יתרה את מעשיה של קלרה ליץ'. מקור הטומאה בעולם הוא כעת החומרנות, הכפירה והנהנתנות, השולטות בעולם של ימינו ביד רמה. לעתים אני תוהה האם בכול זאת מתתי והגעתי לגיהינום, אך ניראה שזהו באמת רצונו של אלוהים שכך יתנהל העולם. אחרי הכול, נסתרות הן דרכי האל.
השוליה
ישבתי לשולחן האוכל בביתו של המכשף.
החדר הגדול היה מואר, למרות שלא היה מקור אור נראה לעין. וילונות אדומים כבדים הסתירו את החלון הגדול היחיד, ועל שולחן העץ הכבד היה מונח מזון מכל המינים המוכרים לאדם – וגם מכמה שלא.
“כשתסיים את העבודה הזאת תקבל חמש מאות מטילי זהב, ובנוסף אני אתקן את הבעיה שלך". קולו העבה הדהד מהקירות, והיה נדמה שהוא מתגבר בכל פעם.
“אני מאמין שלא תצטרך יותר משלושה חודשים כדי לסיים, ובמהלך הזמן הזה אני אדאג לכל צרכיך הבסיסיים" הוא הוסיף תוך כדי נגיסה ברגל מבושלת של חיה כלשהי.
“מוסכם" עניתי, מסתכל בעיניו האפורות, נלחם בדחף לא מוסבר להרכין את ראשי.
“אם תעשה עבודה טובה, אולי אשמור אותך” הוא צחק.
לא היה דבר נעים בצחוק הזה.
****
המכשף הממוצע לוקח כֵמוּבַנת מאליה את העובדה שהלחשים בספר שהוא מחזיק פועלים, ויותר מכך – שהם פועלים בדרך בה הוא מצפה שיפעלו. אותו מכשף לא יודע כמה עבודה דרושה כדי לוודא שכאשר הוא מנסה לזמן שד ממעמקי השאול, הוא לא הופך זבוב תועה לקרפדה.
נאמר לי שזה באמת קרה פעם, אבל איש מעולם לא הצליח להוכיח או להפריך את הסיפור.
במקרה אחר, מכשף ניסה לתת לעצמו כוח נוסף וקיבל במקום זאת יד נוספת. טעות קטנה של סמנטיקה בשפת הכישוף, אבל בעיה מטרידה בעולם האמיתי. תאמינו לי.
למכשפים הגדולים אין זמן לבדוק כל לחש ולחש, ומלבד זאת, גורם מהצד נותן תוצאות יותר אמינות. פה אני נכנס לתמונה, וזו העבודה שלי בשלוש השנים האחרונות: אני אמנם טוב מאוד בהטלת לחשים, אבל השוק רווי. אם אתה רוצה להצליח אתה חייב לעשות משהו שמייחד אותך, שאתה הכי טוב בו.
****
הדלת למרתף הניסויים הייתה מכוסה באותיות הגנה מפני קסם, חום, קור וכל פגע אחר שניתן לחשוב עליו, וליתר בטחון הוצמד אליה גם בריח כבד.
חשבתי לעצמי בגיחוך קל שיהיה קל יותר לעבור דרך הקיר.
חלל המרתף היה חשוך יותר משאר הבית, אבל מואר מספיק בשביל לקרוא בנוחות. היו בו שני מפלסים: בעליון היו מדפים מלאים צנצנות ושקיקים בצבעים וצורות שונים, כל אחד מהם מתויג בקפידה. בין המדפים ניצב כיסא מרופט אך נוח למראה, ומעקה שממנו אפשר לצפות למפלס התחתון, שהיה ריק לחלוטין מלבד כן עליו הונח ספר הלחשים, מחברת קטנה וקסת דיו עם נוצה.
תמיד תהיתי למה כל ספרי הלחשים נראים עתיקים, בלי קשר הכרחי לגילם האמיתי. יש שטוענים שזה בגלל הכח שבמילים הקסומות, המקרין את עצמו על הדפים והכריכה, אבל אני חושב שהמכשפים עושים את זה בכוונה, כדי ליצור סוג של יראת כבוד סביב הספר.
הלחש הראשון היה אשליה של דרקון שחור. קראתי את הלחש בלב מספר פעמים ואז חזרתי עליו בראש בעיניים עצומות, קוצב את נשימותיי תוך-כדי.
כשהרגשתי מוכן סגרתי את הספר וחזרתי על הלחש. החדר הרגיש שקט אפילו יותר. הסתכלתי מסביב ולא ראיתי שום דבר שונה, לא דרקון ואפילו לא לטאה.
פתחתי את המחברת, כתבתי בפינה את התאריך ומתחת:
לחש מס' 1 – ניסיון מס' 1 – כישלון.
בניסיון השני לנסות שינוי בהטעמה של החלק השלישי של הלחש.
אחרי מספר דקות נוספו עוד כמה שורות למחברת:
לחש מס' 1 – ניסיון מס' 2 – כישלון.
בניסיון הבא להוסיף דגש בהתחלה.
לחש מס' 1 – ניסיון מס' 3 – כישלון.
לחש מס' 1 – פסול.
הערה: יופי של התחלה.
עליתי למפלס העליון, הנחתי שעון חול קטן על אחד המדפים והתיישבתי על הכיסא הנוח. לא הייתי עייף, אבל אני חייב להקפיד על הפרדה ברורה בין הלחשים. זה מצמצם את הסיכוי לתקלות.
****
בהיתי זמן מה בגרגירי החול שנפלו לאיטם במורד שעון החול הקטן, הדממה הייתה מוחלטת מלבד חריקות קלות של הכיסא כשזעתי עליו כדי לשנות תנוחה.
לאחר שהגרגר האחרון אחרי לבטים רבים החליט לנחות בחלק התחתון של שעון הזכוכית, קמתי וירדתי במדרגות.
בכלוב שבמרכז המרתף התרוצצה חיה משונה שנראתה כמו כדור צמר בעל ארבע רגליים ומשהו שנראה כמו אף.
הקירות והרצפה רעדו כשהטלתי את החלק הראשון של הלחש, החיה קפאה במקום ואז, בהבזק מסמא עיניים הכל שקט שוב וחזר לקדמותו. רק שהיו שניים מהיצורים האלו בכלוב, בעוד הבזק ארבעה ואחרי נוסף שמונה. הוספתי את החלק השני של הלחש והשכפול הפסיק. רשמתי את הממצאים במחברת, סיכמתי את ממצאי השבוע בדף אחד ועליתי במדרגות לאכול את ארוחת הערב.
“מחר אני יוצא לעיר, לראות קצת שמש, לנשום קצת אוויר" אמרתי למזוקן.
"אתה מתקדם בקצב טוב", הוא ענה כשהסתכל על הסיכום שהצגתי לו, "לא תהיה בעיה".
לבשתי שכמיה ארוכה ועבה, למרות שלמיטב זיכרוני מזג האוויר אמור היה להיות חם עדיין. התבוננתי במראה לבדוק אם רואים בליטות חשודות, וסידרתי את השכמייה עד שנחה דעתי.
כשפתחתי את הדלת הכבדה רוח קרה שטפה את פניי, שאפתי את האוויר הצח ויצאתי.
השמיים היו מטולאים בעננים לבנים, ולמרות שהשמש כבר עמדה גבוה בשמים האוויר היה קר.
פונדק 'האייל הקורא' לא היה הכי טוב בעיר, וגם לא הכי קרוב, אבל לא היה לי ספק שלשם אני הולך. כשפתחתי את דלת הפונדק ניחוחות בישול הציפו את אפי והמולת הקהל רעמה באוזניי. מצאתי מקום פנוי באחת הפינות, בוחן את האנשים השונים, השיחות, הבדיחות והויכוחים שלהם.
“מה תרצה להזמין?” קול מוכר קטע את חוט המחשבה שלי.
המלצרית שניגשה אלי הייתה גבוהה ממני בכחצי ראש, שערה החום היה אסוף בצמה ארוכה והיא הייתה לבושה שמלה פשוטה ומעליה סינר מוצמד היטב.
“כרגיל" עניתי.
כשהיא חזרה עם המנה והשיכר היא רכנה אלי ולחשה "התגעגעתי"
“גם אני, אֵלִיסִיָה שלי"
חיבקתי אותה.
“מתי אתה מסיים?” שאלה והתיישבה לידי.
“אם הכל יהיה כשורה, לפני סוף החודש".
ישבנו והשלמנו חוויות מהשבועות האחרונים, למרות שאני לא עשיתי דבר כמעט למעט העבודה וגם לה לא היה דבר מרגש לספר.
“אני צריכה לחזור לעבודה, אני אדבר אתך כשאשתחרר".
במשך כל הזמן הזה היא כמעט ולא הסתכלה לי בעיניים. היא לעולם לא תגיד לי את זה, אבל אני יודע שכבר המון זמן אני מבטיח לה את זה.
אני יודע שהפעם זאת באמת הפעם האחרונה, אבל אמרתי לה גם את זה יותר מדי פעמים מכדי שתאמין לי.
כשאני מביט בעיניים הכחולות העייפות שלה, אני חושב שאולי יהיה לה טוב יותר בלעדי, שזה אנוכי מצדי לצפות ממנה לחכות עוד ועוד. בכל פעם שאני מגיע לפונדק, במקום כלשהו בתוכי אני מקווה שהיא לא תהיה שם, שהיא מצאה לה מישהו שלא יאכזב אותה ויוכל לתת לה את כל מה שמגיע לה. אני יודע שזה לא יקרה.
****
בבוקר, כמו בכל פעם, קמתי לפני שהשחר עלה, השארתי פרח על הכרית שלה ויצאתי בשקט.
בדרך חזרה הבחנתי בחבורת שיכורים ברחוב. אחד מהם התקרב בצעדים כושלים והפיל אותי אתו. התייצבתי על ברכיי וידי כששמעתי את אחד מחבריו צועק "מפלץ!”. הם רצו אלי והתחילו לבעוט בכל גופי. אחרי מספר שניות שהרגישו כמו נצח, אחד מהם איבד את שיווי משקלו וניצלתי את ההפוגה כדי לברוח. אחרי חציית כמה סמטאות בלי לשאוף לכיוון מסוים המשכתי בדרכי. הדרך חזרה הרגישה ארוכה וקשה יותר מתמיד.
כשהגעתי, התיישבתי במרתף האפלולי, הורדתי את בגדיי ומרחתי משחה מאחד המדפים שסגרה את פצעי. מלמלתי לחש שאמור לטפל בפגיעות פנימיות, למקרה שהיו כאלו, ולקחתי עוד כמה דקות של מנוחה, עד שהרגשתי שליו שוב ומוכן להמשיך בעבודה.
****
פתחתי את עיניי והכל מסביב היה חשוך. הגרון שלי היה יבש וכל גופי היה רטוב מזיעה קרה.
פיסות של החלום הסתובבו בראשי העיניים העצובות של אליסיה, צחוק מטריד ברקע, אין-ספור יצורים וכשפים – כאלו שביצעתי וגם כאלו שלא ראיתי מעולם.
ואז הכל שַקַט.
הדבר היחיד שנשמע בחדר היו נשימותיי המהירות והצרודות וציוץ של ציפורים משכימות הקום של השעות שלפני השחר.
אחרי שהרגעתי והסדרתי את נשימתי, קמתי לשטוף את עצמי ואת גרוני ולהתחיל עוד יום.
****
המילים האחרונות של הלחש עדיין הדהדו מקירות המרתף. המכשף הזקן עמד במפלס העילי, צופה בי. האדמה במרכז הרצפה הפכה בוצית, ובאטיות מחרידה עלה ממנה יצור כל-כך גדול שלא היה יכול להרים את זרועותיו בתוך המרתף. הוא היה צבוע כולו בגוונים של חום-אדמדם, והיה יכול להיראות כמעט אנושי, אלמלא היו לו שלוש עיניים ואף לא שערה אחת. היצור שאג שאגה מקפיאת דם, ריר נטף מפיו בדרך הארוכה אל הרצפה והחלל התמלא בצחנה נוראית.
אני עניתי במילה אחת בודדה, והיצור נעלם כלא היה. רק הריח הנורא נשאר דבוק לקירות במשך כל שאר היום.
לא נשארה לי עוד הרבה עבודה, אבל בכל הלחשים שהשארתי לסוף הייתי צריך את נוכחות הזקן – לחשי זימון ולחשים שמשפיעים על אנשים אחרים, שאותם הוא כמובן ביצע עלי.
אחד הלחשים היה לחש קריאת מחשבות. הייתה לי הרגשה שלא כדאי שהוא ידע שאני מתכנן לעזוב אחרי העבודה הזאת. משהו אמר לי שהוא לא ייקח את הבשורה בקלות.
****
"אנחנו בישורת האחרונה." אמרתי לו "לפני סוף השבוע, אם לא יהיו תקלות, אני אסיים את הלחשים האחרונים."
הפעמים היחידות שראיתי אותו היו בזמן הטלת לחשים מסוימים ובזמן הארוחות. היה בו משהו שביטל כל רצון להיות בקרבתו מעבר להכרחי, אבל לא הצלחתי לפענח בדיוק מה זה היה.
“מצוין." הוא ענה בחיוך, לוגם מכוס היין שלו. “זה הרבה יותר מהר מהמצופה, אולי אפילו תקבל בונוס".
****
הזקן עמד במקום הקבוע שלו, במפלס העליון, צופה על המרתף ועליי. אולי זה היה רק הדמיון שלי, אבל הרגשתי את מבטו בוער בתוך מוחי. פתחתי את הספר בעמוד של לחש זימון, למקרה שהוא יכול לראות את הכן, והרצתי בראשי את הלחש ששיננתי שוב ושוב בימים האחרונים.
סגרתי את הספר והטלתי את הלחש, בוהה במרכז החדר אבל חושב על המכשף.
“קדימה. יש לי עוד דברים לעשות היום" שמעתי אותו אומר.
'אני חייב לסיים את הספר החדש לפני שהוא מגיע ללחש האחרון' שמעתי את קולו בתוך ראשי
פתחתי את הספר כדי לעיין בלחש והתאמצתי שלא להסגיר את שאני יודע.
הטלתי את הלחש שוב.
'אם הכל יהיה כשורה, בעוד כמה ימים הוא יתחיל שוב'.
בפעם השלישית הטלתי את הלחש הנכון. בהבזק של אור הופיעה חיית טרף ענקית, משהו שדומה לנמר כבד עם מגוון קרניים במקומות סבירים יותר ופחות. כמעט ולא הרמתי את הראש להביט בו. אמרתי את מילת הביטול ועליתי במדרגות בלי לומר מילה.
****
ביומיים שלאחר מכן, הקדשתי כל הפסקה שלקחתי לבחינת אותו לחש אחרון. רפרפתי בכל הספר וחזרתי על כל שביב זיכרון כדי לנסות ולפענח לֵמָה מיועד אותו לחש. הלחש היה מורכב, אבל הצלחתי לשער שמעורבים בו עילפון ושיכחה.
בשלב זה כבר ידעתי מה אני צריך לעשות, אבל הייתי צריך להתכונן ולא היה לי הרבה זמן. נשארו לי רק עוד ארבעה לחשים, וידעתי שגם המכשף מודע לעובדה הזאת.
עליתי למעלה והחוצה ומיהרתי לפונדק ולאֵלִיסִיָה.
כשהגעתי, היא לא הייתה שם.
הלב שלי פעם בקצב מהיר והראש שלי התחיל להסתחרר.
בעל המקום נשען על הקיר ליד פתח המטבח בידיים שלובות, מיהרתי אליו.
“שלום אדוני” אמרתי תוך כדי נשימות שטוחות.
“שלום, שלום” הוא ענה “יש בעיה, איש צעיר?”
“חלילה” השבתי “רק תהיתי היכן אוכל למצוא את העלמה אליסיה”
“היא לא פה” חייך ושתק למשך מספר שניות שהרגישו לי כמו נצח. ”היא קונה מצרכים בשוק”
הרגשתי כאילו סלע בגודל כל הפונדק ירד מחַזִי.
מיהרתי לשוק ותרתי אחרי פַנֵיְה. אחרי מספר רגעים ארוכים מצאתי אותה בוחרת ירקות באחד הדוכנים.
חיבקתי אותה בלי לומר מילה והיא דחפה אותי וישרה את שמלתה.
“מה אתה עושה פה?” שאלה.
“אין לי זמן להסביר" לחשתי, “אני מסיים מחר ואני צריך שתכיני הכל לעזיבה מהירה"
כשניסתה למחות הוספתי "בבקשה, על תשאלי, פשוט תכיני שני סוסים ותהי בהיכון”
נישקתי אותה על לחייה ומיהרתי חזרה אל ביתו של הזקן.
ישבתי בחדר שהוקצה לי ועברתי על כמה לחשים ששיערתי שיהיו שימושיים בהמשך. אספתי כמה חפצים הכרחיים בתיק – בעיקר ביגוד וציוד אישי, הבאתי תיק נוסף ריק והסתרתי את שניהם בארון.
לאחר לילה חסר מנוחה וארוחת בוקר שקטה מתמיד ניגשנו למרתף. הוא כהרגלו צופה מלמעלה, ואני במפלס התחתון.
הלב שלי איים לשבור את צלעותיי.
עצמתי עיניים והטלתי את הלחש הראשון.
המרתף נותר שקט ויכולתי רק לקוות שהלחש פעל.
לא חיכיתי והטלתי שניים נוספים, שזימנו למרכז המרתף שני יצורים דמויי חתולים מגדולים במידה על טבעית. הזקן ניסה למחות, אבל לא הצליח להפיק קול מפיו.
רצתי במעלה המדרגות מהר ככל שיכולתי, המכשף הגיע למדרגות ממש מעלי וחסם את דרכי. הוא סימן משהו במקום מסוים בקיר והדלת נסגרה והוברחה.
במבט אחורה ראיתי את שני החתולים המגודלים נאבקים במרגלות המדרגות. הזקן ניסה לדחוף אותי אבל צללתי הצידה ומשכתי באחורי בירכיו.
כשכשל במדרגות, בפעם הראשונה מאז שפגשתי אותו ראיתי פחד בעיניו.
טיפסתי במעלה המדרגות שנשארו, הטלתי לחש שהעלים חלק מהקיר ליד הדלת וביטלתי אותו ברגע שהייתי בחוץ.
כשהכל שַקַט נשענתי על הקיר ועצמתי את עיניי למספר שניות. הרגשתי כאילו הגוף שלי מרוקן מכוחות אבל הייתי חייב להמשיך.
מיהרתי לחדר שלי ולקחתי את התיקים, המשכתי לחדר של המכשף ואספתי מספר ספרי כישוף וכמה חפצים קטנים שנראו יקרי ערך.
יצאתי מהבית ורצתי לפונדק.
אליסיה לא שאלה שאלות, הצטרפה אלי ותוך מספר רגעים כבר היינו בדרכנו למקום רחוק.
****
מכרתי את החפצים שאספתי אחרי שהבנתי מה הם וכמה הם שווים. את הספרים שמרתי ואני מחפש בהם לחש שיפתור את הבעיה שלי. כשאסיים אמכור גם אותם.
בקרוב נפנה למחוז אחר, נמצא חווה מבודדת שנוכל לחיות בה יחד.
אני משוכנע שהזקן שרד, אני יכול רק לקוות שהוא עייף מדי, או שהארץ גדולה מכדי שייצא לחפש אותנו.
אני לא רואה סיבה לחיות בפחד. השארתי את הכשף מאחורי ואני מקווה שהוא לא יחזור לרדוף אותי.
בינתיים יש לי את אליסיה ולה יש אותי. ולי זה נראה מספיק בהחלט.
סליחה?
תשעה חודשים, עשרים ואחת יום ושבע שעות (פלוס מינוס חצי שעה)…
תשעה חודשים, עשרים ואחת יום ושבע שעות שבהן לאלברט לא הזדמן לראות את אור השמש, ועכשיו… עכשיו הוא היה מוצף בו.
היום לא היה הבהיר ביותר בשנה, עננים ספורים ניקדו את השמיים, נסחפים בעצלתיים על רקע תכלת מבריק, מטילים צללים חלושים על הדשא. אך אחרי זמן כה ממושך בחדר קטן ומואר חלקית על ידיי אורות פלורוסנט חיוורים, גם יום סגרירי היה מסנוור אותו קשות.
אלברט הצר את עיניו ופסע לתוך הגן הפנימי, שיניו חורקות בעודו הולך, מגיבות לכאב העמום של קרני השמש ההולמות באישוניו.
הוא עצר והביט לרגע בקו הדשא התוחם את השביל, זמן רב עבר מאז שראה צבעים עזים כל כך.
אלברט תמיד הגיע לחדרו לפני זריחת השמש וסיים את עבודתו רק בשעות הערב המאוחרות.
בתשעת החודשים האחרונים המדשאות נראו לו ככרים שחורים ולחים הנמצאים משני צידיו של שביל גישה מואר בכתום החלוד של פנסי הרחוב.
עם נשימה עמוקה עצם את עיניו על מנת להקל על הכאב, אך האור חדר את עפעפיו, הופך אותם לזוג מסכים אדומים מלאי ורידים כנגד עיניו העצומות.
הוא נאנח.
"הוי!, לכאן נערי!" נשמעה קריאה רחוקה משמאלו, אלברט זיהה את הקול, גם ללא הרעש הסטטי והנקישות של האינטרקום אליהם היה רגיל.
הוא הסתובב לאיטו והצל על עיניו בידו השמאלית ושם במרחק ראה את הדמות המוכרת מסמנת לו להתקרב בתנועות ידיים מגושמות.
צעדיו הוחשו כשהחל ללכת לכיוון הפינה המוצלת בה עמד ד"ר לינדוורם ליד שולחן גינה לבן, עדיין מנופף בידיו.
לא הייתה שום בהילות בהזמנתו של הד"ר, אך רגליו של אלברט התאמצו להביא אותו אל האיש במהירות האפשרית.
כל חלק בגופו של אלברט הורגל להשקיע מאמץ מוגבר כשהיה מדובר בפניה של ד"ר לינדוורם, אחרי הכל… שמו הוא זה שמופיע כל חודש על תלושי השכר, ואיזה שכר!
בעת שלמד עם חבריו באקדמיה לא עלה בדעתו שעבודתו הראשונה תהיה רווחית כל כך, אלברט תמיד ידע שברשותו יכולת וכשרון מיוחדים כשהדבר נוגע לתחום, אבל גם בחלומותיו הפרועים ביותר סבר שידרשו לו שנים של טיפוס בסולם הדרגות עד שיתחיל לקבל ולו שבריר ממה שמשלם לו ד"ר לינדוורם.
רגליו ירדו משביל האבן אל חלקת הדשא ובראשו החלו רצים מספרים שגרמו לו לחייך דרך הכאב בעיניו…
'שש מאות תשעים ושבע אלף לשנה, לחלק לשלוש מאות ארבעים ימים אחרי שישה עשר ימי חופשה ,שווים לאלפיים וחמישים מרשרשים ליום , ובמקרה שהפרויקט מסתיים לפני הזמן עדיין אקבל את מלוא הסכום, שש מאות תשעים ושבע אלף לחלק בתשעה חודשים עשרים ואחת יום ושבע שעות… פלוס מינוס חצי שעה, שווה שלושת אלפים מאה שמונים ושבעה מרשרשים ועשרים ואחת אגורות ליום, בערך… מי יודע, אולי אפילו אקבל בונוס.'.
"אה, אלברט, שמח שיכולת להצטרף אליי היום." ד"ר לינדוורם עמד עם ידו הימנית מושטת קדימה מחכה ללחיצה.
הוא היה איש קטן יחסית בעל מראה חביב, רזה ונמוך, לבוש תמיד בווסט צמר ומכנסי משבצות חומים, שיערו האפור לבן מוחזק במקומו על ידי מוצרי טיפוח שהופסק יצורם מספר עשורים קודם לכן ועדשות משקפיו העבות מוכתמות בגוון צהוב אחרי שנים של רכינה מעל כוסות תה מהבילות.
אלברט לחץ את ידו ובהה לרגע בדמותו של האיש החייכן, מרשה לעיניו להתרגל מחדש לאזור המוצל.
שב, שב בבקשה!", הד"ר החווה בידו לכיסא קש לבן שעמד בצמוד לשולחן הגינה וניגש לכיסא זהה בצידו השני של השולחן.
אלברט התיישב בכיסא שחרק מעט תחת משקלו והניח את ידיו על משטח הזכוכית של השולחן.
"בוקר טוב ד"ר", אמר אלברט עם חיוך קל שנשאר על שפתיו מחמת חישוב שכרו.
"בוקר מצויין!" השיב לינדוורם, "בוקר נפלא! בוקר נהדר!" הקמטים על פניו העתיקות מתרבים בטור הנדסי עם כל חיוך נרגש שנמתח בין לחייו.
"אני מניח שאתה יכול תאר לעצמך מדוע קראתי לך הנה באמצע היום, הלא ברוב הימים אני דורש מעובדיי להשקיע את מלוא השעות בפרויקט"
אלברט נשען מעט אחורה בכיסאו, "חדשות טובות, אני משער"
"חדשות מעולות!" השיב לינדוורם, וחזר לחייך חיוך דומם מלא התרגשות.
מספר שניות עברו בדממה לפני שאלברט הבין את הרמז.
"אז, ד"ר לינדוורם, מה החדשות המעולות שרצית לחלוק איתי?"
"חשבתי שלעולם לא תשאל!" התפרץ הד"ר בהתרגשות, כמעט מזנק מכיסאו.
"סיימנו!"
"סיימנו?"
"סיימנו!, כל המחקר, הפיתוח, הניסויים, הדם, היזע והדמעות!" אמר לינדוורם, מנופף בפראות בידיו, מרעיד את צלחת העוגיות על השולחן
"ולא הייתי יכול לעשות זאת ללא העזרה שלך בתשעת החודשים האחרונים.
הכישרון שלך, אלברט, הוא מתת אל אמיתית… מעודי לא הכרתי אדם שיכול לבדו לעבד כמות כה רבה של מידע באופן מדויק ומהימין כל כך, ללא עזרתך הפרויקט היה מתארך בעוד שלוש שנים מעבר לזמן המוקצב… ולחשוב שסיימנו כמעט שנה שלמה לפני המועד!"
אלברט חייך במבוכה ולקח עוגיית קוקוס מהצלחת, "שמח שיכולתי לתרום למאמץ" הוא אמר והכניס את העוגייה לפיו בשלמותה
ד"ר לינדוורם הוריד את משקפיו וישר מבט אל הגבר היושב מולו באופן מסתורי
"כבר ניחשת?" שאל הד"ר, משחק עם אצבעותיו בזרועות המשקפיים.
מאמץ קל ניכר בפניו של אלברט כשניסה לדכא את החיוך הגאה שכמעט ופרץ דרך שפתיו, הרי אלברט החשיב עצמו כאדם בעל יכולות אנליטיות יוצאות מן הכלל וכבר בחודש הראשון הסתמן לו דפוס בולט לעין בטיב המטלות שקיבל.
"אני לא חושב שהבנתי את השאלה"
"שאלתי אם ניחשת כבר על מה אנחנו עובדים פה בשנים האחרונות", ד"ר לינדוורם הניח את משקפיו ופרש את כפות ידיו על משטח הזכוכית, התרגשות מבעבעת בקרבו
אלברט שילב את ידיו ואמר בקול השקול ביותר שנמצא ברשותו "הנחתי שעם הסכומים ששילמת לי ציפית לסודיות מסוימת, אז לא הטרחתי את עצמי בעניין"
כששמע את מילים אלו יוצאות מפיו של אלברט איבד ד"ר לינדוורם את עשתונותיו, "אתה בוודאי צוחק עליי, נערי! עם מוח כמו שלך, והמקצוע שבחרת! אין סיכוי שלא היית סקרן!
בטח חשבת משהו… השערה… תיאוריה… רעיון?"
קולו של לינדוורם עלה וידיו החלו מחוות בתנועות רחבות מעל לשולחן, אלברט שהביט במחזה המגוחך מעבר לשולחן התפרץ בצחוק.
"אתה, אתה שובב! אתה כזה שובב! אני כמעט האמנתי לך!" אמר לינדוורם והחזיר את ידיו אל המשקפיים המונחים על השולחן, "אז, נערי, מה אנחנו עושים פה?"
אלברט לקח נשימה עמוקה, כבר זמן רב רצה לקבל אימות לתיאוריה שלו לגבי נושא הפרויקט, רגלו החלה לרקד על המרצפות מתחת לשולחן בהתרגשות.
"טוב, כשמתחשבים בכמות ומגוון הדגימות שעברו על השולחן שלי בתשעת החודשים האחרונים… והדרישה ממני למפות באופן נרחב את הגנום של כל אחד ואחד מהמינים…
אני מאמין שאנחנו עובדים על 'תיבת נוח', מאגר נרחב של דגימות DNA השייכות לחיות אקזוטיות על מנת שיקום מחדש של מינים בסכנה"
גבותיו של הד"ר עלו מעלה כששקל את הניחוש של אלברט
"זה דווקא רעיון לא רע, תזכיר לי אותו מאוחר יותר ונדבר על קווי מתאר לפרויקט חדש"
רגלו של אלברט נדמה על מרצפות האבן
"זה לא מה שעשינו פה?"
"לא, אפילו לא קרוב", ד"ר לינדוורם חייך בניצחון והחזיר את משקפיו אל אפו, הוא רכן קדימה ובקול שקט ורציני פנה אל אלברט, "רוצה לדעת מה אנחנו באמת עושים פה?"
אלברט לא אמר מילה, רק הנהן חלושות בציפייה
ד"ר לינדוורם רכן נמוך יותר מעל השולחן ולחש דרך החיוך הכי מרוצה שאלברט ראה מעודו
"אנחנו מכינים דרקונים"
אלברט נשאר קפוא במקומו, מצפה עדיין לתשובה האמיתית שתספק את סקרנותו, אך תשובה כזו לא הגיעה, רק הבעת פניו של ד"ר לינדוורם שחיכה בקוצר רוח לתגובה מהמדען הצעיר.
"אנחנו עושים מה???"
"מכינים דרקונים!, אתה יודע… דרקונים! לטאות גדולות שעפות ויורקות אש!
אף פעם לא סיפרו לך על דרקונים כשהיית קטן?"
העובדה שהד"ר לא מתלוצץ החלה לשקוע במוחו של אלברט, צמרמורת קלה עברה במעלה גבו כשהבין שבזבז את רוב השנה האחרונה בעזרה למיליארדר תימהוני במקום לקדם את הקריירה האישית שלו
"אני חושב שכדאי שאלך לארוז את הדברים שלי, אחרי הכול, סיימנו… אני לא רוצה לתפוס לך מקום יקר", אלברט קם מהכיסא והסתובב ללכת כששמע שלוש מילים יוצאות מפיו של הד"ר
"רוצה לראות אותו?"
***
האוויר היה קריר בתוך הקומפלקס התת קרקעי, אלברט מעולם לא היה בחלק הזה של המתחם
קירות האבן של המסדרון הארוך חולקו למקטעים שונים, חלקם מורכבים מבטון מזוין בעוד שאחרים עשויים לבנים ואפילו סלעים מסותתים, נראה כאילו חלקים מתוך המבנה קיימים כבר עשרות אם לא מאות שנים, אלברט כמעט ציפה לראות לפידים תלויים לאורך הקירות, אך אחרי כל פניה בירכו את פניו אורות פלורוסנט לבנים, הד"ר הלך מספר צעדים לפניו, לוקח אותו עמוק יותר ויותר לתוך המבנה דרך מסדרונות צרים וארוכים, צינורות פלסטיק לבנים וירוקים עיטרו את התקרה ולעיתים את הקירות, נעלמים מעל לדלתות נעולות ולתוך פתחים מלבניים ברצפה.
"תשתדל להישאר קרוב" הורה לינדוורם, "אם תלך לאיבוד פה לא תמצא את הדרך החוצה, אתה לא מכיר את השיטה"
אלברט לא טרח להקשיב, מוחו היה טרוד בעניינים אחרים ואוזניו סיננו כרעש לבן כל מה שלא נגע לנושא.
"באמת יצרתם אחד?"
לינדוורם עצר, "כן, כמובן שהפרויקט היה תקוע לפני שאתה הגעת, בעזרתך הגענו לתוצאות מרשימות"
לינדוורם המשיך במורד המסדרון ועצר מספר צעדים לאחר מכן כששם לב שאלברט עדיין עומד במקום
"מה קרה נערי?"
"אני לא מבין, איך העבודה שלי קשורה לכל זה?, הדגימות שמיפיתי לא הכילו שום דבר שנוגע ל.. 'דרקונים'"
הד"ר ניגש אל אלברט ותפס בזרועו, "בוא, לך איתי, אני אסביר לך בדרך"
אלברט נכנע למשיכתו של ד"ר לינדוורם והחל לצעוד, הפעם לצידו, אוזניו פתוחות לרווחה ומוחו נקי מכל מחשבה אחרת.
"אתה מכיר את תיאורית האב הראשון?" ,שאל לינדוורם את המדען הצעיר
"באופן שטחי… התיאוריה שכל החיים על פני כדור הארץ הגיעו מאב קדמון אחד… שכולנו הגענו מאותו יצור חד תאי"
לינדוורם חייך, "כן, באופן שטחי… ההנחה הרווחת היא שגם אם הלידה הגדולה התרחשה במספר מוקדים בו זמנית ובמקום יצור יחיד היו מגוון אורגניזמים שונים בתחילת מסלול החיים, הרי שהברירה הטבעית והאבולוציה הסלקטיבית של אותם אורגניזמים מבטיחים שהסיכוי הגדול ביותר הוא שאחד מהם המשיך להתפתח כשמסלולם של השאר נעצר ונעלם בשלב מסוים, וכך, למרות היותם של מספר אבות קדמונים פוטנציאלים הסבירות הגבוהה ביותר שכל היצורים החיים בעולם כיום שייכים לעץ משפחה אחד… מסועף באופן יוצא מן הכלל.. אך עדיין אחד."
אלברט עצר שוב במקומו.
"והעבודה שלי?… איך היא קשורה לאב היחיד ולדרקונים בדיוק?"
"בדיוק עמדתי להגיע לזה, האמת היא שחשבתי שכבר תנחש…"
אלברט החל שוב ללכת אחרי לינדוורם, וזה המשיך בהסברו.
"לפני שבאת היו לנו כמה רעיונות מוכנים… אתה יודע, להנדס גנטית מספר זנים שונים שיצרו יחד בן כלאיים המתאים לפרופיל של מה שאנחנו מנסים ליצור… אבל היו כמה בעיות, הגדולה מביניהן הייתה בעיית הגישור, כמו שאתה יודע.. אין לנו בעיה להכליא בין תתי מינים מאותה משפחה, הדבר אפילו לא מרשים.. הוא קורה בטבע באופן דיי שכיח, אבל אנחנו היינו צריכים להכליא בין זנים שונים לחלוטין בלי כל קשר גנטי נראה לעין.
התקווה שלי הייתה בתיאורית האב הראשון, שבעזרת מיפוי דקדקני של המבנה הגנטי של כל אחד מהמינים אנחנו נוכל למצוא את הדרך לשלב ביניהם"
"אז מיפיתי את המבנה של היצורים ואז שילבתם ביניהם?.. זה נשמע פשוט מידי"
ד"ר לינדוורם טפח לאלברט על השכם
"אתה בהחלט צודק, הדבר היה מסובך הרבה יותר, אחרי מיפוי מדוקדק שעשית לכל הזנים שהתאימו לקריטריונים שלנו גילינו שעדיין אין לנו מספיק נקודות גישור כדי להכליא ביניהם, נאלצנו ליצור גישור לגישור… האמת היא שנאלצנו ליצור מעל חמש מאות גישורים שונים לכל גישור שמצאנו לאחר המיפוי הראשון שלך.
התהליך היה מייגע, מציאת חיה אקזוטית בעלת מטען גנטי ספציפי המכיל שבריר של גישור נכון בין שתי נקודות גישור אחרות, יצירת יצור כלאיים המכיל את שלושת נקודות הגישור ולגדל מספר לא מבוטל של עוברים כדי לאסוף דגימות מהיציב ביותר מביניהם ואז לשלוח אותן חזרה למיפוי כדי לגשרן עם בן כליים נוסף המכיל עוד שלוש נקודות גישור שונות.
זה היה לוקח לנו שנים לולא היינו מוצאים אותך!"
עיניו של אלברט היו פעורות עד כדי כאב, כל אותם ימים בחדרו הקטן, עובר מדגימה לדגימה, מקבל ונותן הוראות דרך האינטרקום הרעשני בקיר החדר, לא היה לו מושג מה סדר גודל הפרויקט בו נטל חלק
"אבל איך?, לפי מה שאתה מספר לי הייתם צריכים ליצור אלפי עוברים ולהביא אותם לבשלות, אפילו אם הייתה ברשותך חוות עוברים שלמה לא הייתם יכולים לעמוד בתחלופה במהלך תשעה חודשים!."
"רואה נערי, זו בדיוק הסיבה שאני נהנה לדבר איתך, אתה תמיד חושב צעד אחד קדימה, מטיל ספק, חוקר, שואל… אתה תגיע רחוק מאוד יום אחד" ד"ר לינדוורם עיקל פינה והמשיך בתשובתו
"יש לנו ציוד, האמת היא שאנחנו פיתחנו אותו… מדובר בהדגרה מהירה, מאוד מהירה.
הצלחנו לקצר פרקי זמן של חודשים למספר שבועות מבלי לפגום בהתפתחות העובר, אתה מבין… מצאתי לי כישרונות נדירים במספר תחומים בפרויקט זה, אף אחד מהם לא נחמד כמוך, כמובן."
אין ספור שאלות ריצדו במוחו של אלברט, רובן לגבי פעולת הציוד ואחת לגבי משהו שונה לחלוטין
"ומה עם בני הכלאיים?"
"סליחה?"
"העוברים, נקודות הגישור, מה קרה איתם אחרי תקופת ההדגרה המואצת?"
"אה, אתה העוברים השמדנו לאחר לקיחת הדגימות" אלברט היה מופתע לשמוע את קולו של הד"ר נוגע בקלות בתשובה, כאילו הייתה אמורה להיות היא ברורה מאליה.
"אחרי הכול, אין לי את היכולת הלוגיסטית ולא את הזמן לטפל במספר אלפי יצורים קטנים הדורשים יחס עדין בהתחשב בהיותם… 'ייחודיים' , ובכל מקרה, לא כל העוברים היו בריאים, תהליך ההכלאה והיצור שלנו יצר הרבה יותר פגמים מאשר הצלחות"
ד"ר לינדוורם המשיך במורד המסדרון והגיע לדלת גדולה וכתומה ממתכת, במרכזה לוח מקשים שחור.
הד"ר הקיש את קוד הכניסה והדלת נפתחה בקול גלגלי שיניים כבדים.
"אחרייך" הוא החווה בידו השמאלית פנימה ואת הימנית תחב לכיס מכנסיו.
אלברט צעד מבעד לסף הדלת ולפניו נפרש אולם רחב ידיים בעל קירות לבנים מנוקדים פה ושם בלוחות מתכת וצינורות פלסטיק ירוקים.
ברחבי האולם היו פזורות עמדות עבודה רבות, כולן ריקות מאדם, בכמה מהן נמצאו כלים מפוזרים וצגי מחשב רבים עדיין היו דלוקים עם נתונים רגישים על פניהם.
"שחררתי את כולם היום" אמר לינדוורם כשנכנס גם הוא לאולם, "רציתי שיהיה לך את הזמן והשקט באמת להעריך את מה שעשינו פה, בדרך כלל המקום הומה אדם."
אלברט הביט סביבו בהשתאות, בוחן את העמדות, הכלים, הציוד הכבד בקצה האולם
ד"ר לינדוורם הוציא מכיסו עצם מתכתי קטן והגיש אותו לאלברט.
"אתה יודע איך אני יכול להרשות לעצמי לממן את המבנה הזה, האחוזה הזאת, הפרויקט הזה לבדי?"
אלברט הנהן לשלילה.
"בטח שמעת משהו עליי לפני שהתחלת לעבוד אצלי"
"רק שמועות, לא לקחתי אותן ללב"
אלברט לקח את העצם המתכתי ובחן אותו בסקרנות.
ד"ר לינדוורם נאנח, "הן נכונות, אתה יודע… אז, כשעוד הייתי צעיר, עוד במולדת, הייתי מוביל בתחומי
למען האמת.. בשלושת תחומיי, וירולוגיה, מיקרוביולוגיה והנדסה גנטית"
"אז כל הכסף הזה…?"
ד"ר לינדוורם טפח על שכמו של אלברט, "ידעתי שתבין מהר, אני לא גאה בכך, אם הייתי יכול לחזור בי עכשיו ולבטל את מה שעשיתי הייתי מוותר על כל העושר שבעולם ונמנע מליצור את הזוועה ההיא
אבל באותה תקופה לא ידעתי טוב מזה, כשהממשלה שלי ביקשה גורם ביולוגי נעתרתי לבקשתם, היינו במלחמה, חשבתי שאני עומד בצד הצודק… לצערי הדבר שיצרתי לא בחר צדדים, לא הבדיל בין מטרות ולא הראה רחמים… כשנוכחתי לראות את פרי כפיי השמדתי את מחקרי ועזבתי את ארצי כדי להתחיל מחדש… עם המשפחה שלי"
אלברט ראה את כתפיו של הד"ר נשמטות כאילו משקל רב הונח עליהן.
"מה… מה קרה להם?"
"מי? המשפחה שלי?, או.. הם בסדר… אבל היחסים שלנו, הם.. שבורים, כשאשתי גילתה את הסיבה בגללה עזבנו… עולמה חרב, היא לא יכלה להביט בי יותר מבלי לראות את הזוועות להן גרמתי
הדבר הכאיב לה כל כך, שיום אחד חזרתי הביתה לגלות שהיא לקחה את הבת שלנו ונסעה… היא השאירה פתק עם הכתובת אליה עברו אך ביקשה שלא אגיע לשם בעצמי… לפחות לא עד שאיריס, הבת שלי, תגיע לגיל 18…
לצערי כשהיא הגיעה לגיל המדובר, החליטה איריס על דעת עצמה שאינה מעוניינת בקשר איתי, ואני לא מאשים אותה, לפעמים אני נזכר בתמונות של הקורבנות מאותה מלחמה… אם הייתה לי האפשרות, גם אני הייתי בורח מעצמי"
אלברט לקח את כלי המתכת והכניס אותו לכיס חולצתו, הוא הניח ידו על כתפו של הד"ר כדי לנער אותו ממרתו, "חשבתי שאתה אמור להראות לי דרקון.."
מיד נמרח חיוך על פניו של לינדוורם "כן! בהחלט! הוא נמצא בתא השמאלי ביותר בקצה האולם, בוא איתי!…
אתה יודע, אלמלא כל העניין עם המשפחה שלי זה לעולם לא היה מתרחש"
"הדרקון?" שאל אלברט
"כן, הדרקון" ענה הד"ר, מזיז כיסאות מדרכו בעודו מפלס דרך אל הקיר הרחוק של האולם
"הם היו האהובים עליה, רוב הילדות אהבו פיות ונסיכות וחדי קרן, אבל לא איריס שלי, היא אהבה סיפורים על דרקונים!
ילדה מיוחדת, היית צריך לראות את הדרקונים שהייתה מציירת על קירות חדר השינה שלה, כולם כחולים וכתומים וסגולים, עפים ונושפים אש…
אין דבר שהיא אהבה יותר בעולם מדרקונים!… אפילו לכלב שלנו היא קראה 'פפניר'"
אלברט עמד להגיב על דבריו של ד"ר לינדוורם, אך ברגע זה לא יכול היה להביא את עצמו לדבר.
שני הגברים עמדו במרחק נגיעה ממסך זכוכית רחב וגבוה, מאחוריו היה חצוב תא עצום ישירות בסלע
ובפינה אחת חשוכה אלברט היה יכול להישבע שראה משהו זז.
"קדימה, תלחץ עליו!"
אלברט הוציא את עצם המתכת מכיסו ונתן לחיצה מהירה, נקישה מתכתית הדהדה ברחבי האולם והפינה החשוכה רוקנה את עצמה לתוך חלל התא המואר.
זיעה כיסתה את מצחו של אלברט כשהוא נוכח לגלות שבדיוק מולו מעבר למסך הזכוכית עומד לו מה שנראה כמו דרקון כחול ירוק בגובה ארבעה מטרים בעל קרניים מפותלות וזנב משונן, כנפיו האדומות מקופלות לצידי גופו העצום ופניו המשוריינות מביטות היישר אליו.
"זה… דרקון…" הצליח אלברט לומר לבסוף, גרונו יבש כמעט לחלוטין.
"זה בהחלט דרקון!" הסכים איתו הד"ר בהתלהבות בלתי מרוסנת, "היא חייבת לסלוח לי עכשיו!, תראה מה עשיתי בשבילה! כמה השקעתי!, היא רק צריכה לראות אותו וכל המאמץ יהיה שווה את זה!"
אלברט הביט לתוך עיניו של הדרקון שהניע את ראשו מצד לצד, מהופנט לחלוטין מעיני הנחש שלו.
לפתע פתח הדרקון את מלתעותיו וחשף שורות על גבי שורות של שיניים לבנות בוהקות, אלברט נבהל ומעד אחורנית כשסילון של להבה כתומה שטף את חלון הזכוכית בדיוק לפניו.
"אל תדאג, נערי", לינדוורם נקש על גבי קיר הזכוכית עם פרקי אצבעותיו, "זכוכית מחוסמת", רשף אש נוסף ניתז על גבי הזכוכית במקום בו הקיש, לינדוורם הביט לעבר הדרקון, חיוך מרוצה על פניו… "נכון שהוא מדהים?, זה היה החלק המסובך ביותר, להבין את העניין של האש, אתה מבין… בהתחלה ניסינו למצוא חומר בערה שבעל חיים יכול לייצר באופן טבעי, לבסוף הגענו לשילוב של מתאן שמיוצר טבעית במעי פרות ושמן המופק בצורה דומה לתהליך המתרחש בשומן לווייתנים…", לינדוורם המשיך, שקוע כל כך בהסבריו עד שלא הבחין כי אין אלברט מקשיב לו.
אלברט החל מרים עצמו מן הרצפה, מבטו מקובע בעיני הדרקון, "דוקטור…" המילה נפלה חלושות אל הרצפה ממנה קם.
…לינדוורם המשיך בשלו "…כדי להגיע לידי פיזור יעיל של החומר באוויר על מנת להשיג בערה שילבנו בעת עיצוב הדרקון בלוטות ארס ומערכת הזרקה של קוברה יורקת…"
אלברט כחכך בגרונו חלושות וחזר על קריאתו, קולו מתערבב בדבריו של לינדוורם ואובד…
"הניצוץ… הניצוץ היה החלק הגאוני, ריכזנו מרבץ ברזל בקדמת מקורו של הדרקון, מרבץ
זה מחובר לשני מצבורי שרירים האוגרים אנרגיה עצומה ומשחררים אותה בצורת זרם חשמלי, בדיוק כמו האלקטרופורוס אלקטריקוס, אתה יודע… צלופח חשמלי, אם תשים לב רוב פניו משוריינות קשקשים ועצם… על מנת שיהיה מוגן מפני חום הלהבות, את זה למדנו מניסוי קודם בו הדרקון הראשון שרף עצמו למוות, סיפור דיי עצוב אך לא נטול הומור אירוני…"
"ד"ר לינדוורם!" קטע אותו אלברט בצעקה מאומצת, הגבר המבועת ניתק את מבטו מעיני הדרקון ופנה אל הד"ר במבט חרד.
"הוא באמת יצור מרשים, הוא מדהים מופלא ולא מהעולם הזה…עשיתם עבודה נהדרת! אבל אתה חייב לענות על לי דבר אחד…. הוא בוחר צדדים?"
ד"ר לינדוורם פנה אל אלברט עם מבט תמוה על פניו, "סליחה… מה זאת אומרת?"
אלברט הפנה שוב את מבטו לעבר הדרקון, "שאלתי אם הדרקון…."
אלברט בלע את מילותיו כשרעם נשמע בחלל האולם, הגבר הצעיר החל לצעוד אחורנית עיניו ממוקדות בסדק הגדול העובר לאורך מסך הזכוכית, מאחוריה היה יכול לראות את הדרקון, כנפיו פרושות, ממלאות את התא באדום בוהק, קשקשיו מנצנצים בצבעי שקיעה בוערת באור החיוור של מנורות הפלורוסנט
הדרקון הרכין את ראשו, מתכונן לנגיחה נוספת במשטח הזכוכית.
אלברט החל לרוץ לכיוון דלת הכניסה לאולם, כשהגיע נוכח לדעת כי הד"ר נותר במקומו.
ד"ר לינדווירם ניצב לבדו מול הזכוכית הכושלת, עיניו פראיות באימה מהולת הפתעה.
"לינדוורם! ד"ר לידנוורם! ברח!… ברח!" נשמעו זעקותיו של אלברט מכיוון דלת הכניסה, אך לאוזניו של הד"ר הגיעו רק חריקות הזכוכית של הסדק המתרחב.
"הוא לא…" לחש לינדוורם תחת נשימתו, "הוא לא בוחר צדדים".
העלמה והמצוקה
במספר מועט של צעדים מהירים הגיע וויליאם אל גדר הלבנים הגבוהה שחזיתה הפונה אל הרחוב נסדקה קלות בעקבות המפגש החטוף אך העוצמתי עם מכונית הספורט האדומה.
בתנועת יד מהירה הוא פתח את דלת המתכת, ובעודו מעיף מבט אל תוככי המכונית ואל הדמות המוטלת בתוכה כמעט ויכול היה לשמוע ציפורים מעופפות מסביב לראשו, שרות זמר עליז.
שיערה היה שחור כפחם, עורה צח כשלג ושפתיה אדומות כדם. הדם היה דמה שלה. הוא נזל מפיה הפתוח למחצה במורד לחייה הוורדרדה, מכתים קלות את המושב עליו נחה מעולפת.
הוא עטף בזרועותיו את גופה הדק באחיזה עדינה ומשך אותה החוצה, אל אור היום והאוויר הצח. מרחיק אותה ככל שיכול היה ממפלצת הפלדה האדומה שכמעט מעכה אותה למוות.
עיניה עפעפו קלות, הוא דימה לשמוע במלמוליה השבורים מילות של הכרת תודה על הצלתה ושל בעתה מהגורל הנורא שכמעט ואחז בה. הוא הצמיד אותה אל לוח ליבו, מלטף ומרגיע.
כשהשוטר הראשון הגיע הוא לא הבחין בו, כה שקוע היה במלאכת הניחום, ולכן הופתע כששתי ידיים חסונות אחזו בו, ניתקו אותו מבת חסותו בעוצמה ובגסות. הוא ניסה למחות, לצעוק, ואף לפלס דרכו בכוח כדי להגיע אל הנערה שנלקחה ממנו, כל שקיבל בתמורה היו מכת אלה בשיפולי בטנו וזוג אזיקי מתכת מסביב לפרקי ידיו.
בית המאסר היה רועש ומלוכלך, הצבעים שהקיפו אותו היו עמומים והכאיבו לעיניו. הוא ישב מצונף בפינת החדר הקט, חלל המגודר בשלושה קירות אפורים ובדלת ברזל מסורגת, כף ידו המקומרת מונחת על עיניו בניסיון חסר תועלת לגונן על ראייתו מפני הכיעור המחוספס שניבט מכל עבר.
האנשים שחלקו איתו את אותה פיסת גן עדן קטנה שועשעו בתחילה ממראהו האומלל, הם ניסו להקניט אותו אך לא הצליחו לחלץ ממנו שום תגובה.
אחד מהם, ברנש אדמוני בעל עיניים קטנות וחוטם רחב, שהתייאש לאחר זמן מה מהניסיונות הוורבליים להציק ליצור המוזר שנפל אל חיקו והחליט לעבור לשיטה פיזית יותר, שיטה אותה החשיב, על פי ניסיונו הרב בה, לאמצעי טיפול יעיל באנשים החלשים ממנו. הוא שלח את ידו אל זרועו של וויליאם, ובין אצבעו לאגודלו תפס חתיכת עור ומשך.
צחוקו הצווחני נתקע בגרונו כשמה שחשב כקורבנו חסר הישע שלח את ידו ובתנועה מהירה כופף את כף ידו של האדמוני לזווית שהייתה בלתי טבעית לה ושגרמה לבעליה לפלוט זעקת כאב יבבנית.
וויליאם, בעודו אוחז באחיזת ברזל את כפתו של רעהו, קפץ על רגליו והחל קורא בקול גדול ותקיף "הלטיפש יחשוב אותי אדוני? או אולי לחלש? מראי אולי יכול להטעות אך איני לא זה אף לא השני, אני הוא האדון המשרת את גבירתו מכוסת העיניים ולא אסבול כל אי צדק או בוז, המופנה כלפי עצמי אנוכי או כלפי שאר ברואי אלוהים המהלכים עלי אדמות. האם אתה מפקפק בדברי או בכוחי?" ובאומרו משפט אחרון זה העמיק את כיפוף היד בה אחז.
האדמוני, בוכה מרוב כאב, פלט משפטי התנצלות רבים, אם כי לא לחלוטין ברורים, שריצו את מענהו והחזירו לו את כפתו. משקיבל את חירותו בחזרה הצטנף בפינת התא בתנוחה שהזכירה את התנוחה בה ישב מקודם וויליאם ולא הביט בו עוד.
וויליאם העביר את מבטו הקודר על פני החדר, וכשראה שאף מבט לא מעז לפגוש את עיניו חזר והתיישב, אך הפעם תנוחתו הייתה שונה-הוא ישב כשגבו אל הקיר, ישבנו על הרצפה. רגליו מקופלות תחת ידיו עליהן הניח את סנטרו. מבטו הדרוך היה נעוץ בנקודה כלשהי מעבר לקיר שממולו באופן כה חודר, שאם לא היה ייצוק מבטון ונתמך ע"י קירות כבדים אחרים, היה הקיר מרים את ידיו ומסתלק לו בבושה של מפסידים.
למזלו של הקיר האומלל ולרווחתם של האנשים שעמדו, בדממה כעת, בתוך התא, לא זמן רב לאחר מכן נפתחה דלת הברזל ושמו של וויליאם נזרק אל חלל החדר.
כשיצא, זקוף גב וזקור חזה, מבעד לדלת בעדה נכנס אבל ושפוף , החזיר לו אחד השוטרים את חפציו והפטיר כלפיו "הגברת אלכסנדרה בנטון אינה מעוניינת להגיש נגדך תלונה, אך בהחלט מעוניינת שתשמור ממנה מרחק בעתיד".
וויליאם חייך חיוך קטן, הניח את יד ימינו על חזהו ואת שמאלו על ירכו השמאלית, היכן שניצבה נדן חרבו הדמיונית, והניח לשמה של נסיכתו למלא את ליבו.
הגברת אלכסנדרה בנטון, בתם היחידה של יורש אימפריית מלונות הפאר מקס בנטון ושל אשתו לשעבר, אשת העסקים המהוללת רבקה פישר, שהתה בערבו של אותו יום בדירתה בקומה העליונה באחד המלונות של אביה. מסביבה ישבו שלוש מחברותיה הקרובות, הראשונה הייתה מנהלת העסקים שלה, השנייה הייתה רואת החשבון שלה והשלישית, חברה מהתיכון, ברמנית מומחית.
כולן ישבו בסלון המהודר, שתו את המשקאות שרקחה חברה מספר שלוש והאזינו לעלילות יומה של בעלת הבית.
מאורעות היום היוו את השיא של חוסר המזל שאפיין את חודשיה האחרונים של אלכסנדרה.
לאחר שנים של הוללות חסרת מעצורים, שהייתה תופעת לוואי מצערת של יותר מדי כסף ופחות מדי תשומת לב מהוריה, ובעקבות סיום חייה הטראגי של חברה בעלת דפוסי חיים דומים, אלכסנדרה הבינה שחייה ריקים ומשעממים, מכיוון שלא הייתה יצירתית דייה בשביל להתעסק באומנות כלשהי, לא זולתנית מספיק בכדי להתעסק בצדקה ועייפה מדי מחיי הזוהר מכדי לצלול אל תוכם מהצד השני של הבילוי, פנתה אל עבר עולם העסקים. בשנים האחרונות היא השקיעה זמן ומאמץ רבים על מנת ללמוד לעומק את עסקיו של אביה ואף החלה לנהל אותם, בתחילה הייתה אחראית על דברים קטנים ובלתי חשובים, אך הם הזמן צברה ביטחון ומוניטין וככל שהזמן עבר, במקביל להתרופפות בריאותו של אביה, גדל נתח ניהולה ואחריותה.
רגשותיה בנוגע לכך היו ים סוער, היא טולטלה בין העצב הגדול שחנק את ליבה כשחשבה על באביה הקמל אל מול עיניה, לבין עקצוצי השמחה שחוותה כשחשבה על עתיד העסק ועל הדברים הנפלאים הרבים שתעשה כשההגה יהיה תחת ידיה.
אבל אז, רגע לפני שהחלומות אותם טוותה יכלו להתגשם, הגיעה פיקסי.
האישה דקת הגו, בעלת רעמת השיער הזהוב ועיני האזמרגד הגדולות, לא מבוגרת בשנים רבות מאלכסנדרה עצמה, שאביה נשא לאישה כשנתיים קודם לכן, במה שהיום היה ידוע כתחילת הידרדרותו הקוגניטיבית.
פיקסי זו הכניסה את עצמה אל תוך העסק המשפחתי בנעימות אך בתקיפות, בתחילה הייתה חביבה אל כולם ואלכסנדרה, שמצאה בה חברה, שיתפה אותה בסודותיה ובתוכניותיה.
כשהבינה את גודל טעותה זה היה מאוחר מדי.
אלכסנדרה נאלצה לשבת בישיבות ולראות את תוכניותיה שלה מוצגות לחבר המנהלים תחת שמה של רעותה, לאט לאט תחומי אחריותה החלו להצטמצם, ושמועות מרושעות על עברה הצבעוני ואופייה הנלהב ארבו לה מעבר לכל פינה.
שום דבר מכך לא נשא חותמת רשמית של אשת אביה הנוכחית, שום ראיות לא נמצאו כדי לקשר אותה להידרדרותה של אלכסנדרה, אך אי אפשר היה להתעלם מכך שככל שהאחת ירדה מגדולתה כך השנייה עלתה ושגשגה, וכל תחום שממנו נדחקה אלכסנדרה נכבש על ידיה של פיקסי.
אלכסנדרה ניסתה לדבר עם אביה, אך גם שם ידה הייתה על התחתונה, מכיוון שלא יכלה להוכיח שפיקסי עומדת מאחורי כישלונותיה החוזרים ונשנים, מכיוון שתלונות וכישלונות היו הבעת חולשה בפניו של אביה, ומכיוון שכשאחרי שהייתה הולכת חזרה אל ביתה, אביה היה נשאר בין זרועותיה החמות של אשתו הצעירה.
אלכסנדרה חשדה, אי שם במעמקי ליבה, שבמוחו של אביה עוד נשאר גרעין של ערמומיות, הוא לא חתם על שום דבר שחרץ לכאן או לכאן, וכך המשיך ליהנות מחומן ומחיבתן של שתי נערותיו.
באותו היום אלכסנדרה הפסידה בקרב נוסף, הפרויקט בו השקיעה זמן ומחשבה כה רבים, בו תלתה את תקוותיה שיחזירה למעמדה הקודם או לפחות שיעצור את מהירות שקיעתה, הועלה לדיון בפני מועצת חבר המנהלים, רוח הנוכחים הייתה לטובתו, הדיון היה פורה והיא החלה להרגיש את רוח ההצלחה מנשבת בשערה. אבל אז פיקסי זרקה לחלל האוויר הערה עוקצנית אחת, וכל העסק החל להתמוטט, היא תקפה את התוכניות של אלכסנדרה וזרעה ספק בלב הנוכחים, והפרויקט, שכפסע היה בינו לבין אוויר העולם, הוכרח לחזור אל המדפים עד שחבר המנהלים יואיל לדון בו מחדש.
אלכסנדרה הייתה נזעמת, הדיון שעבר היה המסמר האחרון בארון הקבורה של חייה הבוגרים. מסמר, שככל האחרים, ננעץ ע"י יריבתה זהובת השיער. היא קיוותה שאם תשמור על פרופיל נמוך ותעבוד קשה תוכל לקבל בחזרה את מה שפיקסי הטיבה להסביר, לאלכסנדרה ולכולם, שהושג מקודם ע"י קשרים משפחתיים בלבד, אך היום היא הבינה שהקרב תם ושהיא נמצאת בצד המפסיד.
כל כוחות נפשה נדרשו לה על מנת שלא תפצח בבכי, שלא תשב על הרצפה ותיילל או לחלופין תרקע ברגליה ותצרח מחימה. היא התרכזה בלהעלות חיוך שלו על פניה, ובמהירות חמקה מהבניין, נכנסה למכוניתה והחלה לנסוע, ללא יעד או כוונה, כך הרגישה שחייה יהיו מעתה.
היא הייתה כל כך עסוקה בלחשוב על מר גורלה, שכשראתה את המחסום שהוקם באמצע הכביש שנסגר לשיפוצים זה היה מאוחר מדי, היא שברה את ההגה במהירות שמאלה, מנסה להטיל את כל כובד משקלה המועט על דוושת הברקס, היא כמעט הצליחה לעצור בזמן.
"אבל זה היה יום בסימן של כמעט הצלחה ואז התרסקות" כך אמרה בעצב לחברותיה המנחמות.
ראשה התנגש קלות בכרית האוויר שנפתחה וראייתה נטשטשה. היא נשארה ישובה על הכיסא, מסרבת להתמודד עם המציאות שנראה היה שיוצאת מגדרה על מנת לאמלל את מה שנשאר מחייה.
היא ידעה שההתנגשות הייתה קלה ושלא גרמה לה כל נזק אך מצאה נחמה במחשבה חסרת ההיגיון שנפגעה פגיעה חסרת תקנה, שסופה הקרב יביא מזור לכל בעיותיה ורגשי אשמה כבדים מנשוא לאלו שרצו ברעתה, היא דמיינה את אביה השבור עומד מייבב מעל קברה הטרי, מרחיק מעליו בתקיפות את פיקסי הבוכייה.
מתוך החשכה המענגת היא הרגישה בזוג ידיים אוחזות בה, גוררות אותה החוצה, היא ניסתה קלות להתנגד אך הידיים היו חזקות ורוח הקרב שלה ספגה שתי מכות אנושות באותו היום.
היא ניסתה למחות, להגיד שהיא בסדר, אבל הוא תפס בה חזק.
"הוא הצמיד אותי לגופו ולא יכולתי לנשום, לרגע חשבתי שמה שלא עשתה התאונה ייעשה על ידיו, חשבתי שפיקסי חיבלה במכוניתי ושלחה אותו לוודא שהמלאכה תושלם, שהכול היה מתוכנן מראש. אני מתביישת להודות אבל כנראה שנכנסתי להיסטריה קלה, כל מה שיכולתי לחשוב היה שאני לא רוצה להיטמן בקבר בגיל כה צעיר, שאני חייבת להילחם, ניסיתי להכות בו באגרופי אך ידיי היו אסורות בחיבוקו. ניסיתי לזעוק לעזרה אך קולי נשבר. בכיתי מחימה ועצב ותחושת אובדן עמוקה על חיי הצעירים ועל כל הדברים שעוד לא הספקתי לעשות. כל העניין הזה בטח ארך כמה דקות בודדות, אך לי זה היה נראה כמו נצח".
השוטרים ועובדי התחזוקה שהסתובבו ליד המחסום שגרם לכל זה מיהרו לעזרתה וניתקו אותה בכוח מאחיזתו של הזר.
היא הייתה כה מסוחררת מהיום המטורף שעבר עליה, שרק לאחר מכן, כשחובש ניגש לבדוק האם לא נפצעה, גילתה שבזמן המפגש הכואב עם כרית האוויר נשכה בעוצמה את שפתיה ודמה הכתים את בגדיה.
וויליאם עלה במדרגות אל עבר דירתו, מקפיד על כך שרגל ימינו תדרך ראשונה על כל מדרגה. שכן שבדיוק יצא אל המסדרון נכנס במהירות חזרה אל תוך ביתו. וויליאם לא השגיח בו. פיו מלמל את שמה של הנסיכה אותה פגש מוקדם יותר באותו היום, ומוחו הגה רק בה, שוב ושוב דמיין את גופה הקטן תחת ידיו, את מגע שיערה הקטיפתי, את ריחה המתוק. הוא ניסה לנחש את צליל קולה, וידע שזהו קול פעמונים.
בתוך ביתו ניגש אל המחשב והקליד את שמה, הוא התכונן למסע מפרך במעבה יער המידע, שם יחפור, ישחד ויאיים על מנת לדלות כל פיסת מידע כלשהי שתעזור לו למצוא אותה שוב, או לפחות להכיר אותה טוב יותר.
להפתעתו ולשמחתו הרבה הוא לא היה צריך לצעוד יותר מפסע, הוא רק רשם את שמה ולרגליו נפלו ידיעות אינספור המספרות על חייה, חבריה ועולמה. תמונותיה הביאו לו עונג בל יתואר, הוא קירב את אפו אל המסך, שואב אל קירבו את זכרו של ריחה.
הוא רצה לדעת מה מעסיק את מחשבותיה בימים וחלומותיה בלילות, רצה להכיר את משאלות ליבה ואהבותיה. רצה לדעת מה הוא יכול לעשות על מנת להביא מזור לנפש החבולה שנשקפה אליו, שהתחננה לעזרתו.
הוא בחר בכתבה ארוכה, בת ימים אחדים, שנראתה לו מקיפה ועניינית.
לאחר דקות מועטות של קריאה אגרופי ידיו היו קפוצים ומלובנים, ציפורניו חרשו תלמים אדומים בתוך כפותיו.
"אל דאגה, נסיכה יפה שלי, אני אציל אותך מהמכשפה הזהובה, מהאמא החורגת המרושעת שלך"
הדי קריאתו, חזקה ומלאת הוד, הדהדו בחדר דקות ארוכות לאחר שנאמרה.
הוא המשיך לקרוא את כל מה שיכול היה לפני שפנה לגבש תוכנית פעולה.
אלכסנדרה התעוררה בבוקר ומיד הצטערה על כך, גופה כאב מחבורות שנוצרו כתוצאה מהתאונה, שפתיה היו נפוחות ועיקצצו, וראשה פעם במקצב מהיר, מזכיר את ליל אמש רווי השתייה.
לאחר 30 דקות של מקלחת חמה, שני כדורים חזקים נגד כאבים וארוחת בוקר גדולה, החלו לחזור אליה התוכניות שנרקמו בליל אמש, התוכניות להחזיר לידיה את מה ששייך לה בזכות.
"פיקסי כישפה את כולם בלי שאף אחד שם לב" כך פסקה בעצב אחת מחברותיה, אלכסנדרה לא הצליחה להיזכר מי מהן זאת הייתה.
"מה אפשר לעשות כנגד כישוף?" שאלה אחת אחרת, שהייתה שתויה מכולן "לעשות מדורה גדולה באמצע חדר הישיבות ולהעלות אותה על המוקד?"
"הדרך היחידה להילחם בכשפים היא לחשוף אותם כמה שהם באמת, מדע עטוף במסתורין" אמרה החברה שהייתה הכי פיכחת מבין השלושה, כנראה שהייתה זאת הברמנית "ברגע שכולם ידעו שהיא שיחקה בהם בקור רוח על מנת להדיח אותך ולשלוט בהם, הכישוף יישבר והם ייראו אותה כמי שהיא באמת, ינדו אותה ויקבלו אותך בחזרה".
הפעולה שעליה הוחלט בליל אמש, כשהייתה בביתה הבטוח והמוכר, מוקפת בחברות שאהבוה ורצו בטובתה, כשאדי אלכוהול זורמים בוורידיה, נראתה לה לפתע מפחידה ובלתי אפשרית, היא הייתה כה מפוחדת מהמחשבה על התייצבות נגד אשת הדרקון האימתנית שאפילו היציאה מדירתה נראתה לה כמעשה מסוכן שאינו מתאים לילדה קטנה ועדינה כמוה.
הייאוש אחז בה במלתעות ברזל, בולע את כולה אל תוך תוכו, מכלה את כל ישותה.
המחשבה על להישאר במיטתה עד סוף ימי חייה נראתה לה לפתע קורצת במיוחד.
בעודה דומעת, היא הניחה את ראשה על כפות ידיה במטרה לא להפריד את זה מאלו לעולם.
הצעקה שנפלטה מפיה בעודה קופצת ממקומה הייתה קצרה, המקום בו נפגע ראשה מכרית האוויר דפק בקצב פעימות ליבה המהירות. זיכרון יום אתמול בער בוורידיה, חייבים להילחם על החיים, כך ידעה, באותה העוצמה בה נלחמים במוות.
היא התלבשה, התאפרה והסתדרה בדייקנות, ויצאה בצעד מהיר ונחוש אל מחוץ לדירתה. לכל אדם אחר שהביט בה, הסימן היחיד שהעיד על האירועים המצערים של יום האתמול הייתה החבורה על מצחה, אך לאלכסנדרה הייתה החבורה אות וזכר למעיין העוצמה שגילתה נובע בתוך עצמה.
על וויליאם עבר לילה ללא שינה, לא משהו שלא היה רגיל לו. הוא בילה את שעותיו במיון מידע שימושי שאסף ממקורות ציבוריים כמו ידיעות כלכלה ורכילות וממקורות קצת פחות ציבוריים כמו תיקים רפואיים ומשפטיים. הוא ידע את התשובות לכל החידות שהטרולים השומרים על המעברים הציגו לו, ולא היה שום שער שהיה יכול להישאר סגור בפניו. לאחר שמצא את כול פיסות המידע שהיו נחוצות לו פנה לזקק מהן זהב.
הוא החל בעשיית מספר סידורים- שילם לנושאי כלים שיבצעו שליחויות בשבילו, ואחר ניגש אל המעבדה שניצבה בביתו, הוציא מספר רכיבים והחל לרקוח מהן את תרכובת הקסמים.
אלכסנדרה העבירה מבט על פני המשרד שלה וחיוך קטן חצה את פניה. לפני שנכנסה אל החדר היא עשתה סיבוב ברחבי המשרדים של האנשים שעבדו בעסק של אביה, מפטפטת בעליזות עם כל אחד, מזכירות, מנהלי חשבונות, מנקות. כל עובד שנכח באותו הבוקר ראה אותה ואת זיו פניה הקורן. היא נזכרה שכך עשתה בהתחלה, כשרק החלה לעבוד שם. עם הזמן שכחה את האנשים הקטנים ועם הגיעה של פיקסי, גם חיוכה התעמעם. היא הבטיחה לעצמה שאחרי שתקבל את השליטה לידיה לא תשכח את הלקח הזה, חיוך תמידי ויחס אישי לכולם. היא לא הייתה בלתי מודעת לאירוניה בכך שבסופו של דבר פיקסי, המכשפה הקרירה, לימדה אותה לקח זה.
היא חיכתה שפיקסי, שדבר השמועה על סיבוב הזוהר של אלכסנדרה בוודאי יגיע לאוזניה, תיכנס בקרוב בסערה למשרדה. את הזמן שנותר היא העבירה בקריאה של דואר שהצטבר על מכתבתה, והחלה במעטפה חומה גדולה שעל חזיתה נכתב באותיות אדומות "דחוף".
כשפיקסי פרצה אל תוך המשרד היא לא ראתה את אותה דמות משופפת שאלכסנדרה, בעזרתה הנדיבה, הפכה לה במרוצת החודשים האחרונים. אלכסנדרה, מרווחת על כיסאה, הרימה בשלווה את ראשה והסתכלה ביריבתה. לרגע מזעזע אחד נדמה היה לפיקסי שהיא רואה באלכסנדרה את דמות אמה, אשת העסקים הקשוחה. פיקסי ניערה את ראשה, צמצמה את עיניים והתקרבה אל עבר השולחן, היא השימה על פניה את אותו חיוך מזויף בו השתמשה תמיד בזמן שדיברה עם אלכסנדרה, אותו חיוך שבמרוצת הזמן החל לדהות וכיום הזכיר יותר חשיפת שיניים מאיימת מאשר חיוך מלבב.
"אוי מתוקה שלי" קולה המתוק צרם מזיוף, אותו לא טרחה להסתיר כשהייתה לבדה עם אלכסנדרה. "שמעתי על התאונה המחרידה שלך, לא אמרתי לך מיליון פעם שאסור לשתות ולנהוג? והחבורה הענקית והמכוערת הזאת על מצחך, אני מקווה שהיא תירפא ולא תכער לנצח את פרצופך היפה. המשטרה לא החרימה את רישיון הנהיגה שלך? למה את נמצאת פה ולא נחה בבית? אל תדאגי לנו, אנחנו נוכל לשרוד כמה ימים בלעדייך".
אלכסנדרה צחקקה ופיקסי השתתקה.
"קודם כל" אמרה בקול שהיה רך אך הסגיר את הפלדה שעמדה מאחוריו "אני בסדר, רק קצת חבלות יבשות, והפרצוף שלי מתכוון להחלים לחלוטין, תודה על התחשבותך" פיקסי ניסתה להגיד משהו אך אלכסנדרה לא נתנה לה "אכן, אמרת לי מליון פעם שאסור לשתות ולנהוג, הדגשת זאת במיוחד כאשר היו מסביבנו הרבה אנשים, ועשית זאת תמיד בטון שרמז כאילו שזה משהו שאני נוהגת לעשות. אני יכולה להבטיח לך שמעולם לא עשיתי זאת. לא, זה בסדר, את לא צריכה למחות, אני יודעת שאת רוצה להגיד שמעולם לא התכוונת להוציא דיבתי רעה, גם לא כשאמרת שנכשלתי בלימודים ושנעצרתי על תקיפה ושרק בזכות כספו של אבי ניצלתי מאסונות אלו".
"מתוקה, מעולם לא אמרתי שהכסף של אביך…"
"הוא הסיבה היחידה שבגללה אני נמצאת בחברה הזאת? דווקא נראה לי שאמרת זאת, והרבה. למרות ששלושת הפרויקטים האחרונים שלי, מלבד זה שטרפדת בצורה כל כך יפה אתמול, השתרשו בחברה ואף הביאו לה הרבה מאוד רווחים. וכן, אני קוראת להם 'הפרויקטים שלי' כי זה מה שהם, למרות שדאגת ששמך שלך יתנוסס עליהם".
"את קוראת לי.." פיקסי קראה בתדהמה מעושה.
"גנבת ורמאית" אלכסנדרה השלימה, "כן, ככה בדיוק אני קוראת לך, ואת יכולה להפסיק עם הזעזוע המזויף שמקמט לך את הפנים. אני הבנתי מי את, הבנתי שאת סובבת את כולם כאן, מאחרון החברים בחבר המנהלים, דרך אבא שלי ואפילו אותי, על האצבע הקטנה שלך. ואני מתכוונת להודיע לך, שכאן ועכשיו זה הולך להיפסק."
התדהמה על פניה של פיקסי הייתה עכשיו אמיתית, היא שקלה את המצב מספר רגעים, והבינה שהצגת הנחמדות לא תעזור. היא התקרבה באיום אל אלכסנדרה, פניה מעוותות על ידי הבעת זעם מטורפת.
"תקשיבי לי טוב, ילדה טיפשה" אמרה באיום "אני לא נישאתי לזקן המטופש הזה בשביל הכיף שלי, אני כאן בשביל לזכות בפרס הגדול, ומדובר בתרנגולת הזהב שאת טועה לחשוב שאת מסוגלת לנהל. את לא מסוגלת, ועובדה שבמקום להילחם איתי על החברה את התכופפת, ראית את הרעיונות שלך ואת שמך הטוב נחטפים מתחת לאפך ולא עשית כלום בשביל להגן עליהם. את היית כל כך כמהה לחיבה שהרעפתי עליך, שאפילו לא ראית את הזיוף שבה. את לא מנהלת, לעולם לא תהיי, את בקושי יכולה להחזיק את עצמך מבלי להתפרק. אני לא אתן לך לדחוף גם את העסק שלי לתוך קיר לבנים. אם את יודעת מה טוב בשבילך, את תקומי ותצאי מהבניין הזה עכשיו ולא תחזרי אליו לעולם".
אלכסנדרה הבינה ביממה האחרונה שפיקסי היא לא הבנאדם החביב שהחזיקה ממנה אך הגילוי על אופייה האמיתי והמכוער הדהים אותה.
היא החזיקה חזק את התדהמה, את הכעס ואת הפחד שפיקסי עוררה בה, ובקול שקט אמרה "את צודקת, אני באמת וויתרתי על דברים חשובים ללא קרב, תודה שלימדת אותי את הלקח החשוב הזה, מעכשיו אני איישם אותו בניהול החברה".
"אני לא אתן לך את החברה, אני אכפיש את שמך בפני כל חבר המנהלים העלוב הזה עד שלא יישאר ממך כלום" סיננה פיקסי בזעם.
"אני לא חושבת שתצליחי, הם לא אנשים טיפשים" התגרתה בה אלכסנדרה.
"הם חבורת זקנים טיפשים מטופשים, גברים חסרי בינה שיסכימו עם כל מה שאומר כל עוד זה ייאמר בחיוך ועם מחמאה בצד, הם לא הבינו ששיחקתי בהם מקודם, והם לא יבינו את זה גם בעתיד".
"אווווו" אלכסנדרה חיקתה הבעת כאב, "לא היית צריכה להגיד את זה" היא הצביעה אל עבר תפוח אדום גדול שעמד על המדף בקיר מימינן, מאחורי התפוח הוחבאה מצלמה קטנה בעלת כפתור אדום מהבהב "לפחות לא בפניהם".
פיקסי בהתה במצלמה בפה פעור ובעיניים מטופשות.
"את אמרת מקודם שלא התחתנת עם אבי לשווא" המשיכה אלכסנדרה, מנופפת במעטפה החומה שהונחה על שולחנה "לפי מה שכתוב פה לא התחתנת איתו כלל, פיקסי שמידט היא אישה בת שבעים שנמצאת כרגע בקרוז מסביב לעולם. לך, לעומת זאת, אין שום טענה על רכושו של אבי"
פיקסי, חיוורת כסיד, מלמלה "את תצטערי על זה, אני מבטיחה לך, אני אגרום לך להתחרט על היום בו החלטת להילחם איתי" חטפה את תיקה ונמלטה מהחדר.
אלכסנדרה נתנה לעצמה כמה רגעים להסדיר את נשימתה, עד שהכול נגמר היא לא שמה לב שבמהלך כל השיחה הלב שלה דהר כאילו השתתף בתחרות ריצה. ואז, עם חיוך ניצחון על פניה, פנתה להשיב לטלפון שעל שולחנה, שמאז שפיקסי עזבה, לא הפסיק לצלצל.
פיקסי ישבה בבית הקפה, בערב שלאחר תבוסתה המשפילה, היא השקיפה על אלכסנדרה שסעדה עם אביה במסעדה שמעבר לכביש.
תוכניות נבזיות נטוו בראשה, תוכניות נקמה, תוכניות של הרס.
היא אפילו לא הביטה במלצר שהגיש לה את פאי התפוחים החם.היא אכלה ללא חשק, רק כדי שלא יחשדו בנכחותה בבית הקפה. הטעם שהיה בפיה היה מר, טעם ההפסד.
מוחה אמר לה שהיא צריכה לעבור למקום אחר, לנסות לצוד טרף אחר, למרות שהדי השערורייה מיקמו את פניה על פני כל עיתון והקושי בלהישאר אנונימית יהיה רב.
לבה אמר לה להישאר בעיר, לנסות להרוס את זאת שהרסה אותה, גם אם זאת תהיה פעולתה האחרונה.
היא חשבה על האקדח הקטן שטמנה בתיקה, חשבה מה תהיה ההזדמנות האידיאלית להשתמש בו.
רק כשקנה גרונה נסגר והיא לא הצליחה לנשום היא התעוררה ממחשבות הנקמה והחלה להסתכל על סביבתה. האלרגיה החמורה שלה לתותים חנקה אותה אצבעות של ברזל.
אין תותים בפאי תפוחים, חשבה באימה. היא חיפשה את התיק שלה, שם תמיד היה מזרק לעת הצורך, אך התיק לא היה בהישג ידה, היכן שהניחה אותו, הוא היה בידיו של גבר שניצב מולה, חוסם את דרך היציאה היחידה מהתא המבודד בו ישבה, מסתיר אותה משאר האנשים שהיו במקום.
הגבר סינן לעומתה "האהבה והמדע שלי סיכלו את הכישוף המרושע שלך".
הוא חיכה עד שנשימותיה המקוטעות מדמו, ואז החזיר את תיקה אל צידה והסתלק.
הוא עבר ליד המסעדה בה ישבה אלכסנדרה, היא העיפה מבט דרך החלון וראתה מולה זר מוכר. הוא חייך אליה, מעיף מעבר לכתפו גלימה דמיונית, והמשיך ללכת, נעלם בתוך הרחוב הסואן, מחפש עלמה נוספת אותה יוכל להציל.
הוא פתח את העניים ופיהק קלות, הסתכל סביב ובאיטיות רבה הניח את רגל ימין על הרצפה הקרה. “אחחח, עוד יום מדכא" הוא מלמל בזמן ששמט דגנים לקערה, שפך עליהם חלב ואכל מתוך הכרח הקיום בלבד. הוא ניסה לרומם את רוחו בניסיון להיזכר בערגה בחלום שנלקח ממנו, מוקדם מדי לטעמו, ולא הצליח לגרום לחלום להתיישב בסדר כרונולוגי הגיוני. אבל הוא כן זכר שהוא היה נפלא.. נפלא, מסודר והגיוני.
הקערה כבר מונחת בכיור והוא מצחצח שניים, חושב לעצמו איפה רצה להיות בגיל שלושים ואיך עדיין לא הגיע לזה עכשיו בגיל ארבעים, לא שהוא אי פעם היה בכיוון. ביום ליאור היה רואה חשבון, וגם לא רע בכלל, במשרד בינוני פלוס שעד סוף העשור הנוכחי כבר יהיה גדול מינוס, הכל מדורג על פי הצלחה, עם חיים קטנים מינוס ועלובים מינוס-מינוס. ובלילה הוא ישן, ישן וחלם, ללא מגבלות או חוקים, שזה כבר היה פלוס, פלוס גדול.
“אחחח" היאוש בוקע מגרונו, סמיך וממאן לצאת, כאילו דן אותו להיתקע במקום יחד איתו.
"אני לא מבינה, מה רע לך?” שאלה אותו מורן, שותפתו לעבודה, בזמן הפסקת הקפה. “כאילו, המשכורת יפה, אתה נראה טוב, יש לך תואר במה-שזה לא היה..”
“נוירוכימיה” אמר ליאור מצחקק קלות.
“לא משנה, ניסיתי לומר שאתה חכם, אפילו חכם מאוד. אני גם לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היית חולה. אז על מה אתה מתלונן?”
"מה הטעם בכל זה? אנחנו סתם רצים סביב הזנב של עצמנו ולא מרוצים, תמיד שואפים לעוד משהו שאם רק יהיה לנו נהיה מאושרים, עד שיום אחד אנחנו זקנים, כבר לא יכולים להשיג את הדבר האחד ההוא שרצינו ובנוסף מתחילים לאבד את מה שכבר השגנו. ואז אנחנו מתים… בשביל מה?".
"אתה חושב בצורה נורא שלילית, יש הרבה אנשים מאושרים, אנשים עם הרבה פחות ממה שיש לך. למה אתה לא יכול פשוט לשמוח במה שהשגת?”
"אני לא יודע. אני רק יודע שהייתי שמח אילו יכולתי פשוט להישאר לחלום כל הזמן, המוח היה יוצר בעבורי את מה שחסר לי ומבחינתי זה…."
"ליאור? הכל בסדר?… “
"הממ? אה.. כן, רק חשבתי פתאום. למה שלא נוכל להישאר ישנים? ליצור לעצמנו מציאות מדומה כמו ב"חיים שניים"* פשוט לישון ושהמוח ייצור בעבורנו חיים מלאים, חיים שמבחינת החולם אפילו לא יראו מדומים?"
"זה נשמע לי כמו מדע בדיוני, מה עם הגוף? הוא צריך אוכל, שירותים. ומה עם פצעי לחץ משכיבה ממושכת? ובטח יש עוד הרבה דברים שאני לא מצליחה לחשוב עליהם כרגע"
"אני חושב שאני יכול לפתור את כל זה, אני חייב לזוז, תודה על הקפה"
"על לא דבר" היא צעקה בעקבותיו וחייכה לעצמה בשביעות רצון, עבר הרבה זמן מאז ראתה אותו עם תשוקה כזאת, למעשה התשוקה לא בערה בו כך מאז שהם נפגשו לראשונה.
למחרת מורן גילתה שהוא יצא לחופשה לא מוגבלת, תוך שהוא מנצל את כל ימי המחלה שלו(לא שהוא אי פעם נזקק להם), את ימי החופשה ואת הימים האישיים שנצברו לזכותו.
כעבור חצי שנה היא ראתה אותו מופיע בחדשות:
"אז ספר לנו, דוקטור כהן. מהי בדיוק ההמצאה הזאת שלך?”
"קודם כל זה פיתוח משותף ולכן חצי מהקרדיט צריך להיות מופנה לדוקטור פלדמן. ההמצאה, אם אפשר לקרוא לה כך, היא למעשה מכשיר ששומר את הנבדק, בהעדר מינוח מדויק אני אכנה אותם נבדקים, ב'מצב שינה' קבוע, וכך מאפשר להם ליצור מציאות חלופית שבה הם קובעים את חוקי המשחק והמגבלה היחידה היא הדמיון".
"על איזה צורך בדיוק זה אמור לענות?”
"על כל צורך למען האמת. בעולם כיום, בהרבה מקרים, אושרו של האחד בא על חשבון אושרו של האחר, תוצר של פערי מעמדות וכיוצא בזה, או שהאושר פשוט מוגבל בגלל אילוצים כלכליים, גיאוגרפיים או חברתיים. לדוגמה, קשה לי להאמין שמישהי מאושרת להיות קופאית בסופר, נכון? או פועל נקיון לצורך העניין, ואפילו אני לא הייתי מרוצה כשהייתי רואה חשבון או בעשור לפני כן כשהשלמתי את לימודיי באוניברסיטה והתחלתי בעבודת מחקר. אבל צריכים את בעלי המקצוע הללו, אין מה לעשות. כמו כן הטמפרטורות באפריקה או בסיביר אינן אידאליות גם אם רגילים אליהם. מה שאני מנסה לומר הוא שתמיד יהיה משהו שיחסר לנו או שלא נהיה מרוצים ממנו".
"אבל בוא נהיה מציאותיים, זה לא שאתה מתכוון לבטל את כל המקצועות הללו. שלא לדבר על העובדה שעדיין צריך כוח אדם שיתחזק את המכשירים וישגיחו על כל האנשים 'הישנים' הללו, לא כך?”
"אתה צודק לגמרי. הפרוייקט, אם ייצא לאור כמובן, יעזור בשלב הראשוני על ידי הגדלת הדרישה לכוח אדם, שלא לדבר על כל האנשים שיפנו את מקומם בשוק העבודה כאשר יחליטו להינות מהיתרונות שאנחנו מציעים; דבר שגם כן יגדיל את התרומה לצמצום האבטלה. אבל לטווח הרחוק השאיפה שלי היא שהעניין יתפתח במידה כזאת שיתאפשר להעביר את התודעה שלנו בשלמותה למעגל החשמלי ובהעדר גוף מוחשי שיגביל אותנו, נוכל באמת להיות מאושרים ואפילו להיות בני אלמוות".
"אם תשאל אותי זה נשמע קצת כמו מדע בדיוני, איך זה בדיוק פועל נכון לעכשיו?”
"מחברים את המוח באמצעות אלקטרודות לחומרה שתכנתתי ואת הגוף מזינים ומרוקנים באמצעות המכשור הרפואי הקיים, כשבמרווחי זמן קבועים הופכים את הנבדק בכדי למנוע פצעי לחץ. יש עדיין כמה מכשולים שצריך להתגבר עליהם כמו הידלדלות מסת השריר והעצם. כמובן שזה בעייתי רק במידה והנבדק לא מעוניין להשאר במצב ה'חלומי' שלו עד ליום מותו. בנוסף אנחנו עובדים על פיתוח שיאפשר סנכרון עם נבדקים נוספים למען אלה שלא רוצים להתנתק מבני משפחותיהם, מעין 'חיבור אינטרנט' אם תרצה לקרוא לזה כך, באופן הזה הם יוכלו ל'דמיין' מציאות חלופית טובה יותר יחד".
"ואו, אנחנו בהחלט נשמח לעקוב אחרי ההתפתחויות, תודה רבה לך דוקטור כהן, ושיהיה בהצלחה עם המיזם החדש"
"תודה גדי"
מורן הייתה המומה, מוחה לא הצליח לכרוך את עצמו סביב הרעיון המשונה שליאור השמיע באוזני העיתונאי והצופים. היא רצתה להתקשר אליו אבל מה היא יכולה להגיד לו? שהיא התגעגעה אליו? שהיא כמהה לשמוע את קולו?
למה לא, הוא יספר לה עוד על ההמצאה שלו, ההמצאה המוזרה שגם מי שהבין אותה לא בטוח שלקח אותה ברצינות.
"ליאור?”
"כן, מי זאת?”
"מורן"
"אההה.. מה נשמע? לא זיהיתי, עבר מלא זמן. ראית אותי עכשיו בטלויזיה?”
"כן ראיתי, ואני ממש סקרנית לגבי ה'מתקן' הזה שהמצאת"
ליאור כשל בניסיונותיו לרסן את הגיחוך בקולו "זה לא 'מתקן', זה כעיקרון פשוט תוכנת מחשב, וזה גם לא ממש חדשני, זה פשוט שילוב ויישום שונה של כל מני אמצעים מוכרים"
"בקיצור.. אני רוצה להבין את העניין טוב יותר כדי שלא תוכל לצחוק עליי בעתיד" היא אמרה בנימה חביבה
"אני מצטער פשוט הפתעת אותי עם ההשוואה ל'מתקן'… כאילו שאנחנו בלונה פארק"
"זה בסדר" וליאור הרגיש את החמימות בקולה.
כבר למחרת הם נפגשו בבית קפה שכונתי ושקט והיא שאלה אותו על ההמצאה בזמן שאת השאלות שעניינו אותה באמת היא שמרה לעצמה.
"אז איך בדיוק עובד העניין הזה?”
"בצורה פשוטה יחסית, באמצעות ניתור של גלי המוח וגירויים חשמליים. התוכנה שומרת באמצעות גלי המוח, וחומרים כימיים המוחדרים לווריד, על מצב שינה מתמשך. ולא סתם שינה אלא עם דגש ספציפי על שנת חלום, כלומר הבן אדם פשוט חולם עד להודעה חדשה. יחד עם טיפול בצרכיו הגופניים, כגון הזנה וריקון, באמצעות המכשור הרפואי הזמין כיום, שזה כבר ממש לא המצאה שלי, המצב הזה יכול, תיאורטית, להישמר עד ליום מותו".
"אז למעשה הוא חולם מציאות אחרת ו'חי אותה'?”
"כן זה העיקרון. כך שמעמד, כישורים חברתיים או אנטיליגנציה אינם מונעים אושר"
"נשמע דווקא נחמד, אבל מה ימנע סיוטים? כלומר שלא ייצא שהוא בורח ממפלצות לנצח" וחיוך מצחקק עלה על שפתיה.
"זה היה החלק הכי קשה אבל אנחנו מאמינים שפתרנו את הבעיה באמצעות תכנות קפדני ולולאות היזון חוזר".
"מה?”
"התוכנה דואגת לשמור את ה'קורבן'..” וצחוקם העדין התערבב בחלל החדר עם ניחוחות הקפה והמולת השיחות סביבם "..הראשונים באמת יהיו סוג של קורבן, אני ממש לא יודע איך נשכנע את קבוצת הנסיינים הראשונה לקחת את הסיכון הזה".
"תכלס, אבל מה אמרת לגבי התוכנה ששומרת..?”
"אהה כן, אז היא שומרת, תיאורטית בכל אופן, על מצב גופני כללי נינוח ובטווח גלי המוח שמזוהה עם החלומות הנעימים יותר. בנוסף אנחנו נלמד את הנבדקים לזהות מצב של חלימה, אם חלימה זו בכלל מילה, על פי טכניקות החלום המודע." ליאור לגם מן הקפוצ'ינו שלו "ואו איזה קפה, הכי טעים שטעמתי. בקיצור הרעיון הוא שברגע שיתאפשר לשלוט בחלום באופן הזה, הנבדקים ייצרו לעצמם את ה'מציאות', או יותר נכון את הסביבה, המועדפת עליהם ויהיו מאושרים, מנותקים מתלאות הקיום, ללא צורך לעבוד, ללא מושגים של כסף, חופשיים באמת".
מורן הרימה אליו את עיניה "חופשיים בעודם כבולים לצינורות והאלקטרודות?”
"החופש הוא בנפש ולא בגוף הפיזי, על פי ההיגיון שלך תוכלי להגיד גם שכוח הכבידה 'כולא' אותנו".
מורן נותרה ללא מילים, זה היה נשמע נכון אבל משהו הציק לה. ליאור לגם שוב מהקפה, תוהה איך ישכנע אותה לחזור אליו לדירה, יודע עם זאת שזו לא תהיה בעיה, כאילו זה פשוט נועד להיות מכוחו של תכנון תבוני אשר משגיח עליהם.
"רוצה לבוא אליי ואני אוכל להראות לך את התרשימים ולהסביר לך עוד מהפן הטכני של ההמצאה שלי?” ללא היסוס, דבר שלא היה לה טבעי, היא הסכימה. “למה לא? בשמחה". אבל היה משהו שהציק לה, היא לא הייתה בטוחה שהיא רוצה לבוא, זה כאילו שמשהו הכריח אותה לבוא אליו. הם הגיעו לדירה של ליאור, הוא הציע לה שתייה וכיבוד מתוקף היותו, לפחות בעניי עצמו, ג'נטלמן.
לא עבר הרבה זמן, ובקבוק היין התגלגל על הרצפה, הצחוק התגלגל באוויר ושניהם להוטים להתגלגל בין הסדינים. “אתה יודע שלא אמרת מילה על ההמצאה שלך מאז שהסכמתי לבוא אליך?” ובתגובה הוא רק חייך באופן שגרם לה קצת לפחד. “רוצה לנסות את ההמצאה שלי?”
ולפני שהספיקה להסכים או להתנגד בתוקף, מודעת לכך שלהתנגד זו לא ממש אפשרות, הוא הוביל אותה למעין מיטת עיסוי שסביבה ציוד אלקטרוני ומגוון צינורות ורצועות. הוא קשר אותה בזריזות למיטה, “מה אתה עושה?” היא שאלה בבהלה. "נותן לך סיבוב על המכשיר שלי" והחיוך שלו התרחב. כפל המשמעות, שבכל יום רגיל היה משעשע אותה, הגביר בה את תחושת הפחד; הפחד, אבל איתו גם התרגשות לא נשלטת, אפשר אפילו לומר התרגשות בניגוד לרצונה.
קשורה למיטה, מורן לחשה לליאור שהיא כמהה להרגיש אותו. חמימות של יין, התרגשות ותאווה הציפה אותו, מה יכול להיות טוב מזה? סטארט אפ שיעשיר את כיסו, אהבה שתעשיר את חייו, כבוד, הערכה ואחרון, ומאוד… מאוד חביב, סקס.
סוף סוף, לאחר שנים של ציפייה, היא סוף סוף רואה את כל הפוטנציאל בגבר חלומותיה מתממש, מתממש לרעה.
התשוקה שלא בערה בו מזמן חוזרת אליו, עם תגבורת. עוצמת הרגשות הסותרים מרעידה את כל גופה, הכל כל כך טוב, טוב מדי אפילו, טוב מאולץ.
“זה לא בסדר"
“אל תדאגי, הכל כפי שהוא אמור להיות"
“אתה בטוח?”
“למעט העובדה שאני לא הולך לדבר או להראות לך דבר בנוגע להמצאה שלי" והחיוך-הספק מטריד, ספק מרגיע אבל מאוד מרגש ומלא כוונות סמויות-השתלט שוב על פניו. “תירגעי, מעכשיו כבר אין חוקים".
"דוקטור, גלי המוח של מ' לא סדירים"
“הממ.. הם באמת לא שגרתיים אבל זה עדיין לא סיבה לדאגה. תמשיך לעקוב ותעדכן אותי על כל חריגה"
“כן דוקטור"
טכנאי מעבדה א. גוטמן. 12 לפברואר(היום השלישי לניסוי) הנבדקים: מורן שטייניץ וליאור כהן.
מ' מתחילה לגלות סימני אנומליה שהמערכת מפרשת כפעילות ערה של מרכזי הביקורת במוח, דוקטור פלדמן טוען שהתת מודע שלה לא משוכנע בקיום החלופי שהם נתונים בו, ושצריך לעבור ולבדוק שוב על מינוני התרופות שלה. אולם אני נוטה לחשוב שזו רק תקלה באחד מרכיבי החומרה של דוקטור כהן, שהוציא את הניסוי לפועל מוקדם מדי והתעקש להיות חלק מן הניסוי הראשוני, כל זאת בניגוד לדעת הצוות. עד כה מצבם הגופני טוב ולא נתגלו חריגות נוספות.
נספח אישי
אני מוטרד מן ההתעקשות של דוקטור פלדמן להיות מעורב בכל פרט, שולי ככל שיהיה, גם כאינו בתחום התמחותו או אחריותו. בנוסף עדיין לא נמצא טופס ההסכמה שעליו חתומה הנבדקת מ', אולם דוקטור פלדמן טוען שזה רק פרט שולי שלא אמור להוות בעיה. אני עדיין טוען שכל הניסוי מריח לא טוב.
*Second Life (חיים שניים) הוא משחק תפקידים אינטרנטי מרובה משתתפים בעולם וירטואלי.
חורף
בבית הקולנוע הפרטי שבתוך הראש שלי, הקרנתי את הרגע ההוא כמה מאות פעמים: ז'ולקה עומדת ליד הדלת, היא אומרת את מה ששנינו כבר ידענו מזמן, ואוי, היא כל כך מצטערת אם היא פגעה בי. היא פורשת את הזרועות שלה כדי שאני אתכופף ואחבק את הגוף הקטן הזה שלה, ואני פשוט בוהה.
לא, אני לא רוצה לספר לכם. זה היה יכול להיות סיפור על אדם בודד ואומלל שמצא את קרן השמש שלו. אתם תהרסו הכל. אני לא רוצה לספר לכם. צאו לי מהראש.
קאטי רכנה אל המסך והצרה את עיניה.
"צאו לי מהראש" זהרו האותיות הלבנות.
זו הייתה עובדה ידועה שנבדקים יכולים להפוך מודעים לסריקה תוך כדי עבודה, ממש כמו שיש אנשים שמודעים לכך שהם חולמים, אבל זה מעולם לא קרה לה.
היא הסיטה את מבטה אל הנבדק. הגוף עדיין שכב על מיטת הברזל ללא תנועה, עדיין מחוסר הכרה. הגפיים היו קשורות אל המיטה ברצועות עור עבות, והראש היה מכוסה בקסדה הסורקת.
הסורק לא אמור לראות את הפנים של הנבדק, אבל היא ראתה את שלו, כשהביאו אותו לכאן באמבולנס, מעולף. העיניים הכחולות שלו היו פקוחות, מזוגגות. היא חשבה שהפנים שלו התאימו הרבה יותר לאיזה לוחם מימי הביניים מאשר לאיש בחולצת הפלנל המשובצת והג'ינס המשופשפים.
ראש המשמרת הושיבה אותה בכסא של הסורק, מול המסך הענקי, ואמרה לה בקצרה שהוא מכשף, ושהוא יצר משהו שהמנהלה מתעניינת בו.
קאטי רצתה להגיד שהיא ראתה את הפנים שלו, אבל ראש המשמרת הייתה עסוקה מכדי להקשיב.
עוד מילים רצו על המסך.
"איפה אני? מי אתם? זאת סריקה, נכון? אני נסרק! תוציאו אותי מפה! לא עשיתי שום דבר!"
קאטי שלחה את ידה הרועדת אל המיקרופון. לקח לה רגע להבין שהמכשיר לא מחובר לתקע. היא מעולם לא הזדקקה לו.
אולי כדאי לקרוא לסורק יותר ותיק?
לא, היא אמורה להיות מסוגלת להתמודד עם זה.
"בבקשה תירגע," היא אמרה אל המיקרופון בנימה השלוה ביותר שהייתה מסוגלת להפיק. "אף אחד לא מאשים אותך בכלום, נשיג את המידע שאנחנו רוצים ונשחרר אותך. עוד כמה שעות כבר תהיה בבית."
המשדר היה בתוך הקסדה, סמוך לאוזנו של הנבדק.
"לא לא לא לא לא לא לא" אמרו האותיות הזוהרות. "הם אף פעם לא חוזרים בסדר, או שהם לא חוזרים, או שהם לא בסדר! אני לא עשיתי-"
"הדבר שיצרת,"
"(זאת היא. זאת ז'ולקה.)"
"אנחנו מעוניינים בו. אנחנו רוצים לחקור אותו."
"אין לי מושג על מה אתם מדברים."
הוא אפילו לא הבחין בכך שפלט משהו. אדם יכול לשתוק, אבל הוא לא יכול להפסיק לחשוב.
"אדוני, אין טעם להתווכח."
"אבל עבר כל כך הרבה זמן."
קאטי הביטה במסך בדממה, מניחה למכשירים לעשות את העבודה שלהם.
"זה היה לפני שאתם הייתם קיימים בכלל. במקום רחוק. היו שם נהר, וים, מגדלור, פרחים, סירות וגלידה."
היא הניחה למיקרופון בינתיים.
"אולי היא אפילו כבר לא חיה. הקסם אמור להחזיק מעמד, אבל… אני לא יודע.
זה לא יעזור לכם בשום דבר.
זה לא עזר לי בשום דבר."
אני לא זוכר מה קרה במקום האחר. סחבתי אותה על הגב. טיפסתי על צוק תלול מאוד, והיא החזיקה אותי חזק מאוד. לא אמרנו שום דבר זה לזו. אני לא זוכר על מה חשבתי.
חשבתי על אורפיאוס ואורידיקי.
התעוררתי על הרצפה, הראש שלי פועם בכאב. התיישבתי לאט, והבטתי באישה שהחזרתי. לרגע זה נראה כאילו נכשלתי, וזו עדיין גופה ששוכבת לידי.
ואז היא הזדקפה, הסיטה מפל של שיער שחור מפניה, והסתכלה עליי כאילו היא רק הלכה לישון.
והבחנתי בפרטים, המון פרטים. העור שלה היה חיוור כל כך, עד שיכולתי לראות את הכחול של העורק הראשי בצווארה. השפתיים שלה היו סדוקות. האישונים שלה עדיין היו מאוד רחבים. אבל היא הייתה חיה. לכל הפחות, היא לא הייתה מתה. רעד משונה עבר במורד הגב שלי.
בנסיבות הנוכחיות, רעד משונה היה לגיטימי לחלוטין, אלמלא העובדה שזה היה רעד משונה ונעים.
היא נראתה לי כל כך קרה. היה לי חשק לגעת בה כדי לבדוק אם זה נכון.
הלכתי להביא לה שמיכה מהחדר. ניסיתי שלא להיות מודע לעובדה שהיא עירומה.
אני חושב שזה התחיל כשהייתי בן תשע. חזרתי הביתה מבית הספר, ובדרך ראיתי גופת חתול קטנה על הכביש. הלכתי אליה והבטתי בה.
הכפות הקטנות האלה- יכולתי לדמיין אותן שולפות ציפורניים במרדף אחרי חרקים מעניינים. יכולתי לדמיין את האוזניים מוטות לכיוונו של כל רחש. ידעתי שאני לא יכול לעשות דבר, כמובן. אבל אני חושב שהבנתי שיגיע יום שבו אוכל.
ז'ולקה עומדת על סולם, צובעת את הקיר. היא לא מודעת לקיומי. התנועות שלה מגושמות וילדותיות באופן מקסים. מדי פעם אצבעות דקות וחיוורות הודפות קווצת שיער סוררת אל מאחורי האוזן. מדי פעם היא מקמטת את המצח שלה במאמץ קל.
אף פעם לא הרגשתי ככה. כל הסבל והאושר האלה בו זמנית.
אני לא זוכר מתי התחלנו לעשות את זה. היא לא התנגדה, בזה אני בטוח. אם היא הייתה מוחה, לא הייתי מסוגל לגעת בה, לא הייתי מסוגל לפגוע בה. אבל אולי הייתי צריך לשים לב. לעתים רחוקות כל כך היא אמרה לי משהו באופן ישיר. בשאר הזמן הייתי צריך לפרש את המחשבות שלה לבד. תנועות, הבעות, נשימות. כמובן שפירשתי אותן באופן שמצא חן בעיניי.
לילה אחד, שנינו שכבנו ערים במיטה, שיכורים. או לכל הפחות, אני הייתי שיכור, לאלכוהול לא הייתה שום השפעה עליה. ואני לא זוכר בדיוק מה אמרתי, קשקשתי משהו על כמה שהיא שונה מכל השאר.
"אף אחת מהן לא באמת הדהימה אותי. את כן."
התחרטתי על המשפט ההוא ברגע שיצא לי מהפה.
היא קימטה את המצח שלה, כמו שהיא תמיד הייתה עושה כשהייתי אומר משהו כזה. משהו עלוב ואומלל ונזקק כזה.
"טוב," היא אמרה. וזה הכל.
ויום אחד, חזרתי הביתה ומצאתי אותה יושבת על הספה, מחזיקה אלבום.
"זאת אני," היא הצמידה אצבע לדף.
התחשק לי לחטוף ממנה את האלבום ולהעביר אותו אל המדף העליון, אבל כבר היה מאוחר מדי.
"כן," הודיתי.
היא הביטה בתמונות. אצבעה התרוממה אל שפתיה.
"איזה מין אדם הייתי?"
נעשיתי מודע להפליא לפעימות הלב שלי.
"את לא יודעת?" אמרתי.
היא הרימה אליי את עיניה השחורות. "אני לא בטוחה."
משכתי כתף והתיישבתי לידה. לא יכולתי שלא להביט בתמונה. היה בה משהו שדקר אותי מבפנים, לא הייתי בטוח מה זה היה.
או, היא מחייכת בתמונה. שיניים לבנות, רווח קטן בין שתי הקדמיות.
אי פעם ראיתי את ז'ולקה החדשה מחייכת? אולי מדי פעם, כשאני לא נמצא, היא נזכרת במשהו משעשע ומחייכת לעצמה, אבל אני לא תפסתי אותה על חם.
"אתה אהבת אותי?"
"אני לא… זוכר."
זה לא נשמע אמין, אבל מה כבר יכולתי להגיד? היא לא עניינה אותי אז. לא הבחנתי בחינניות שלה, באומץ הלב שלה, ביכולת שלה לאהוב. ז'ולקה החדשה לעולם לא תרגיש משהו כלפיי. היא לא מסוגלת. זו אשמתי, אני זה שהחזיר אותה בגרסה דהויה כל כך.
וכשהיא הייתה בחיים… מה זה משנה? שום דבר חי לא עניין אותי במיוחד. היא הייתה יכולה לתת לי הכל, ואני פשוט לא הבחנתי בכך. משהו התחיל לחנוק את גרוני.
הייתי לוקח אותה לקולנוע, לטייל ליד הים, לשמוע את הנגנים בכיכר, לראות את הנוף מהמגדלור, כל מה שחשבתי שיכול להסב לנערה צעירה אושר. היא הגיבה באותה האדישות הסבלנית שבה היא הגיבה לכל דבר אחר.
וכשהאביב הגיע, וריח מתוק של פריחה מילא את הרחובות, לקחתי אותה לשיט בנהר.
זה היה מושלם: אור השמש נצץ מעל המים, מעל העצים שעל הגדה, מעל השמשייה הקטנה של ז'ולקה (אצבעות דקות וחיוורות אוחזות במקל דק וחיוור). אולי זה היה רק הדמיון שלי, אבל היה נדמה לי שהיא לבשה הבעה שהתקרבה לחיוך.
חשבתי שהכל יהיה בסדר. ביום אביב כזה, אי אפשר לחשוב אחרת. בסופו של דבר, היא תאהב אותי. אני הרי החזרתי אותה לחיים, גם אם לא בצורה מושלמת. ואני אתן לה הכל.
זה היה מושלם, אבל זה לא נמשך הרבה זמן.
אחרי שעצרתי וקשרתי את הסירה ליד הגדה, הבחנתי בכך שז'ולקה מביטה לעבר דוכן גלידה שעמד על השביל במרחק מה מהנהר. גלידה היה אחד הדברים האהובים עליה, או לכל הפחות, אחד הדברים שהיא נהגה לצרוך בתדירות גבוהה.
לא חיכיתי שהיא תבקש ממני. השארתי אותה לשבת בסירה- לא אהבתי כשהיא הייתה מדברת עם זרים- והלכתי אל הדוכן.
המוכר לא מצא חן בעיניי. העור שלו היה שזוף מדי, הקול שלו רם מדי, והוא הסתכל עליי כאילו שהוא יודע הכל.
כשחזרתי לגדה, ז'ולקה לא הייתה שם. ראיתי את הסירה הריקה נסחפת עם הזרם.
המשכתי לקרוא לה, למרות שכבר ידעתי שהיא איננה. הקסם שחיבר בינינו אמר לי שהיא בקרקעית. הוא משך אותי למטה.
המים היו עכורים מכדי לראות, אבל ידעתי איפה היא נמצאת. האצבעות שלי מצאו את החבל- היא קשרה את עצמה לאחד הסלעים שעל הקרקעית.
התרתי את החבל ומשכתי אותה למעלה.
הגוף שהנחתי על הקרקע הבוצית היה ריק. חיבקתי אותו חזק ככל שיכולתי, עד שהרגשתי אותה נושמת שוב.
קול מאוד קטן לחש אל תוך החזה שלי, "למה אתה לא נותן לי ללכת?"
היססתי.
היא הרימה אליי את ראשה והביטה בי.
"כי… אני אוהב אותך."
משום מה, זה לא נשמע טוב מספיק.
השעון של קאטי צפצף, מודיע שהגיע הזמן להפסקה.
"שמעתי צפצוף," אמרו האותיות הזוהרות. "מאיפה מגיע הצפ…
לא! זאת סריקה זאת סרי"
קאטי נאנחה בחלחלה וכיבתה את הקסדה. החל מעכשיו, המכשף היה באי הכרה רגילה לחלוטין.
עברה שעה שלמה מאז שהתחילה. הם ירצו תוצאות בקרוב.
מה היא תגיד להם?
הראש שלה הלם בכאב. היא נשענה לאחור בכסא ועצמה את עיניה. לא היה לה כוח לבקש שיחליפו אותה. זו תהיה הודאה בחולשה.
כשהיא פקחה את העיניים שוב, היא ראתה משהו שהקפיא אותה.
היו אותיות חדשות על המסך.
"קוראים לך קאטי, נכון?"
היא קפצה לעמידה.
"מה- איך-"
"אני מכשף, אני לא צריך שדות מגנטיים כדי לקרוא את המוח של מישהו."
"אבל הקסדה כבויה!" קראה קאטי בתסכול.
"את לא מקשיבה. אמרתי שאני לא צריך אותה. את חדשה, נכון? ואת מפחדת. ומישהו שיקר לך, ועכשיו את לא יכולה לסמוך על אף אחד."
"תשתוק!"
היא חבטה בלחצן המצוקה שעל השולחן.
כשראש המשמרת נכנסה לחדר במהירות, ביחד עם שני חובשים, קאטי צנחה אל הכסא שלה והביטה בהם. הם שינו את כמויות התרופות שלו. עכשיו הוא לא יהיה מודע אליה יותר.
אחרי כן ראש המשמרת שלה הסבירה לה לאט ובסבלנות שהכל בסדר. לגרום לאותיות להופיע על המסך- זה קסם פשוט וחלש, שלא מצריך אמצעים מיוחדים כלשהם. הוא לא יכול לפגוע בה.
קאטי לא העזה לשאול לגבי תוכן הדברים שלו. הוא בודאי שמע את השם שלה לפני כן, ואת השאר, כל אחד היה יכול לנחש.
לרגע היא קיוותה שהם יחליפו אותה בסורק אחר.
הכל היה אבוד. ידעתי את זה. לא הייתי מסוגל להכריח אותה להישאר איתי יותר. היא הייתה יוצאת לטייל לבד, בלי רשות, והזמן שלקח לה לחזור הלך והתארך. היא הייתה מדברת עם זרים.
היא אפילו צעקה עליי פעם אחת, אחרי שנזפתי בה. שאבתי מכך סיפוק קודר- גם כעס ושנאה הם סוגים של רגש.
ובאותו הבוקר, כשראיתי אותה יושבת ליד הדלת, הדבר היחיד שהפתיע אותי היה שהיא חיכתה שאתעורר כדי להיפרד.
"ז'ולקה."
המבט הכועס שלה היה נעוץ ברצפה.
"אל תנסה לשכנע אותי."
"בסדר. רק תעני לי, באמת כל כך רע לך איתי?"
"זה לא משנה."
"מה את רוצה? מה אני יכול לעשות כדי לגרום לך להרגיש יותר טוב?"
"כלום. זה כבר לא קשור אליך."
היא מעולם לא דיברה אליי ככה. זו הייתה נערה שונה לחלוטין מזו שהצלתי.
היא הרימה אליי את ראשה. לא הייתי מסוגל להביט בעיניים שלה- הן היו נוקבות מדי.
לא, היא לא הייתה נערה שונה. אני מעולם לא הבחנתי בכך. מעולם לא הכרתי אותה.
"אני יכולה ללכת עכשיו?"
משהו חנק את גרוני.
"אני לא מסוגל לאהוב אף אחד אחר."
היא שפשפה את מצחה.
"אני יודעת. אני מצטערת."
רציתי להגיד משהו שיגרום לה להפסיק להיות כל כך החלטית, אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום. ככל הנראה נראיתי מאוד אומלל ועלוב, כי העיניים שלה הוצפו בדמעות.
"טוב." היא קמה ומשכה את התרמיל שלה על הגב.
"את תסתדרי לבד?"
"אני לא יודעת."
לרגע קיוויתי שהיא תשאל אותי משהו דומה. הייתי אומר לה שאני לא אסתדר לבד.
"אני מקווה שאת לא תנסי למות שוב."
היא חייכה. היא ממש חייכה. זה היה חיוך קטן, קודר ומריר, אבל בכל זאת חיוך.
"אני לא אנסה למות."
היא פרשה את זרועותיה.
"שלום."
תגיד משהו. תעשה משהו. אל תיתן לה ללכת.
ואז הדלת נסגרה וכבר היה מאוחר מדי.
"איפה היא עכשיו?" אמרה קאטי, לא טורחת להשתמש במיקרופון.
"היא יכולה להיות בכל מקום. אני אוהב לחשוב שהיא יצאה לטייל ברחבי העולם."
קאטי פלטה אנחה קטנה.
"מה שם העיירה האחרונה שבה ראית אותה?"
"אני לא זוכר. אבל אתם מוזמנים להתחיל לשאול עליה בכל עיירת נמל שעובר בה נהר. יש מאות כאלה רק בארץ שלנו. ומעולם לא אמרתי שיצרתי את ז'ולקה כאן."
קאטי הביטה במסך ללא הבעה.
"כשהמנהלה התחילו לפעול, ידעתי שהם יחפשו אותי. הם אוהבים לסרוק מכשפים. אז עשיתי קסם על עצמי. אני לא אעזור לכם להחזיר לחיים אף אחד, כי אני כבר לא יודע איך. חסמתי את המידע הזה מעצמי. ז'ולקה הייתה הראשונה והאחרונה. הסיכוי היחיד שלי.
ואני יכול להגיד לך בכנות שאין לי מושג איך למצוא אותה, כי דאגתי לכך שלא יהיה לי מושג. אסור שיפגעו בה, את מבינה. היא צריכה להיות מאושרת תמיד."
"אבל הם לא ייתנו לך ללכת. עד שהם לא יקבלו את התשובות שלהם! הם יכולים להחזיק אותך כאן שנים!"
"אני משוכנע שהקסם שלי יחזיק מעמד."
קאטי משכה באפה.
"את בוכה?"
"לא!"
"זה לא משנה אם הם ייתנו לי ללכת או לא. ז'ולקה איננה. כבר לא אכפת לי מה יקרה לי."
יצור יקר שכמוך. אני אוהב אותך. כבר לא אכפת לי יותר באיזו גרסה, חדשה או ישנה. שום דבר מזה לא היה באשמתך. ואסור שמישהו יפגע בך.
בנסיעת הרכבת הלילית הביתה, קאטי לא ראתה דבר מבעד לחלון, מלבד ההשתקפות של פניה.
היא חשבה על דברים שכבר חשבה עליהם בעבר, כמו לנסות לשחרר את הנסרק האחרון שלה, או לנסות למצוא עבודה אחרת, או לעזוב למקום אחר, אחת מהערים הקטנות שהמנהלה לא מצאה בהן ערך כלשהו.
או לדבר עם הבחור ההוא. אולי יש לו הסבר הגיוני כלשהו. אולי היא תוכל לסלוח לו.
רעיונות חסרי תועלת, כל אחד מהם.
כאבי הנדודים
כשדורי יצא לדרך, כבר נעשה חם בחוץ. הוא החל לטפס על המצוק המשקיף לים, כשהוא מוחה זיעה ממצחו. רגליו, שכבר הכירו כל גרגיר אדמה וכל סלע, הובילו אותו בקלילות במעלה המצוק התלול. קרני השמש, אותן חרבות אינסוף אשר פילחו את השמיים, קרצו לו קריצות צהובות מסנוורות, כאילו מעודדות אותו להמשיך ולטפס. ככל שהגביה, כך היטיב לראות את הים רחב הידיים. בשעת הצהריים, היה הים חף מכל נפש חיה, ועל כן אהב דורי לבקרו דווקא בשעה זו, שעה בה הים היה שייך כולו רק לו.
כשהגיע דורי לפסגת המצוק, נגלה לפניו העולם שאיבד, בבריאתו המחודשת: ים כחול דומם, שמים עירומים מעננים והמצוק הבודד עליו עמד. הוא התיישב על קצה המצוק והתבונן בתהום שנפערה מתחת לרגליו. הרחק משם, בקצה השני של התהום, רבץ לו הים בדומיית סיאסטה ומדי פעם ניסו כמה שחפים רעבים להפריע לו במנוחתו, כשהם צוללים ועולים בחזרה עם דגים.
דורי פתח את התרמיל שלצידו והוציא שני כריכים – כריך חמאת בוטנים וכריך עם ירקות – שתי כוסות ותרמוס ובו קפה שחור מהביל. הוא הגניב מבט לשעון חסין המים שעל פרק ידו ותהה היכן הוא, הרי אין הוא נוהג לאחר. תוך שהוא לוגם מכוס הקפה שלצידו, החליט דורי לחכות לו עם הכריכים, הנימוס מכתיב זאת ובינתיים, התבונן בשמי הצהריים ונשם את האוויר כאילו היתה זו נשימתו הראשונה בעולם. נשימה נקייה ונכונה, המפיחה חיים מחדש בגופו התשוש. השמש ליהטה מעל ראשו המתולתל והכניעה את עיניו , שנעצמו בכבדות קיצית קסומה. בעודו נלחם, לשווא, באובדן ההכרה הנעים, שהחל לזרום בכל עורקיו ואיים להשכיח ממנו כי הוא ניצב בפני תהום, החלו לגאות בו אותן מחשבות חמקמקות, המצויות במנוסה תמידית מפני הרגע בו ההכרה חוזרת לשלוט.
ברגעים הראשונים, לא נתן דורי את דעתו לכך שהוא הגיע. הוא עדיין היה שרוי בתנומת צהריים, בזמן שהנווד הזקן, לרין הכחול, הוריד את תרמילו, הניח על הקרקע את מקל ההליכה והתיבה האדומה והתיישב על המצוק, לצידו של דורי. לרין הכחול הביט סביבו. נדמה היה לו, כי מלבד הנער הישן לצידו, ישנו אף הים ואדמת המצוק הדוממת. הוא הבחין בשני הכריכים העטופים במפית נייר כחולה וחייך לעצמו. הנער, למרות הכל, חיכה לו. הוא תכנן לעלות על המצוק מוקדם יותר, כדי להימנע מטיפוס מייגע בשעות הצהריים החמות, אך האוטובוס הפרברי בו נסע, התעכב.
קשה להאמין, אך שמונה שעות בלבד לפני הרגע בו הגיע לראש המצוק וראה את הנער ישן, היה לרין הכחול במקום שונה לגמרי. שמונה שעות שהפרידו בין שעת הצהריים החמה לבין העיירה הגשומה והקודרת בה שהה בשבועות האחרונים. לרין הכחול ידע כי זה רק עניין של זמן עד שייאלץ להיפגש עם דורי פעם נוספת ועל כן, בבוא השעה, ארז את מטלטליו המעטים והמתין בצומת השומם, מחוץ לעיירה האפלולית, לאוטובוס הפרברי. בשעה שש בבוקר, מצא עצמו יושב על ספסל, כשהוא עטוף במעילו השחור, הבלוי, ולידו, על הספסל, הושיב את תרמיל הגב הירוק, עם שני כתמי השמן, מקל הליכה ותיבת הקוסמים האדומה שלו. הוא ישב על הספסל החשוף, כשמעליו המטירו גשמי יום הדין, אך הדבר לא הפריע לו כלל. טיפות הגשם צנחו על שיערו האפור הדליל, והחליקו אל עבר הריסים הבודדים הבהירים שעוד נותרו לו. משם התפצלו דרכיהן: חלקן התנקזו לחריצי עיניו החיצוניים ומשם חלחלו בעדינות אל תוך הקמטים סביב עיניו ופיו וחלקן בחרו להיצמד לקווי המתאר של פניו, כשהן זוחלות בעצלתיים על אפו המחודד, על הצלקת העמוקה מעל שפתו ועל שפתיו הדקות הנשוכות. לרין הכחול תיכנן לבלות עוד מספר ימים במלון הדרכים הקטן של העיירה ולהרוויח עוד קצת כסף מקסמיו, אך דורי נזקק לו.
הדבר אירע בליל אמש. בעודו מתאים את גופו הארוך לצורת השקע שבמרכז מיטת המלון ונלחם עם הרוח החורפית הקרה אשר איכשהו הצליחה לחמוק אל תוך החדר, נשמע לפתע אותו רעש שנוא. שמונים שנותיו לא הותירו מקום לספק – תיבת הקוסמים שלמרגלות המיטה שוב נפתחה מעצמה.
הוא מיקד את עיניו בחשיכה סביבו והמתין עד שאלו יצליחו לפענח את כל הדברים החבויים בעלטה המוחלטת הרובצת בחדר. אור הירח החצוי הצליח לעשות את דרכו, בקושי רב, מבעד לחלון הסדוק הצמוד לדלת הכניסה, והתיר קלות את חוטי החושך שהלכו ונטוו סביבו בכל פעם שמבטו נדד לכיוון אחר.
הוא רכן בעדינות אל עבר תיבת העץ האדומה ואכן, כפי שציפה, שם, על גבי בטנת הקטיפה הסגולה והמרופדת, הוא הופיע. החושך עדיין הקשה על עיניו ועל כן היה עליו לוודא כי הוא אינו טועה. בזהירות, הכניס לרין הכחול את ידו הגרמית ומישש את כל חומרי הגלם ששימשו אותו בקסמיו: כובע הלבד השחור, שתי אוזניו השעירות של חברו הזקן מויקו, הארנב הלבן, שבצבצו מן הכובע, השמיכה הכחולה באמצעותה העלים דברים והשיבם על ידי הוקוס-פוקוס אחד, שני התפוזים המעופפים ושרביט הקוסמים, שדמה יותר לשרביטו של מנצח בתזמורת. כשהגיעה ידו לרשת ההסוואה המקופלת, שליוותה אותו מאז ימיו כחייל צעיר באחת מן המלחמות הרבות בהן לחם, הוא חש אותו. החום שעוד בקע מגופו הלכוד, העיד כי הוא לא נמצא שם זמן רב. שעתיים לכל היותר, כך העריך. הוא חש כיצד הוא מתפתל, מנסה לשחרר את עצמו מכבלי הרשת, בניסיונו לשוב בחזרה לליבו של דורי.
לרין הכחול ישב על המיטה והביט בו. על אף החשיכה, הוא נמנע מלהדליק את האור כדי לא להבהילו. הוא מיהר וסגר את התיבה התזזיתית, התיישב עליה, ושלף מכיס מכנסיו מנעול ומפתח. לרוב, רק כאשר היה בדרכים היה נועל את התיבה, אך כעת, משלכדה רשתו את כאבו של דורי, לא רצה לשחררו.
כחצי שעה לאחר שהתיישב לרין הכחול על הספסל, הגיע האוטובוס. כאשר עלה עליו, כבר היה ספוג מים, אך הקור והרטיבות לא הפריעו לו. הם מעולם לא הפריעו לו. התיבה התזזיתית, לעומת זאת, כן טרדה את מנוחתו ועל מנת שלא למשוך תשומת לב מיותרת, החליט להתיישב באחת הפינות, בחלקו האחורי של האוטובוס.
מזג האוויר הסוער, מנע כנראה מן האנשים להוציא את אפם מן הבתים, חשב לעצמו לרין הכחול, ועל כן מלבד עשרה אנשים שישבו בתפזורת, כשהם מכונסים בעצמם ועטופים במעילים כבדים, היה האוטובוס ריק לגמרי.
באותו בוקר אפור היתה הנסיעה באוטובוס הפרברי קשה מתמיד. הגשמים הבלתי פוסקים אילצו את הנהג לנהוג במשנה זהירות, ועל כן הפכה הנסיעה, שבלאו הכי היתה איטית בשל הכבישים הצרים ומלאי המהמורות, לנצחית כמעט. לרין הכחול ניסה לעצום את עיניו ולישון מעט לאחר לילה נטול שינה, אך התיבה במושב לצידו לא נתנה לו מנוח. לשמחתו הרבה האנשים האחרים באוטובוס היו מהופנטים לנוף הגשום שחלף על פניהם ולא הסתכלו לכיוונו. אם היו מבחינים בתיבה המתנועעת, בוודאי היו שואלים אותו מה יש בפנים. מובן שהם לא היו מבחינים בכאב הלכוד בתוך התיבה או ברשת ממנה ניסה להשתחרר. עיניהם הן עיני אנשים רגילים ולא עיני קוסמים, כשלו, ועל כן סביר להניח כי הן היו מתמקדות בכובע ובמויקו, ומבקשים ממנו להראות להם מספר קסמים. בגלל סיבה זו, לא יכול היה לרין הכחול לרדת עם שאר הנוסעים בתחנות הריענון שבדרך ולמתוח את איבריו הכואבים. היה עליו לשמור על התיבה. בכל עצירה, נותר לשבת במושבו והביט בנוסעי האוטובוס: חלקם נשארו לעשן בחוץ, כשהם משפשפים את ידיהם זו בזו על מנת לגרש את הקור וחלקם מיהרו להיכנס לבתי הקפה החמים, כשהם יוצאים עם שתיה חמה או מאפה כלשהו.
הנסיעה היתה ארוכה והוא נלחם בחירוף נפש בעייפות שאיימה להכריעו. הרי אם ייכנע לה מי ישמור על התיבה? עד כמה שעיניו הכבידו עליו ושיוועו להיעצם, הוא אילץ אותן לבהות בחוסר חשק בנוף השדות הירוקים שחלף על פניו.
בחלוף שמונה השעות הארוכות והמתישות, הגיע לרין הכחול ליעדו. האוטובוס נעצר בתחנה שוממת, נקודה אקראית לאורך קו חוף מפותל, בה ניצב שלט בודד, שהיווה את ההוכחה היחידה לקיומה של התחנה. הדבר היחיד שקישר בין שתי תחנות האוטובוס השוממות, היה הזמן, שהמשיך, למרות הכל, לרוץ קדימה.
השעה היתה שעת צהריים ולא היה כל זכר לגשם ולקור שליוו אותו לאורך מרבית הדרך. השמש ליהטה עתה מעל ראשו והוא הסיר מעליו את המעיל השחור. אור השמש היה כה חזק, עד שכדי לאתר את השביל שיובילו לפסגת המצוק עליו המתין לו דורי, היה עליו לסוכך על עיניו בעזרת ידו הפנויה. משאיתר את השביל, הרים את תרמילו ואת התיבה והתחיל לטפס במעלה המצוק.
כשהגיע לרין הכחול לפסגה, הוא ראה את גופו של הנער שרוע על האדמה החמה, כשחזו עולה ויורד בקצב קבוע. הוא בירך על מזלו הטוב וללא שהות מיותרת, ניגש לפתוח את התיבה. אם הנער היה מחכה לו, כשהוא ער, לא היה יכול לרין הכחול ללכוד את הכאב. ליד אנשים ערים נהג לבצע קסמים פשוטים, רגילים, אחיזת עיניים ותו לא. זו היתה פרנסתו העיקרית. אך ברגע שעצמו האנשים את עיניהם, הפך לרב קוסמים. לא עוד קוסם דרכים נודד אלא קוסם אמיתי היוצר קסמים אמיתיים. קסמים שרק הוא רואה ויודע על קיומם. קסמים שלעולם לא יזכו לקהל, לקולות "וואו" משתוממים ולמחיאות כפיים סוערות.
לרין הכחול פשפש בכיסו ושלף ממנו את המפתח. הוא הכניסו למנעול ופתח את התיבה. הכאב, שניסה בכל כוחו לשוב ולהתפשט בליבו של דורי, רק הלך והסתבך עוד יותר ברשת והתנשף בעצבנות. הוא הכניס את ידו וליטף קלות את הכאב השחור הלכוד, תוך שהוציא את הרשת מן התיבה ולחש דבר מה באוזניו המטושטשות של זה. לאחר מכן התיר את הקשרים שלכדו את גופו הקטן של הכאב בעדינות רבה, ממש כמו מנתח בבית חולים, עד שזה השתחרר וריחף באוויר. במקום לחזור לליבו הצעיר של דורי, השתכנע הכאב שעדיף לו לעבור ולגור בליבו של לרין הכחול, עם כל שאר כאביהם השחורים של מיני אנשים שאסף בנדודיו הרבים. ייתכן כי רבים מן האנשים לא היו מחשיבים פעולה זו לקסם של ממש, אך לרין הכחול היה משוכנע בצדקתו. ככל שנדד בין יותר אנשים והצליח ללכוד את כאבם השחור, כך הרגיש פחות כמו נווד ויותר כמו קוסם. אם רק היו יודעים האנשים עד כמה קשה לשכנע כאב שחור עקשן לעזוב את ביתו הנוח, המוכר, לטובת נדודים נצחיים, וודאי היו מפסיקים להסתכל עליו כאל נווד תמהוני המתקיים מאחיזת עיניים ומכירים בו כגדול הקוסמים שאי פעם נראו. וודאי היו יודעים כי הוא קוסם של העידן החדש ואין הוא עוסק באחיזת עיניים אלא באחיזת המחשבה. וודאי היו מבינים כי חייו כבולים לחייהם והם אלו אשר סוללים את דרכו המתמשכת, שכן, על אף היותו נווד, אין הוא נודד בין מקומות אלא בין אנשים בלבד. אם רק היו יודעים כמה נוראי הוא אותו הרגע בו נפתחת התיבה מעצמה ומורה לו, כבדרך קסם אותה אינו מסוגל להסביר במילים, כי הנה, שוב עליו לעזוב הכל ולאתר את אותו האדם שאת שמו לחשה לו, גם אם אדם זה מצוי אלפי קילומטרים ממנו, וודאי היו מסתכלים עליו בצורה שונה.
אך, לרין הכחול ידע היטב כי לעולם יוותר בעיני יתר העולם נווד המספק קסמי דרכים זולים ותו לא. שנת האנשים, על אף שהיתה חיונית לביצוע קסמיו, היוותה את אויבו המושבע. בגללה נשאר עוד אלמוני פלוני מיותר בעולם הגדול הזה, אשר הוקיע את כל אותם עלובים שכשלו בנסיונם להשאיר את חותמם בטרם לכתם.
לאחר מספר רגעים, פקח הנער את עיניו, פיהק והתרומם לכדי ישיבה. הוא חש שבטנו מציקה לו, ומיהר להוציא מתיקו את הכריכים. הוא ראה את הזקן ישוב לצידו, כשהוא שותק, ותהה מדוע לא העירו וכמה זמן הוא כבר יושב לצידו. שניהם הביטו בכריכים ולאחר מכן אחד בשני, מנסים לראות האם השני יבחר ראשון. בעודם מביטים אחד בשני בשתיקה, מזג הנער כוס קפה חם לזקן והגיש לו אותה. הזקן הנהן לאות תודה וללא כל התראה מוקדמת, הושיט ידו לכריך חמאת הבוטנים. הוא חצה את הכריך לשניים והגיש את החצי השני לנער. לאחר מכן, לקח את כריך הירקות וחזר על הפעולה. שניהם אכלו את הכריך המעורב, אך נמנעו מלהביט אחד בשני או לדבר זה עם זה.
לרין הכחול ישב בהנאה וליקק שיירי חמאת בוטנים מאצבעותיו המקומטות והרזות ודורי, לעומתו, אכל ללא חשק את חלקו. כך זה היה וכך זה יהיה תמיד – גם לאחר שמקלים על האנשים בכאבם הם עדיין לא מרוצים. לעולם לא יהיו. כפויי טובה!
באותה שעה השמש קפחה על ראשיהם, אך הם המשיכו לשבת על קצה המצוק ולהביט בים הישן. לרין הכחול חלץ את מגפיו הבלויות וחשף זוג רגליים מכוסות יבלות ופצעי הליכה. דורי פעל כמוהו, וחלץ אף הוא את נעליו, שהסתירו עד כה את כפות רגליו העדינות, כפות רגליים שטרם הלכו כברת דרך.
על אף שלרין הכחול הקפיד לבקר כל אדם באופן חד פעמי, הוא נאלץ לחרוג ממדיניות זו בכל הנוגע לדורי. היה משהו בנער הזה, אותו שב וביקר זה למעלה מעשר שנים, שפשוט לא אפשר לו לסרב. כל העניין היה משולל כל הגיון – העולם מלא באנשים שונים ולכל אחד מהם יש את כאבו שלו, ועל כן לא ייתכן כי ישוב ויחזור לדורי בכל פעם שהנער במצוקה. ובכל זאת, בניגוד גמור לכל מה שהאמין בו והוביל אותו מלכתחילה להקדיש את חייו לנדודים בלתי פוסקים בין אדם אחד לשני, בכל פעם בה דורי היה עצוב, נפתחה התיבה והוא מיהר לעזרתו.
המצוק היה המקום בו נפגשו לראשונה ואיכשהו, בהסכמה לא מפורשת של שני הצדדים, הפך למקום מפגשם הקבוע. דורי ידע, מבלי שידע כיצד ידע זאת, כי לנווד הזקן כוחות מיוחדים המאפשרים לו למצוא אותו בכל עת בה הוא רוצה להימצא.
דורי אף ידע, כי לא לכל קוסמי הדרכים ישנן היכולות של לרין הכחול וכי הוא אינו עוד קוסם דרכים רגיל, המוציא ארנב מכובע או מרחף באוויר. הוא לא ידע לעמוד במדיוק על טיבם של כוחותיו של הזקן, אך ידע כי מדובר בכוחות חזקים מאין כמותם, שבצורה כלשהי משיבים לו אט אט את שמחת החיים שאבדה לו לפני שנים רבות. מובן שללא הוכחה מוצקה, לא העז לשאול את הנווד את כל אותן השאלות שכבר שנים ממתינות אצלו בראש למענה. הוא חדל מנסיונותיו למצוא פרצה, בה יוכל לתחקר את הנווד ולשאול אותו כיצד יודע זה להגיע דווקא ברגעים הקשים ביותר. מדוע תמיד נרדם ואינו מצליח להישאר ער לכבוד בואו? שאלות מסוג זה לעולם יישארו בלתי פתורות והיה עליו לקבל זאת כעובדת חיים.
לרין הכחול מזג לעצמו כוס קפה נוספת וכילה אותה לאחר שתי לגימות בלבד. הוא הביט בדורי, וידע כי הם עוד ישובו ויתראו בעתיד. למען האמת, הוא קיווה כי הם ישובו ויתראו, עד כמה שהתבייש להודות בכך. מזה שנים שתחושת הבטן המשונה שתקפה אותו כאשר חשב על דורי, גרמה לו לפקפק בכל מה שידע. על אף שמעולם לא העז לומר זאת בקול רם, חשד לרין הכחול, כי קיים סיכוי, קטן ככל שיהיה, כי הנער יודע מי הוא באמת. הנער מעולם לא הראה סימנים גלויים לכך אך, חוסר ההפתעה שגילה הנער בעת ביקוריו של לרין הכחול, והציפייה שניכרה על פניו בסתר, סיפקו לו את האשליה לה כה נזקק.
הוא הניח יד על כתפו של הנער ומבלי לומר דבר נוסף הרים את התיבה ועשה את דרכו במורד המצוק, אל עבר היעד הבא. הנער נותר לשבת, כשעל פניו הצעירים מסתמן חיוך קל, וליווה את גופו המתרחק של הזקן בעיניו החולמניות, שעדיין היו לכודות בסבך קורי השינה.
הרוח נשבה באיטיות על השדות הארוכים של מעברי הבחירה, הדשא הרך התנפנף באיטיות אך עמד דומם לנוכח ההחלטה. השמש בהקה בעוז מול כוחו החזק של הירח, מאירה ומקווה שהבחירה תהיה כפי רצונה. הכל דמם, הכל חוץ מראשו הקודח של גורדון. הצעיר עמד, ומולו עמדו לוניטוס ושמסיר, כוח הלבנה ועצמת החמה. הקסם או המדע, ראשו קדח, במה לבחור? השמש בהקה בעוצמה, אך אורה של הלבנה עוד לא כבה. שמסיר נראה מחייך, אך לעומתו לוניטוס נראה רגוע. אך בתוך תוכו היה שקוע בפחד- כבר אלפי שנים בחרו בני האדם בדרך המדע, ובמה שונה הפעם הזאת? גורדון היה שקוע במבוכה, הוא לא רצה לאכזב אף אחד מהם. המג הנמיך את ראשו, מוכן להפסיד כמו בכל פעם. אך הפעם, הרגיש לוניטוס שיש תקווה. גורדון חשב ברוגע: אם אבחר בשמש, במדע, האם אקבל את אשר אני רוצה? לא, כמובן שלא, לא אדע את סודות החיים. אך האם שונה האפשרות בצד השני של המטבע? לא. קול קטן דיבר אליו- אך אתה תרגיש את האנרגיה של החיים, תוכל לשלוט בדברים! רעד של התרגשות עבר בגופו של גורדון, וזוהר הלבנה גדל במעט. לוניטוס הרים את ראשו בשמחה, אך אז הקדירו פניו, הוא ידע על מה חושב המתלמד הצעיר- שליטה, כמו כל האדם. הוא ידע ששליטה תגרום לכוחות המאוזנים של הטבע להתפרע, ולגרום לייקום לבעיות כפי שכבר קרה בעבר. לוניטוס זכר היטב מה קרה, אז, לפני הרבה שנים. הוא הביט לשמאלו, וראה על פניו של שמסיר את אותה דאגה, ואותה מחשבה בוגדנית עוברת בראשו. לא, אני צריך את הידע, חשב לעצמו גורדון, את הבטחון שאני מבין את מה שקורה. הירח התחפר בקרניה הצורבות של השמש. זהו זה, אני צריך את האור, את השמש. הייתי צריך לבחור במדע עוד קודם, הייתי צריך להבין. הוא הביט בשני האנשים שהביטו בו בציפייה. גורדון ראה את מצוקתו של המכשף, וניסה להוציא מפיו מילה, אך המילים כאילו נדבקו ללשונו, שלא כרצונו. לוניטוס הרגיש בכך, וקיווה בכל מאודו שהוא ייבחר. הוא ידע, מאז ימי הביניים לא בחרו בקסם, בתקופת אטילה ההוני בחרו מספר זעום של אנשים בקסם. וכך שקע לוניטוס במחשבות על העבר, ובמהרה נזכר בגגדילר, בתקופת הקסם, לפני מיליוני שנים. הוא היה עריץ, מנהיג שלחם בכוח הזרוע, או יותר נכון, בכוח השרביט. הוא הצטמרר מהמחשבה על גגדילר, על הייקום שהתפוצץ, על הנזק העצום שגגדילר הביא על עולמו החרב. שמסיר כעס על המג המסכן, וגם, לדאבונו הרב של לוניטוס, רומאן. רומאן היה המנהיג, מנהיגם של המחשבות והתודעה, השליט של הכל. הוא כמעט החליט להשמיד את הקסם מהעולם, אך בעזרת כוח שכנועו של שמסיר החליט רומאן שהקסם יהיה פריט שולי בעולם, וכמעט לא מוכר. מאז רומאן כמעט שלא דיבר על הקסם, כאילו התעלם ממנו, וכאשר פנה אליו לוניטוס בגלל המחסור במאגים, הוא כאילו לא שמע ופנה לדרכו. לוניטוס יצא מהמחשבות שלו, וחזר להסתכל על גורדון. אבל, בעצם, הקסם יוכל לעזור לי בדברים שאליהם המדע לא מגיע בחכמתו. אך ישנם גם דברים שהקסם לא יוכל להסביר לי. אבל האם הקסם בכלל מנסה להסביר לי? לא, הוא רק מנסה לעזור לי. המדע, לעומתו, רק נכנס פנימה בדחיפה. וכך המשיך גורדון במחשבות, ולזוג הזקנים כבר התחיל להימאס כל העניין. הם יצאו מגופם, פנו במחשבתם לאדונם, שהיה שקוע בעבודתו על תנאי האקלים באמריקה הצפונית. הוא הביט בהם במחשבתו, "כן, אדוני המכובדים, מה הבעייה?" הוא שאל וניתק את שאר בעיותיו מהבעייה הזו. "באנו בעקבות המינוי, אדוני," אמר שמסיר בדאגה, "האדם למילר איימוס גורדון נמצא בהתלבטות כבר ארבעה מחזורי שמיים, הזמן הארוך ביותר שהאדם אי פעם היה בזמן המיון." לוניטוס לא העז לפצות את פיו ליד רומאן, הוא ידע שהכעס עוד לא שכח. אך האדון לא דיבר, וכאילו נתן להם למצוא את התשובה לבד. "אנא, אדון," הפציר שמסיר, "ענה לנו." רומאן הביט בהם, מבטו נוקב דרך גופם, דרך מחשבתם, דרך כל פרט ששייך להם. לוניטוס רעד. "אנא ממך, לוניטוס ידידי משכבר הימים, הגד את צדך במקרה," אמר ברוגע רומאן, "הפעם תורי לשתוק." לוניטוס רעד פי כמה וכמה, ועיניו נפערו באימה, "לא, אדון, אני לא רוצה לשלול ממך את הזכויות שלך!" וכשראה את מבטו של אדונו הוסיף, "..ושל כל ייצור בעל תודעה." אך רומאן הביט בו ברחמים, במבט של אב אוהב, ואמר בקול נוקשה וקר: "כשאני אומר לך לדבר במקומי, כשאני מפציר בך, אתה תדבר." היה נראה שגופו של רומאן מתקשח, גדל, ונראה כביר ומטיל אימה כמעט כמו במקרה של גגדילר. לוניטוס גמגם, "א-א-אבל, אד-אדון, אנ-אני לא התכוונתי ל-להרגיז!.." הוא כמעט בכה. "אל תראה את רגשותייך בפני כל העולם! תלמד! אני לא מנסה לפגוע בך! ספר את שקרה. זאת פקודה." רומאן דיבר יותר ברוגע. לוניטוס היסס לעוד מספר שניות, אך לאחריהן, הוא פער את פיו, "כפי שכבר סופר לך, למילר איימוס גורדון מתלבט כבר ארבעה מחזורי שמיים." הוא נשם עמוק. רומאן עדיין לא ענה. הם הביטו בו בחוסר אונים, מבקשים ממנו במבטם שידבר איתם, שיוציא מילה מפיו, שיוציא אותם מהמבוך שבו הם כלואים. שמסיר התחיל להיות עצבני, ורקע ברגלו בכעס. "אנא ממך, שמסיר, מנהיג המאור הגדול, אמור את שרוצה אתה להגיד." אמר רומאן, בקול שגרם לשני עמיתיו להביט בו בייאוש. "אני פשוט… זה… אנוכי ורעי באנו למקום משכנך כדי לקבל תשובה לשאלתנו," הוא אמר בכעס, עורו מאדים, וגרונו מתקשח, "כעת אנו רואים כי התילו בנו… לא נזכה בתשובה, נחכה עד שיבחר למילר בייעודו. האם זהו מבוקשך?" עיניו טיילו לאורך גופו של מנהיגו, שחייך במעט: "בני, בני היקר, האינך מבין את אשר אני רוצה?" הוא הטה את ראשו ברכות, "ברצוני רק שתמצאו את הפתרון בעצמכם." הוא חייך להם, וחיוכו גרם להם מבוכה. שמסיר נראה מבין, אך לוניטוס עוד נראה היה מובס, "איך אתה רוצה שנמצא את הפתרון?! אתה הוא זה שאחראי עלינו, אתה זה שפותר את בעיותינו! אתה שולט בנו, ואתה מבקש מאיתנו שנעשה את עבודתך?!" ראשו היה אדום, פרצופו היה כעוס, וידיו היו שלוחות לאוויר. שמסיר נסה לעצרו מלדבר, איך הוא יכול לסתור את דבריו של האדון? אך שמץ של הבנה ניכר בפניו של שמסיר, והוא לא זז. "ידידי, אל תעשה מעצמך בדיחה," המנהיג אמר ברוגע, "אתה חושב שאני, אדונך רב המעלה, יוכל-" אך הוא לא הספיק לגמור את המשפט. הזקן בהה באימה, כאשר הפיל תאומו את רומאן. אפו של רומאן דימם, גלימתו הכסופה מתחת לגופו המתנדנד, והוא מביט ברוע ובכעס על… שמסיר. "אתה חושב שאתה גאון, נכון? כל יכול?!" שמסיר הביט בו בזעם, "אז רק שתדע, שאנחנו, עבדיך הנאמנים, יודעים הרבה יותר טוב-" אך גם הוא לא גמר להגיד את דברו, רומאן הוציא מידו המקומטת ברק כסוף ובוהק, שפגע בחזהו של שמסיר, "אף אחד מעבדיי לא ייפגע בכבודי!" הוא צרח. לוניטוס הלך מספר צעדים אחורה, נגע בכתפו של אחיו, ואמר בקול זועם: "אז כך אתה מחשיב אותנו, מנהיגי האהוד, כעבדים?! האם כך תגמול לנו על עבודתנו שנמשכה שנים על גבי שנים?!" אור כחלחל חלחל מידו של המג, וכתפו המדממת של שמסיר נרפאה קלות. רומאן קרב אליהם באיטיות, מחזיק בידו האחת את שרביטו ובידו הפנוייה את פצצת המימן שהכין מראש. שמסיר שלף במהירות מכיסו מבחנת חומצה, אך רומאן צפה זאת מראש, והניף את שרביטו מעל לראשו. המבחנה נשברה לשניים בתוך ידו המותשת של שמסיר, והחומצה החלה לשרוף את עורו. לוניטוס שלח את ידו קדימה, אמר מילת קסם בלחשוש מהיר שאף אחד מהם לא הספיק לשמוע (ארינדוּרה, דרך אגב), ושרביטו של רומאן מיהר לידו הפתוחה של לוניטוס. שמסיר פתח בקבוק עם חומר נוזלי בצבע צהבהב בהיר, ושפך אותו על החומצה ועל הסביבה. "אתם לא תהרסו לי את השליטה!" רומאן צרח וקפץ קדימה, זרק את הפצצה לכיוונם של שני הזקנים. הוא פספס במעט, אך זה הספיק כדי להעיף את לוניטוס ושמסיר למרחק של מספר מטרים. שרביטו של רומאן נפל מידו של לוניטוס, שסימן בידו לשמסיר. שמסיר הבין את האיתות, והוציא מכיסו אבקה ורדרדה, פיזר אותה על סביבתו, ואחז ברכות בידו של אחיו. לוניטוס נגע בשרביטו באבקה, ולחש: "אורינדיל מינאטוס, מין אספר פילאטיר!" רומאן ניסה לאחוז בהם, אך פיספס אותם בדיוק ברגע הנכון. והם הרגישו כל יכולים, הרגישו שהם יכולים אפילו לעוף. הם ידעו שזאת ההשפעה של הקסם, אך זו היתה הרגשה נפלאה. במהרה הם נחתו על הדשא הרך, רגליהם עוד לא מורגלים לקרקע, ומולם ראו את גורדון, שהסתובב בפה פעור. הם הביטו בו, והוא בהם, והם ידעו שהם חייבים להימלט. שמסיר היה הראשון שהחל לרוץ, שיקוי המהירות ששתה נותן לו אנרגיות להמשיך. לוניטוס תפס בידו של המתלמד, ולחש, "כוחות התוהו משתלטים על האדון, עלינו לברוח, הוא מתקיף." הוא החל לעוף מעל האדמה הרכה, וגורדון השתרך מאחוריו בריצה מהירה של צעירים. השמש והירח נראו קטנים בפני השמיים הכבירים, והקודרים. מתוך העננים הכהים יצאו ברקים בוהקים, אך שני המנהיגים הזקנים לא התרגשו יותר מן המצופה, והמשיכו בדרכם קדימה. אך שלא כמותם, גורדון בהה באימה על השמיים. ברק פגע קרוב, קרוב מדי, לשמסיר, שהתחמק בקפיצה מרשימה וזריזה הצידה. אך הברק השאיר את חותמו ופער שריטה עמוקה בידו הימנית של המדען המסכן. הוא התגלגל על הרצפה. גורדון רץ קדימה ומשך בידו החלשה, מרים אותו מהרצפה ומנסה לתקן את מצבו. לוניטוס ניסה לבלום את מעופו, אך הוא הגיע למהירות גבוהה מדי וגם הוא נפל על הקרקע בקול נפץ קטן. הברקים התקרבו במהירות לכיוון החבורה הקטנה, ולזוג התאומים היתה את אותה המחשבה: הצעיר ימשיך את דרכינו. הם ידעו, רומאן חזק מידי, אך הם יצליחו לעכב אותו מעט, ולתת לגורדון הזדמנות לברוח. הם ישלחו אותו לנהר הזיכרון והחכמה, שיבין את עולמם. הם ישלחו אותו להר הרפאים, שיכיר את המתים, שידע על העבר. הם ישלחו אותו ליערות ההיגיון, שיוכל להצליח. הם היו יכולים לשלוח אותו כמעט לכל מקום, אלמלא הברקים שנורו לעברם. שמסיר תפס את ידו של גורדון, "ברח מכאן, נערי הטוב. לך לכל מקום, חוץ מכאן. אל תתעסק עוד בענייניו של רומאן. תשאיר אותנו כאן. ברח." וכשאמר את זה, הוא הכניס לידו הרועדת של גורדון חתיכת נייר מגולגלת, והוסיף, "ברח." גורדון לא חיכה לעוד, הוא לא רוצה להסתכן. הוא שמע על כל הסיפורים והאגדות שמספרים לילדים קטנים, על איך שהנער הצעיר והאמיץ הציל את חבריו הנואשים אפילו שהם הפצירו בו להתיר אותם לאוייב. אך הסיפורים, הם לא האמת, והם לא נאלצו להיפגש עם אל הסדר, שהפך לאל התוהו, ולברוח מברקים שמגיחים לעיתים קרובות מהשמיים. לוניטוס הנהן, והניף את ידו, יוצר בועת מגן על המתלמד. שמסיר זרק מבחנה מלאה בגז מהירות, שנכנס לריאותיו של גורדון. דמות מעופפת ירדה בסיבוב מטיל אימה מהשמיים לאדמה, אך היה נראה שכמה שהיא יורדת יותר, כך היא גם גדלה. שמסיר ולוניטוס לא ניסו להימלט, אך ניסו בכל מאודם לעכב את דמותו הענקית של רומאן. פיצוצים, ברקים, קרני לייזר, זה לא עניין את למילר גורדון, שרק רץ קדימה במהירות, מנסה שלא לחשוב על גורלם של אלה שהותיר מאחור. הוא לא הביט אחורה, לא היסס לרגע, רק רץ… ורץ… ורץ… החשיכה ירדה על המקום, וגורדון כמעט שלא ראה את הסביבה המוחשכת. הוא נתקל בשורש בולט, ונפל, כאילו בהילוך איטי, על האדמה הקשיחה. דם טפטף לו מהאף, אך הוא מחה אותו בשרוולו והמשיך לרוץ כאילו לא קרה כלום. רגליו החלו להיחלש, אך הוא לא הפסיק את בריחתו. היה נראה כאילו הדרך לא תסתיים לעולם, אבל לצעיר זה לא הפריע כהוא זה. אך לפתע, ללא כל אזהרה, וללא שום דרך לדעת- טראח!- גורדון נפל מקצה הצוק. ונפל… ונפל… הוא הרגיש כאילו זה לא נגמר… ואולי, בעצם, זה באמת לא נגמר?.. מה יהיה גורלו של למילר איימוס גורדון במקרה כזה?.. והוא נפל… ונפל… עד, שהוא נחבט באדמה קשיחה, ראשו נחבט בקרקע, והכל החשיך; היה חשוך עוד יותר מהלילה השחור ביותר. לאחר כמה שעות, או כמה ימים חסרי שמש, שמע גורדון קול רועד בראשו: אני מת? הוא חשב, ומחשבה זו גרמה לשאר תודעתו לרעוד. לא, אני לא רוצה למות, זה לא הזמן שלי, אני לא עשיתי לאף אחד כלום בחיים שלי! בבקשה!… בבקשה… בבקשה… הוא חשב בקדחנות, וידע, שאם הוא היה יכול, הוא היה עכשיו בוכה, ודמעותיו היו זולגות מעיניו במהירות, נופלות ללא ידיעה שבעליהן מוטל כעת בחוסר אונים. אך פתאום, כאילו על פי קסם, הרגיש גורדון כאב. כאב! כאב אמיתי, כאב שלרוב היה גורם לאנשים סבל, אך ללמילר היה כאב זה כאור מושיע. אני לא מת! אני חי! חי! הוא פקח את עיניו באיטיות, והרגיש שגרונו רועד מרוב דמעות. עיניו היו מלאות בדמעות ענקיות, וכל גופו היה יכול להתנועע. אך הוא לא מש ממקומו, ורק חשב. חבריו בצרה, רומאן תפס אותם, והם מצויים בסכנה. הוא חייב להציל אותם, הוא הרים את גופו בעזרת ידיו, אך אז נעצר- האם הוא יכול לעצור את רומאן? לא, כמובן שלא, מה עבר בראשו, שחשב להילחם ברומאן הגדול? הוא נזכר במבטו העצוב על פניו המקומטים של שמסיר, ראה את העצב שבחיוך המאולץ ששמסיר שלח לעברו. ואז, כמו ברק מפלח, הוא נזכר בפיסת הנייר המקומטת ששמסיר הותיר לו. הוא חיפש בכיסיו, חיפש בשרוולו, אך מאומה: הפתק לא היה אצלו. פחד ניבט מעיניו של גורדון- הפתק היה חשוב כנראה… הוא הביט מסביב, וחיפש בעיניו את חתיכת הנייר. אך הוא לא מצא כלום, לא שביב של זכר לנייר. הוא קם וחיפש ביתר יסודיות את הפתק. הסביבה היתה שוממת, ללא דשא, ללא עצים, וללא שום דבר חי. היו שם סלעים גדולים וחומים, וכאשר הביט גורדון למעלה, הוא ראה זיזים יוצאים מקיר שמורכב מגיר, שאת קצהו הוא לא היה יכול לראות. לפתע שם לב גורדון כי יש שמש במקום. יש אור! אך הוא ראה שהשמש כאילו אבדה מקסמה, כאילו אם קודם היתה מלאה בחיים ונראתה כאילו היא מנסה לעזור, כעת היתה נראית כאויבת חסרת חיים שמחפשת אנשים להרגם. אך למילר ידע, הקם להרגך, השכם להורגו. עליו להרוג את רומאן בכל מחיר. שוב, אותו רצון חסר משמעות, להרוג את רומאן. הוא החל לטפס על הזיזים החדים, והתקדם במהירות. לאחר כמה דקות מפרכות, הוא ראה את קצה הצוק, ועליו מונחת ברכות פיסת הנייר שאותה ניסה למצוא גורדון. הוא הביט בה במהירות, מקווה שיוכל להגיע. אולם לפתע, הוא הרגיש רוח חלשה, שהחלה לנפנף את שיערותיו, ואיתן גם את פיסת הנייר. הפתק עופף לכיוונו של למילר, אך הוא לא היתה בהישג ידו. פרץ של אנרגיה עבר, והוא קפץ, כאילו בהילוך איטי, לכיוון הנייר המקופל. הוא נגע בנייר, אך לא הצליח לתפוס, והחל ליפול. בדרך פלא, הוא הוציא מידו קרן מוזרה, שנגעה בנייר, ומשכה אותו אליו. גורדון תפס בנייר ואז נזכר בבעייה השנייה- הנפילה. הוא עמד ליפול, אך אז שלף מכיסו מבחנה מלאה בפצצת מים, וזרק אותה על הרצפה. בום! הרים של מים פגעו בקרקע, וריככו את נפילתו של גורדון. הוא החליק באיטיות על הרצפה, ללא שמץ של כאב, פיסת הנייר בידו, ועל פרצופו מבט המום של הפתעה."איך עשיתי את זה?!" הוא צווח בקול גבוה. הוא הביט לשמיים, כאילו מחכה שמישהו יענה לו. אך מאומה, דבר לא קרה. הוא פתח את ידו, והביט על הנייר המקומט. כאשר פתח את הקיפולים, הוא ראה מפה, מפה פשוטה. אך הוא לא זיהה את המקומות בהם. 'גבעת השיכחה', 'מדבר השיגעון', 'מפלי הפרא', את אף אחד מהם לא הכיר למילר גורדון. לשם מה נתן לי את המפה הזאת שמסיר? האם הוא התיל בי? התבלבל? חייבת להיות לזה משמעות כלשהי. כאשר הביט טוב, הוא ראה שלושה מוקדים שעזרו לו להבין את מצבו: 'ארמונו ההדור של האדון', 'מעברי הבחירה' ו'צוק העתיד המשתנה'. אני תקוע בעולמם של שמסיר ולוניטוס, היתה מחשבתו הראשונה, אני לא אוכל לחזור לעולמי שלי- לחברי, משפחתי. אך הוא ידע שיש תקווה, אך היא קלושה מאוד. לנצח את רומאן, זוהי מטרתו. לפתע זהר הצוק, זהר בצבע ירוק כחלחל, לאחר מכן הוא כבה, אך הותיר אחריו סימנים ואותיות מסתוריות. גורדון נגע במילה מוזרה בכתב שאינו מוכר לבני האדם. היא זהרה בכתום, נכנסה לתוך עצמה, התערבלה, והפכה למילה אחרת.
בדרך פלא הוא הבין את המשמעות של שניהן- קריל: מנהיג, ומוטיר: להרוג. המנהיג יהרוג, על פי סדר המילים במשפט. וכך הוא קרא עוד משפטים בעלי משמעות רבה, אך כל המשפטים לא עזרו לו להבין. אלו רק חלק מהמשפטים ומהתגובות הכעוסות של גורדון: 'שמש וירח ככדור גדול,' "אהא, ברור, עוזר לי מאוד, תודה;" 'בעת מצוקתו יעזר בעוזרו,' "זה בדיוק המשפט שחיפשתי!" הוא צעק בכוח, "כי אני בדיוק יודע על מי מדברים!" אך שני המשפטים שהותירו את למילר בתדהמה היו אלה: 'רק בכוחו של הנער להרגו.' ו'בידיו הפקידו את הכוח.' אין שום סיכוי שמדברים עלי, הוא חשב לעצמו, רק כי מוזכר נער, לא אומר שזה אני… זה רק מנסה לגרום לי לעשות צעד פזיז, זה הכל, זאת מלכודת של רומאן… הוא ניסה לשכנע את עצמו, אך כמה שחשב יותר, כך לא הצליח לשכנע את עצמו שזו מלכודת. לאחר כמה דקות של חשיבה הוא החליט, הוא ינסה לשחרר את חבריו, אפילו במחיר חייו. הוא הפקיר אותם פעם אחת, אך עכשיו, כשכוחתיו איתו, הוא ינסה לשחררם. מרוב מחשבות, הוא התעייף, ונפל בשינה רדופת חלומות. חלומותיו היו מלאים בסיוטים של שמסיר ולוניטוס מוריו, כששוט אש מצליף בגבם החשוף. קול קר ועמוק חזר על אותו משפט: "איפה הנער? אמרו לי." וכך זה המשיך, עד שסובב אחד משני המעונים את ראשו לכיוון גורדון שהביט בהם בחלומו. מבטם היה עצוב, מלא בתוגה, והוא תר אחר מישהו שיעזור לו. גורדון היה יכול להישבע שמדי פעם אחד מהם פער את פיו לכדי חריץ דק, ולחש בעדינות: "עזור לנו…" אך הקול היה רועד, אינו בטוח בעצמו, כאילו שהרגיש שאין אף אוזן קשבת שתשמע את זעקתו הרגועה. הוא התעורר פעמים רבות בלילה, כל פעם בטוח שהוא שומע יללה רחוקה. הוא היה בטוח ששני מוריו בסכנה, והוא לא התכוון לתת לזה להמשיך. כשראה שהוא לא מסוגל לישון יותר, הוא ארז את חפציו המועטים, וניסה למצוא את דרכו מהצוק. השמש עוד בקושי הפציעה, ומכיוון שגורדון היה בתוך תהום עמוקה, כמעט שלא היה אור. הוא הניף את ידו בצורה מוזרה, ולחש: "אימורטיס." להבה זהובה יצאה מידו, אך היא היתה חלשה, וגורדון לא ידע כיצד להגדילה. לכן הוא שלף מתיקו הקטן אבקה לבנבנה, שהגדילה את האש פי כמה. האש היתה במרחק מספר סנטימטרים מידו של למילר, אך היא הקרינה אור וחום, שגרם לו ביטחון. הוא בדק את התהום ביסודיות. לאחר החיפוש הממושך היו לו מספר מסקנות:
א. המילים המוזרות נעלמו.
ב. אבנים היו מפוזרת בצורה שנראיתה כמו ירח בתוך שמש.
ג. האבנים הצביעו לכיוון מחילה קטנה.
גורדון תהה לגבי שני העובדות הראשונות, אך בחר לא לחכות, ונכנס בזריזות לתוך המחילה המאובקת והצרה. גופו בקושי נכנס, אך הוא המשיך בכוח. היה נדמה לו שהיו רעידות בקרקע. כל גופו רעד, ביחד עם המאורה. הוא הרגיש שהרעידות גם בתוכו, וכהרף עין החל להתעייף ולהרגיש צמרמורת. עיניו כבדו, וכל גופו רק קיווה לרגע של מנוחה, רגע אחד, רק אחד, שבו יפסיקו הטלטולים. רק רגע אחד, שיגרור את מותי, חשב לעצמו למילר. ועדיין, אתה רוצה להמשיך במסע הזה? אין לך סיכוי, תבין, רומאן חזק מדי, חבריך אבודים, נלחמים בקרב שאין להם סיכוי בו. עיניו נעצמו מעצמן, אך גורדון הזיז את ידיו, מתאמץ לא להירדם, מתאמץ לא ליפול לאפלה. אך הפיתוי היה גדול, ובמהירות הוא הפסיק להתנועע, ידיו לא זזו ממקומן, גורדון היה שרוע על הרצפה בחוסר אונים. יופי… לישון… סוף-סוף… מה?! מה אתה חושב לעצמך, אתה חייב לצאת מזה… חבריך בסכנה… מה איכפת לי, הם נטשו אותי, אני לא תלוי בהם… אל תחשוב על זה… רוגע… תירגע… כן, להירגע… שקט, סוף סוף… הוא הפסיק להילחם בעייפות הבלתי נמנעת. אך לפני שנפל לתהומות השינה, הוא שמע קול לוחש, וידיים רכות תופסות אותו, "אורידל פאסטיר, הומין, קריד, אלמנס. ברי." המילים הסתדרו במוחו הישנוני של גורדון, 'קחו אותו איתנו, הוא אדם, פולש, אך צעיר. מהר.' הוא נכנע, ונפל לאפלה… חושך… רוגע… אך למה אני זז, למה מפריעים לי… לא… תנו לי להישאר כאן… כאן יותר טוב… מה?… לא, הכל בסדר, אתה יכול להישאר לישון… לא, לא, די, תעזוב אותי… תשאירו אותי כאן… אח! העיניים, אור שמש, לא, תפסיק! הוא צרח, צרח במלוא ריאותיו ופקח את עיניו, הוא לא הצליח לעכל את המראות שראה, הוא עוד היה שקוע בתדהמה. הקול השני, המיואש, יצא ממנו. זה היה קסם, ייצור רשע. הוא ניסה להרדים אותו, וללא האנשים פה הייתי כבר- רגע, אנשים? הוא הסתכל מולו, עמדו שם ייצורים מוזרים. היתה להם עין אחת אדומה במרכז החזה, לא היה להם ראש. אם הם היו בני אדם, אפשר להגיד שהיו להם ארבע רגליים, והם הולכים על ארבע, על הגב. היו להם חמישה ידיים, ארבעה מהצדדים, ואחת מתחת לעין, וקצת מעליה פה מלא במשהו מוזר, שהיה נראה כמו שפם של תולעים. שלא לדבר על זה שצבע עורם היה כחול, הם הביטו בלמילר, שניים מהידיים החזיקו חניתות, היד שמתחת לעין החזיקה פגיון קטן ובוהק, והידיים האחרות היו שמוטות בחוסר מעש. הוא ניסה לדבר, אך פיו היה יבש.
אחד הייצורים, הקרוב אליו, כנראה הבין, והניח יד דביקית ומימית על ראשו של למילר: "הס, ילדון קטן, אנחנו נטפל בך. אולי לא תשרוד עוד זמן רב פה, אך אם תנצח בקרב, תוכל ללכת." כמובן שאת המשפט אמר הייצור בשפה שלו, אך גורדון עדיין הבין אותה. "מי אתם? מה אתם? מה אני עושה פה? מה אתה עושה לי? מה קרה?" אך הייצור רק חייך בהבנה, ולא ענה. הוא בחן את הסביבה, הכל היה מורכב מעצים, עלים, צמחים, הכל היה רגוע. אך מחוץ למבנה הקטן, נשמעו קולות בעתה, "לא! לא, הצילו! אתם לא יכולים לעשות את זה! לא!… אהההה…" ואז שמע גורדון זעקת פחד, כאב, ואז שקט. לאחר מספר שניות נשמע קול גרירה וצחוק מרושע. גורדון השפיל מבטו, וראה ששאר הייצורים מוחאים כפיים. אחד מהם פנה ללמילר: "אומבידר, זרח- וכעת, תורך." הוא לא היה יכול שלא לבהות בהם באימה, ולתהות מדוע הם עושים זאת. "אנחנו זוללי המוחות. כן, אני מבין מה בראשך קורה כעת." השפם המוזר זז לכיוון פניו של למילר. הם מטורפים, זה מה שהם, מופרעים. הייצור המזוויע רק חייך. "אני לא אתן לכם לקחת אותי, אני.. אני.. אני אלחם נגדכם!" הוא גמגם. הם כיסו את ידם ביד הקרובה לפה, והיה נראה כאילו הם צוחקים, "אנחנו לוקחים אותך להילחם, נער צעיר." הוא פלט מלמולים קטנים, ואז לחש: "למה.. למה לא זללתם לי את המוח והמחשבה כשהייתי ישן?" הוא הרגיש אמיץ כששאל את זה, כאילו הוא מתגרה במוות, אף על פי שהוא ידע שאין בזה משהו אצילי. "אין לנו את האישור, זוהי מסורת עתיקה. וכעת, לך, טרף קל, אני צמא לתודעה שלך." שפם השפמנון התנפנף בצורה מפחידה, וגורדון רעד. אך הוא קם, בביטחון מלא, הוא ידע שהוא יכול לעשות קסמים, והוא גם מבין במדע. התודעה נחתה עליו כמו פיל שמחליט לתקוע מסמר בעזרת קפיצה. כמובן! 'שמש וירח ככדור גדול,' הוא קבל את הכוח של מוריו, שמסיר ולוניטוס, וזה גם מסביר את פשר הסמל בכניסה למערה- שמש וירח. 'רק בכוחו של הנער להרגו,' כן, אני צריך להרוג אותו. 'בידיו הפקידו את הכוח,' הם בטחו בי, אני חייב להציל אותם. 'בעת מצוקתו יעזר בעזרו,' מה פירוש המשפט הזה? על מי מדברים, ועל איזה עוזר? המחשבה והבהייה נאלצו להיפסק, כי זוללי המוח משכו את ידיו, והכניסו אותו לתוך זירה, מעוטרת בתחריטי מוחות. קול רועם נישא מכל רחבי האולם, קול חזק, ברור והחלטי: "שלום לכל המתמודדים בזירה של בריניקה, עיר המוחות התחתית הגדולה ביותר בשלושת ממלכותיו של רומאן." הקול עצר לשבריר שנייה, "ההגרלה החלה, האם ייעשה הקרב, קרב פיזי, שבו מאושרת תקיפה ידנית מכל סוג, או-" גורדון סובב את ראשו, לא קרב פיזי?! אין לו סיכוי בקרבות אחרים, זה הדבר היחיד שיש לו בו סיכוי! "-קרב מוחי, קרב של מחשבות, שבו אלופינו גלובי הוא אלוף שלושת ממלכותיו של רומאן בהיאבקות מוחית." בדיוק מה שאני צריך, היתה מחשבתו הראשונה של למילר, אך לפני שהספיק לחשוב על שיטות גם לסוג הקרב השני, הקול חזר, "ובזמן ההגרלה, ברצוני לבשר למתמודד שלנו, למילר איימוס גורדון, שרק אחד בעשור מצליח לגבור עלינו, ובעשור הזה כבר הצליחו שניים- שמסיר ולוניטוס. אולי שמעת עליהם." הקול החל להישמע מרושע, "בקיצור, אני מקווה שיש לך מחשבות טעימות. ותוצאות ההגרלה, אני מסתכל ברגע זה, הם," הוא צחק ברוע, "אתה אבוד, אדם קטן, הוחלט על קרב היאבקות מוחית!" לבו של גורדון כמעט צנח מחזהו, קרב מוחי?! מה הסיכוי שלו לנצח את אלוף העולם בהיאבקות מוחית?! אני אברח, עכשיו אפילו, או שאני אכריח אותו להילחם נגדי פיזית! כן, זה רעיון טוב, כן, כן. אבל קול אחר נכנס לראשו של למילר: לא, לא, לא, נער צעיר, אתה לא תחשוב על זה בנוכחותי, כשאני קורא את מחשבותיו. גורדון כמעט התעלף מרוב פחד, הוא שכח שהם יכולים לקרוא מחשבות. "איך תכריח אותי?!" גורדון צרח בכעס. המפלץ הביט בו, הסתכל לתוך עיניו, עינו האדומה חודרת פנימה, חודרת דרך הכל. לרגע היה חושך, ולאחריו, חדר סגור, הכל כחול, ובצידי החדר, על הקירות עברו ברקים קטנים. לא היה שם אף אחד, רק גורדון, והוא הביט סביבו בבהלה. "איפה אתה?! תראה את עצמך!" שום דבר לא ענה, ולמילר התחיל לרעוד, מה לעשות? הוא הרגיש תנועה מאחוריו, והתחיל לשמוע קול- "על המתמודד יש לשרוד חמש דקות, ללא להשתגע, לנסות להתאבד, לצעוק בכוח, ולמות משיגעון. הזמן מתחיל, עכשיו!" כל החדר השתנה, בתוך החדר עמדה אמו של גורדון, והיא הביטה בו בשמחה: "למילר, נערי!" הוא חייך אליה, הכל בסדר, אני אצל אמא. ואז נכנס אביו של גורדון, "ארדינה, בואי לכאן, הנער לא זקוק לך, אבל אני כן, הביאי לי את המשקאות המוגזים." אביו של למילר היה נראה מרושע. למען האמת, הוא לא היה אביו של למילר מעולם. זה היה אביו החורג, אביו האמיתי נעלם לפני שנים, אמו של למילר אומרת שהוא היה גאון, חכם, אך הפכפך, לכן הוא עזב אותה. גורדון שנא את אביו החורג, ג'ורג', הוא היה מסריח, עצלן, והוא היה מרושע. אמו ארדינה אזרה אומץ, "יקירי, נגמרו לנו המשקאות, שתית את הכל אתמ-" היא לא הספיקה לגמור את המשפט, כי ג'ורג' כבר החל לצעוק: "אישה! הביאי- לי- משקה- טעים!" על כל מילה הוא הצליף בה עם החגורה שהיתה בידו. על ידה של אמו של גורדון היו סימנים אדומים, וטפטף זרזיף דם. למילר קפל את שרווליו, וקמץ את ידו, "אל תתעסק אתה, ג'ורג'! ואל תעז להרביץ לה, בעיקר כשזאת אשמתך!" ג'ורג' נראה כאילו הוא רוצה לחנוק את שניהם, והוא שלח מבט מאשים לעבר אשתו, שהיתה מקופלת על הרצפה, שותתת דם, ומחזיקה בידה האחת את ידה השנייה. היא בכתה, וג'ורג' צחק ברוע. בסופו של דבר, אמרה ארדינה, "תעשה לו את מה שעשית לגייב? תהרוג גם אותו?!" הפעם גורדון באמת רעד. גייב היה אחיו החורג. הוא היה אח קטן טוב, נחמד וחייכן. הם היו חברים ממש טובים, וכעת- הוא מת. ג'ורג' הביט בו, "נו, אז שמעת על הרצח הקטן שארגנתי פה? יופי, ועכשיו 'סתלק!" גורדון קמץ את אגרופו, כיוון לכיוונו של אביו החורג, והכל השתנה. כל החדר כאילו זז הצידה ופינה מקום לחדר אחר. היו שם שמסיר ולוניטוס, הם הביטו בו בפחד, מסתכלים עליו בתקווה, "נערי, עזור לנו." אמר שמסיר, ולוניטוס רק הביט ובהה באוויר, ממלמל דברים. הם נראו גוססים. גורדון כמעט נפל מרוב פחד, אחיו מת, אמו חוטפת מכות וכמעט מתה, שני מוריו וחבריו כמעט מתים, מה הטעם שלו לחיות? התמונה השתנתה שוב, והפעם הוא היה בקצה צוק- הצוק שבו גורדון כבר היה, ונפל בו. אבל הוא ידע שהפעם, אם הוא ייפול, זאת תהיה הנפילה האחרונה שלו. הוא התלבט, הוא ידע שחבריו גוססים. אבל, רגע, למה בכלל למות? אם הם עומדים למות, אני יעזור להם, ואז לא יהיה טעם לעניין. ובכלל, לוניטוס ושמסיר הפקידו בידי את כוחם, הם רוצים שאני יעזור, ויודעים שאני יכול להצילם. הוא הביט למעלה, התמונה השתנתה, היה כתוב על השמיים- 'ניצחת אותנו בן אנוש, אותנו, בני רומאן הגדול, העוזרים הגדולים ביותר שלו. אבינו השתמש בנו כי ידע שהוא בסכנה. אם תישאר בעירנו, אתה תמות, ולכן, ניתנת לך הבחירה להגיע לכל מקום שתיבחר, חוץ מבבית הכלא של רומאן.'
כמובן, זה מסביר את המשפט הלא מובן: 'בעת מצוקתו יעזר בעזרו,' הם, בניו, עוזריו הנאמנים. הוא חשב טוב, אני מסוגל לזה, מוריי סמכו עליי. "קחו אותי לשער הראשי של ארמונו של אדון התוהו." הכל התערבל מסביב, או שזה רק גורדון הסתובב? הוא לא ידע את התשובה, אבל לאחר מספר שניות הוא עמד מול שער זהב ענק, ארמון אפור נישא מולו, הוא הקרין הדר ורום. למילר התקרב לשער, היתה שם ידית בצורת פה פעור של אריה, שיניים גדולות וחדות התנשאו ממרכז הפסלון. כשנגע בידית למילר, החל האריה לדבר בקולו של רומאן, "מה רצונך במקום מגוריי, למילר איימוס גורדון, אשר המריד את ראשי השרים שלי נגדי?" גורדון לא היסס לרגע, ועטה פרצוף כעוס ולגלגני: "באתי לכאן להרוג אותך, להציל את חבריי ולהשמיד את הרוע מהעולם. מקובל?" האריה נראה צוחק, ואמר בקול אדיש ומשועמם, "בדיחה מצחיקה מאוד סיפרת הרגע. הו, כמה דברים אתה לא יודע, בני." המשפט הזה היה מספיק כדי להשכיח מגורדון מדוע בא לשם, והיה מספיק להוציא אותו מכליו. זה מסביר הכל, אביו הוא רומאן, יריבו של למילר. הוא אכן חכם וגאון כמו שאמו ספרה לו, והפכפך, הו כן. אך עדיין משהו לא הסתדר לו, "אתה הוא אבי? רומאן הגדול, אבי שלי, של למילר גורדון הצעיר? מדוע לא עזרת לאימי?" היתה בקולו תחינה, וגורדון קיווה שיוכל לגמור את השיחה מהר. "בת אנוש פשוטה. חייתי איתה מספר חודשים, וכששמעתי עליך, עזבתי אותה חסרת אונים. ידעתי שאתה האוייב שלי, שיפיל אותי ממלכתי, משליטתי. הייתי מוכן לקרב נגד שני מוריך, אך הם הפתיעו אותי בכוחותיהם. שני הסמרטוטים האלה חלשים." הוא לחש את המשפט האחרון. גורדון כמעט תלש את פסלון האריה, "הם לא חלשים! אתה הוא החלש, מפחד מכל דבר! אני עוד אציל אותם! וכעת, תן לי להיכנס, אבא!" האריה שאג, "לא ולא, בני נערי. לא אתן לך להיכנס, הכוחות שאדון הירח ואדון השמש נתנו לך, נותנים לך מספיק כוח כדי לפרוץ. אך אני אלחם בכל כוחותיי בך." הוא הביט בשער, חשב על שמסיר ולוניטוס, איך שהם קראו לו בשנתו, התחננו לעזרה, שוכבים בחוסר אונים בכלא. הוא הניף את ידו, חזיז ברק יצא מידו, התיך חתיכה מהשער. החור היה מספיק גדול בשביל שגורדון יוכל לעבור. והוא ניסה לעבור, אך השער התאחה, ומפיו של האריה נפלה חומצה רעילה וירוקה. החומצה העלתה אדים, והתקרבה לרגלו של למילר. הוא התרחק כמה שיותר מהחומר הרעיל. הוא ידע שמה שיכול להרוס את החומצה הוא רק פחמן מוצק. הוא שלף מבחנה ושפך חומר נוזלי אך קשיח על החומצה. החומצה החלה לעוף, נמרחה על השער, שהחל להינמס באיטיות. האריה שאג בעצמה, אך קולו נחלש, וכבה. הדרך לארמונו של רומאן היתה פנויה, ולמילר נכנס. המחשבה על מוריו עודדה אותו. הוא ידע שכוחם עוזר לו, והוא ידע שהוא ינצח את רומאן. הוא הגיע לדלת ברזל גדולה, אך לא היסס לרגע, הניף את ידו קדימה, זרק פצצה קטנה, והדלת קרסה לפנים המבנה. הוא הרגיש כל הזמן כאילו מישהו מביט בו, כאילו מישהו חוקר את תנועותיו. גורדון עלה במדרגות הספירלה, לא מחכה לכלום. הוא שמע מלמעלה צרחות אימה וכאב- שמסיר ולוניטוס, הוא היה בטוח בזה. במעלה המדרגות עמדה דלת מוזהבת. הצעיר ידע שהכל קל מדי. הוא עדיין הרגיש מאחוריו את זה שבוחן אותו. ולכן, במהירות הבזק, הוא שלף בקבוק מגלה עקבות, ושפך את כולו מאחוריו. התגלתה מולו צורת אדם, האדם הניף את ידיו קדימה, ונפל אחורה, על המדרגות. דמות האדם התגלתה- זה היה רומאן. ראשו שנפל על המדרגות המשוננות, דימם במעט. ידו של האל עפה קדימה, מוציאה מכפה מים. המים פגעו בלמילר, שלא הספיק להגן על עצמו, והוא נפל על הדלת הזהובה, שנפתחה בחבטה. אך למילר לא ראה את פנים החדר, אך ראה זיק של חרטה בפניו העייפים של אביו. המים החזיקו את גורדון במקומו. הוא ראה את אביו עף לעברו, פצצת מימן בידו. ידו היתה מורמת בתנועת זריקה. אך למילר היה צעיר ומהיר ממנו, והצליח לירוק קדימה. זה לא היה ניצול של כוחותיו הקוסמיים, או תנועה שקשורה למחשבה מדעית, אבל זה עבד. היריקה פגעה בעינו של רומאן, שעזב את הפצצה, שנפלה על חזהו, במקום שבו נמצא הלב. המים הרפו, היה פיצוץ ענק, וחלק מהבניין התפוצץ. גורדון עצם את עיניו והרגיש שרומאן עף משם, עף ומתרסק על הקיר, ושזה היה המעשה האחרון שעשה בחייו. הוא פקח את עיניו, וראה את גופתו הדוממת של רומאן. זה מה שהגיע לו, חשב לעצמו גורדון, אך הוא עדיין הרגיש חרטה. אחרי הכל זה היה אביו. הוא יתייעץ עם מוריו, הוא ידע שהוא המחליף לרומאן. הוא הביט לחדר, והבין מדוע היה רומאן הססן. על הרצפה נחו גופותיהם השקטות של שני הזקנים. הוא בכה רבות, אך בסופו של דבר הבין, הם מתו בשבילו, הוא חייב להיות המנהיג החדש. והפעם, הוא ידע, הוא ישלוט בצדק. או לפחות כך הוא חשב.
מתמטיקה שימושית
"אמרתי – תכבי את הסיגריה המזדיינת!" הצעקה של אפי הידהדה בכל רחבי ההאנגר.
כל השיחות פסקו, ומאתיים עובדים התבוננו מרותקים בעימות בין שתי הנשים. אפי – בחורה צעירה וכחושה, עורה חיוור ועיניה ממושקפות, וסילביה – אישה דשנה בבגדים צמודים, איפור כבד ובדל סיגריה מעשן לרגליה.
"ואני אמרתי – אם זה כל כך מפריע לך תכבי אותה בעצמך." פלטה סילביה. היא שלפה מתיקה סיגריה נוספת והתכוננה להדליק אותה כשאפי פרשה את זרועותיה לצדדים וקראה "אל"ף-1 שי"ן-300, קבוצה 301, אינטגרל משולש של מינוס אחד!" והחוותה בידה השמאלית את סימן האינטגרל.
הצעקה הדהדה בחדר כשסילביה התפוצצה בכדור אש. הלהבה המסנוורת כילתה אותה בשניות ונעלמה כלעומת שבאה, מותירה מאחוריה ערימת אפר קטנה. אפי עמדה ומבט ניצחון על פניה.
"פו!" היא אמרה בסרקסטיות, מעמידה פנים שהיא מכבה את האש.
נתן, המקורב של אפי, צעד שני צעדים לקראתה ושלף את אקדחו. הוא ירה כדור שפגע במצחה, והיא התמוטטה כמו ערימת סמרטוטים.
הוא צעד אליה, מוודא שהיא מתה. אחר הזדקף לעמידת דום ואמר בקול רשמי "אפרת שמולביץ'. הינך נידונה למוות בירייה בגין הפרת חוקי צה"ל ושימוש פנטסטי בחוקי המתמטיקה המעשית. כל זכויותיך הצבאיות נשללות ממך החל מרגע זה. גופתך תוחזר להוריך לקבורה אזרחית." הוא הצדיע מסיבה לא ברורה, ואז סב על עקביו וצעד אל דלת ההאנגר. שני חובשים צבאיים פינו את הגופה במהירות, ונגד במדי חיל-האוויר אסף את שאריות האפר לפני ששלולית הדם הגיעה אליהם.
"שיט!" חשב לעצמו ירון. "שיט! שיט! שיט!"
שלושה חודשים לפני כן, ירון עדיין היה בטכניון. בתור סטודנט להנדסת אווירונאוטיקה וחלל, הוא בילה את רוב שעותיו בפקולטה בפסגת הטכניון. כשרק הגיע לחיפה, הוא חשב שזה פסטורלי. אחרי שלוש שנים של טיפוס מתמיד במעלה ההר, הוא מצא את עצמו מייחל כל בוקר שהטכניון היה במקום אחר. במישור.
הוא איחר להסעה ורץ במעלה ההר אל הפקולטה, מקווה שלא יאחר. הצד נתפס לו, והוא האט את ריצתו רק במעט, יודע שאם יאחר הוא ייאלץ לשבת מאחור.
בכניסה לרחבת הפקולטה הוא מעד והשתטח על האספלט. התיק שלו נפתח ובקבוק המים התגלגל למרגלות אנדרטת הטילים שניצבה בכניסה לפקולטה. הוא התיישב באנחה על הכביש, שורך את נעלו ואוסף את כל הספרים והניירות.
"שלך?" מישהו השליך לחיקו את בקבוק המים.
"כן, תודה." מלמל ירון והרים את מבטו. גבר במדי חיל-האוויר עמד מעליו, פניו אטומות, לעיניו משקפי טייסים.
"ירון גורביץ'?" שאל הגבר. לא היו לו שום סימני יחידה או דרגות על המדים, אבל ירון ניחש שהוא לפחות סגן-אלוף.
הוא התרומם והנהן.
"בוא איתי בבקשה." אמר הגבר.
"זה עניין של ביטחון לאומי?" גיחך ירון והסתובב לכיוון הכניסה לפקולטה. הגבר תפס את זרועו.
"למעשה – כן." אמר קצרות.
"נו באמת!" התרגז ירון. "אני לא יודע מה הסיפור שלך, אבל אני מאחר לשיעור בהנדסת אוויר-חלל ומוקדם מדי בשביל בדיחות כאלה." הוא ניסה להשתחרר מהאחיזה אבל היא רק התחזקה. הגבר במדים אפילו לא נראה כאילו הוא מתאמץ.
"ירון גורביץ' – גויסת לפרויקט "שמים כחולים" בבסיס חיל-האוויר תל-נוף. מעמדך באקדמיה מושעה עד סיום הפרויקט ולאחר מכן יוסדר המשך לימודיך, אם תבחר בכך." אמר הגבר.
"מגורי קבע בבסיס יסופקו לך על ידי חיל-האוויר כמו גם ביגוד והנעלה. מרגע זה ועד לסיום הכשרתך אתה חניך בקורס ולאחר סיומו תוצב לשירות קבע בפרויקט. במהלך הקורס תוכל ליצור קשר עם משפחתך רק לאחר השבוע השני, מכתב הסבר נשלח אליהם ברגעים אלו ממש." הגבר עצר רגע והתבונן בירון. "שאלות?" גבה אחת התרוממה מעל משקפי השמש האטומים.
"רק רגע אחד!" ירון הצליח סוף-סוף להשתחרר מהאחיזה הכואבת. "חיל-אוויר?" הוא שאל בבלבול. "כבר עשיתי מילואים השנה! וחוץ מזה – הייתי מש"ק חינוך בעכו! חיל-חינוך!" הוא הסתכל סביבו, אבל כרגיל לא הייתה נפש חיה ברחבה. "מה זה צריך להיות?" הוא התעצבן.
"במסגרת פרויקט שמיים כחולים ייענו כל שאלותיך." אמר הגבר. "ועכשיו – הרכב מחכה."
ירון הסתובב וראה מכונית רנו צבאית לבנה. במושב האחורי ישב חייל במדי חיל האוויר.
"זה סרגיי, הוא יהיה המלווה שלך." אמר הגבר ופתח את הדלת.
"תגיד לי, השתגעת? אני לא נכנס לשום רכב שצץ משום מקום!" אמר ירון בכעס. "מה עובר עליך? אם אתם מהצבא, איפה הדרגות שלך? מה עם איזה צו מילואים? משהו?"
"אתה לא מגויס למילואים. אתה מגויס לפרויקט שמיים כחולים." אמר הגבר. "אני המדריך הראשי בפרויקט, ואני יכול להבטיח לך שתקבל יותר תשובות לשאלות שלך ברגע שנגיע לבסיס תל-נוף." הגבר מתח את שפתיו בחיקוי של חיוך. "עד עכשיו הייתי נחמד, אבל אנחנו צריכים להגיע לבסיס עד הצהריים, ויש לנו עוד איסוף אחד בדרך." הוא תפס את ירון בשנית. "אני מעדיף לעשות את זה בצורה הכי נחמדה, אבל אפשר גם אחרת, אם אתה רוצה…"
"אאוץ'!" אמר ירון. "בסדר – מה שתגיד." הוא שפשף את זרועו ונכנס לתוך הרכב.
יומיים אחרי זה ירון הקיף בריצה את מגרש המסדרים, בפעם החמישית. בקורס היו עוד חמישה חניכים מלבדו, אבל הוא הצליח לעצבן את המדריכים בכישרון רב שגרם לו לבלות את רוב זמנו בטרטורים, ולפגר אחרי השאר. הגשם השוטף הניס אפילו את המלווה שלו לתוך המבנה. 'מקורב' היה השם הרשמי של התפקיד שלו. "כי הוא שומר עליי 24 שעות כמו כלב שמירה מחורבן." רטן ירון לעצמו.
"אתה יודע שאתה לא חייב לרוץ, נכון?!" הוא שמע קול מאחוריו. בחורה עכברית עמדה בקצה המגרש. למרות הגשם השוטף היא נראתה יבשה לחלוטין. ירון עצר כשהגיע אליה.
"על מה את מדברת?" התנשף.
"לא שמת לב שעדיין לא אמרו לך למה גייסו אותך? מה זה פרויקט שמיים כחולים?" היא צחקקה. "הם ימשיכו להריץ אותך גם חודש אם תמשיך ככה." היא אמרה. "ובינתיים כל הכיתה שלך לומדת את כל המשוואות שהם צריכים לדעת."
"משוואות?" שאל. הוא הרים את רגלו למתיחה וניסה לשמור על שיווי משקל.
"משוואות." אמרה. "אתה לא הגאון המתמטי מהטכניון?"
"אני לומד אווירונאוטיקה וחלל, לא מתמטיקה." תיקן ירון. הוא החליף רגליים.
"ולפני זה למדת מתמטיקה, לא?!" שאלה. "אני אפי, דרך אגב." הוסיפה. "אני הכי ותיקה פה, לכן אני בקורס מתקדם." היא התיישבה ונשענה לאחור. "כשאני הגעתי, לא היה שום 'קורס הכנה' או שטויות כאלה. הם סתם הריצו אותי עד שהפסקתי להתחצף למקורב שלי."
"אז מה באמת עושים פה?" שאל ירון. הוא עבר למצב כריעה והמשיך במתיחות.
"אתה לא תאמין לי גם אם אני אספר לך." היא נמתחה בכיסא הנוח הצבעוני ושילבה את רגליה.
ירון המשיך מהמתיחות לשכיבות שמיכה, כששמע את אפי לוגמת ברעש מהמשקה שהחזיקה ביד.
"אכפת לך לשתות קצת יותר בשקט?" רטן. "לא מספיק שאת יושבת לך בנופש בזמן שאני מתאמץ פה…" הוא הפסיק לדבר והסתכל עליה. "מאיפה הגיע הכיסא הזה? והמילקשייק?" הוא התרומם לכריעה. "מאיפה לך השמשייה הזו, באמצע תל-נוף?" דבריו הפכו למלמול לא ברור כשאפי חייכה והתרוממה מכיסאה. היא לחשה משהו והכיסא, המילקשייק והשמשייה נמוגו. היא נשארה לעמוד והושיטה לו יד. אחרי שמשכה אותו לעמידה היא ניערה את ידה. "רטוב." היא העירה וחייכה שוב חיוך יודע-כל.
"ואת לא רטובה!" אמר ירון בכעס. "מה קורה פה?" הוא שאל. המקורב שלו יצא מהבניין והתחיל לרוץ לעברם.
אפי העיפה לעברו מבט מהיר. "זה הכל המשוואות." היא לחשה בתיאטרליות. "תפסיק להתווכח איתם וגם אתה תבין." היא הסתובבה והלכה משם לפני שהמקורב הגיע. היא הספיקה לשמוע את ירון מתנצל בפני החייל וכשהציצה מעבר לכתפה ראתה את שניהם הולכים לכיוון הבניין.
כשחזרה מהמקלחת בערב, מצאה את ירון יושב על המיטה שלה.
"הם עובדים עליי." הוא אמר.
"הם לא." היא אמרה לו והתירה את המגבת שעל ראשה. סבך שיער רטוב השתחרר, והיא ניערה אותו עד שנח על כתפיה.
"אבל זה לא יכול להיות." אמר וכבש את פניו בידיו.
"כן, נכון. הם עובדים עליך." אמרה בציניות. "אם היית מסתכל מאחורי השולחן, היית יכול לראות את החוטים שבהם הם השתמשו." היא התיישבה לידו. "אה, רגע. הם נתנו לך להסתכל מאחורי השולחן, לא?!" היא חייכה.
"מאחורי השולחן, מעל, מתחת – חיפשתי בכל החדר ולא מצאתי שום מראות, או מקרן, או… חוטים!" אמר ירון בתסכול. "זה לא הגיוני!"
"ואז הם אומרים לך ללמוד בעל פה אינטגרל מפגר," המשיכה אפי, מהנהנת בראשה. "והם אומרים שזה יעזור לך להפעיל מנוע של חללית, וכמובן שזה לא עובד." היא נאנחה וגלגלה את עיניה. "ואז השיעור נגמר בלי שאתה מבין מה הם רוצים ממך, ומה זה השטויות האלה על חלליות ומרוץ חימוש והאיום האיראני." היא טפחה על כתפו.
ירון מלמל משהו מבין כפות ידיו. אפי חייכה.
"ואם חושבים על זה – זה באמת נשמע טיפשי. ניוטון ולייבניץ? קוסמים? כל הפיזיקאים בעולם הם קוסמים? איך לא אמרו לנו את זה בבית ספר כשהכריחו אותנו ללמוד על כוח המשיכה…" חיוכה התרחב והיא דחפה את ירון הצידה. היא שלפה מברשת שיער והתחילה להסתרק בתנועות נמרצות, מחכה לתגובה ממנו.
ירון התרומם והתחיל להסתובב ברחבי החדר, מתוסכל. "איך זה יכול להיות שמתמטיקה זה קסם?" הוא כמעט צעק.
אפי משכה בכתפיה. "אל תשאל אותי. כל מה שאני יודעת – שזה עובד. רוצה לראות?" היא חייכה שוב.
"אני – גם – יודע – שזה עובד." ירון חזר לשיטוטיו בחדר הקטן. "אני רק לא יכול להאמין שזה נכון! הם בטח צוחקים עליי. זו מתיחה מפגרת! זה…" הוא שוב נעצר, ידיו מנפנפות באוויר מולו.
"זה יבוא לך." אמרה אפי. היא קמה מהמיטה ותפסה את ידיו של ירון, מושיבה אותו בחזרה על המיטה.
"בפעם הראשונה בחייך שמעת את האמת על העולם שמסביבך." היא אמרה. "ברור שאתה בהלם. השאלה היא מה אתה רוצה לעשות עם זה?" היא נעצה בו מבט יציב, עד שהסב את פניו.
"אני עדיין לא מאמין." מלמל. "מתמטיקה זה משהו שעובד. זה דבר רציונלי, מדעי, צפוי וידוע מראש! למה זה קסם?"
"מתמטיקה זה הייצוג הרציונלי, המדעי והצפוי מראש של הקסם." תיקנה אותו אפי. "ולא כל המתמטיקה. רק החדו"א."
"אבל חדו"א באה בשביל להסביר את הפיזיקה!" אמר ירון. הוא התיישר במקומו, מוכן ומזומן לפצוח בנאום על תולדות היקום והזמן. אפי קטעה אותו לפני שהתחיל לדבר.
"חדו"א באה בשביל לאפשר את הפיזיקה." היא הסבירה. "תחשוב על איך אתה מרגיש כשאתה פותר תרגילים." היא עצרה לרגע וחשבה. "אף פעם לא קרה לך שפתרת אינטגרל ממש מסובך והרגשת כל כך טוב – כאילו אתה יכול להזיז הרים או משהו?" השאלה התפרצה ממנה כאילו היא חיכתה הרבה זמן להישאל.
"אף פעם." אמר ירון.
אפי חייכה. "פעם אחת הייתה לנו הפסקת חשמל בבית כשלמדתי למבחן. עכשיו אני חושבת שאני גרמתי לקצר." היא צחקקה.
"נו, תהיי רצינית לרגע!" צעק ירון. "מה למתמטיקה ופיזיקה, ולתעלולים שעשית היום?"
אפי שילבה את ידיה וחיכתה. ירון נשם כמה נשימות עמוקות וניסה להירגע.
"איך עשית את כל מה שעשית היום במגרש מסדרים?" הוא שאל לבסוף. "חשבתי שאי אפשר לעשות כאלה דברים עם מתמטיקה."
"עכשיו אתה שואל את השאלות הנכונות." אמרה אפי. "טכנית, וברמה הצה"לית – אי אפשר." היא הנמיכה את קולה. "אז אני די לוקחת סיכון כאן. אתה לא יכול לספר לאף אחד שאני יודעת לעשות את זה."
ירון הרים את ידו השמאלית והידק את אגרופו הימני על החזה. "אני נשבע."
"דרמטי, אהבתי." גיחכה אפי. היא שלפה מחברת מערימת המצעים שעל המיטה והושיטה אותה לירון.
ירון דפדף במחברת, מקמט את גבותיו בחיוך ציני. "זה? זה מה שעשית?" הוא שאל והניד את ראשו. "זה אפילו לא באמת מתמטיקה." הוא גיחך.
אפי חטפה ממנו את המחברת. "בטח שזה לא מתמטיקה." היא התגוננה. "מאיפה אני אמורה לדעת? בגלל זה חיכיתי שמישהו שמבין במתמטיקה יגיע לכאן סוף-סוף. אני צריכה עזרה עם המשוואות המחורבנות האלה." היא דפדפה במחברת במהירות, עוברת על הדפים הצפופים. "הנה!" היא הושיטה את המחברת לירון. הוא הסתכל בעמוד הרלוונטי במבט מזלזל, ואחר התיישר במקומו, גבותיו מורמות בפליאה, פיו פעור קלות. "זה באמת יכול לעבוד." הוא מלמל.
הוא הנהן לעצמו ועלעל בדפים בעניין הולך וגובר. "אני עדיין לא מאמין שזה הגיוני." הוא הניד בראשו. "הי, המשוואה הזו לא מאוזנת." הוא הצביע על אחת המשוואות. "איך שלפת את הכיסא מהאוויר אם השתמשת בה?"
"אה, זה פשוט." חייכה אפי. "השתמשתי בתכסיס זול של קוסמים. הגדלתי צעצועים תוך שימוש במשוואה של חישוב נפח, זה לא באמת מסובך." היא משכה בכתפיה והוציא כיסא נוח מיניאטורי ממכנסיים שהיו זרוקים בחדר. "נראה לך מוכר?" היא הושיטה לירון את הכיסא.
"איך את עושה את זה?" שאל ירון ולקח את הכיסא.
"זהו, שאני לא באמת יכולה לעשות את זה. לא לאורך זמן. היום התאמצתי במיוחד, כדי לגרום לך להבין שאתה צריך להפסיק עם השטויות שלך ולהתחיל להקשיב."
"למה? עדיין לא הבנתי מה את רוצה ממני?" שאל ירון.
"אתה הגאון המתמטי הראשון שהם הצליחו לגייס," אמרה אפי.
"הייתי מצפה שיהיו כאן הרבה מתמטיקאים דווקא." קטע אותה.
"ממש לא. הם יותר מדי רציונאליים." אמרה אפי. "יש לנו כאן מוסכניק, קוסמטיקאית ושלושה סטודנטים למדעי הרוח." היא היססה לרגע. "אתה הראשון שהבין את המשוואות לפני שהוא בא לפה." היא נשכה את השפה התחתונה.
"טוב, לא ממש טרחתי לשאול כל אחד מה הוא עשה לפני שהוא בא לפה." אמר ירון. "אז מה הסיפור הגדול? אני יודע מתמטיקה."
"אתה יודע מתמטיקה!" התפרצה אפי. "אתה ממש מבין את המשוואות ששיחקתי איתן במשך שלושה חודשים – לקח לך חמש דקות לראות שהמשוואות שלי לא טובות. אני עד היום לא מבינה אותן!" היא השתתקה. "אני צריכה עזרה." היא הודתה בלחש. "עם המתמטיקה."
"בטח יש לך מושג כלשהו במתמטיקה," התחיל ירון.
"לא באמת." אמרה אפי. "אני בעיקר מכירה את הספרות, את העקרונות הבסיסיים. פשוט ניסיתי לשנות דברים בצורה עיוורת עד שהצלחתי לעשות משהו." היא אמרה.
"זה קצת מסביר את זה." אמר ירון. "הנוסחה לחישוב נפח היא לא אינטגרל." אמר. הוא הסתכל שוב במחברת.
"לקחתי את הנוסחה והמרתי אותה לתוך אינטגרל." היא הצביעה על הנוסחה במחברת. "זה שהצלחתי לעשות את זה בעצמי – זה קסם." היא צחקה. "אני ממש גרועה בחדו"א. אולי בגלל זה הייתי מוכנה להאמין שזה קסם על ההתחלה."
"זה עדיין לא נראה הגיוני." אמר ירון.
"למה אתה חושב שניוטון התחיל להתעניין במיסטיקה בערוב ימיו? כי הוא עלה על משהו." אמרה אפי. "תבדוק בספרי ההיסטוריה אם אתה לא מאמין לי."
"הנה, מצאתי את הטעות שלך." אמר ירון שהמשיך להתעמק במחברת.
שניהם רכנו על המחברת והחלו לשרבט משוואות.
שבועיים לאחר מכן, ירון הצליח להפעיל מנוע סילון לראשונה. הוא עמד במרכז החדר, דקלם פונקציה סתומה כלשהי וגלגל את עיניו בתסכול. זו הייתה הפעם החמישית שצעק על המנוע, והשעה היתה רק שמונה וחצי בבוקר. הוא הרגיש מאוד מטופש, ובכל זאת המשיך להחוות באוויר ולמלמל מספרים.
הפעם הוא הרגיש צביטה מוזרה בבטן. הוא שמע את גלגלי השיניים חורקים וראה את הבוכנות מתחילות לזוז. במשך חצי דקה הוא לא הצליח לנשום, והתחושה המוזרה בבטן לא עזרה בכלל. אחרי שלקח נשימה עמוקה המנוע נאנח ונדם. ירון קיפץ בשמחה, והחליף מבטים גאים עם המקורב שלו. הוא נשם נשימה עמוקה והסתכל על המשוואה שוב. הוא חזר עליה בקול בוטח, ונשם נשימה עמוקה. הצביטה בבטן חזרה, והמנוע חזר לפעול.
קולות צהלה נשמעו מהחדר השני מעבר לקיר הזכוכית, וירון ראה בזווית עינו את צוות הקורס מריע. אפי נכנסה לחדר וטפחה על כתפו בחיוך. ירון הרגיש את ידה נוגעת בכתפו ורעד חלף בגופו. אפי פלטה צווחה קטנה, והמנוע החל לפעול בטורים גבוהים, גלגלי השיניים חורקים במאמץ. אפי ניסתה לנתק את ידה מכתפו של ירון, ונכשלה. ירון הרגיש את הצביטה מתחזקת, וראה שגם אפי סובלת. "תתרכזי במנוע!" צעק אליה. ירון ראה את המתכות במנוע מתלהטות ואדים עלו מהבוכנות. הוא סובב את ראשו והביט בעיניה של אפי. "תזכרי את מה שעבדנו עליו." אמר לה בשקט. אפי הנהנה. ירון ראה את שפתיה יוצרות את המשוואה, ובעצמו התרכז בנוסחת אוילר "אי… פאי… מינוס אחד…" הוא מלמל שוב ושוב. לאחר כמה שניות מאומצות המנוע השתתק. אפי פלטה אנחה וצנחה על הרצפה.
ברגע שהמנוע נעצר אנשי צוות זרמו לחדר. המדריך הראשי של הקורס כרע ליד אפי ובדק אותה במהירות. המהנדס הראשי של הפרויקט בחן את המנוע בזמן ששני אלכימאים צבאיים בדקו את הדלק שהוזרק למנוע.
"מה קרה?" שאל המדריך. "אני לא יודע." אמר ירון. "הצלחתי להפעיל את המנוע, ואז היא נכנסה, וברגע שנגעה בי איבדתי שליטה." הוא היסס לרגע. "אני חושב שהמנוע השתתק כי היא התעלפה, ולא היה לנו יותר כוח להפעיל אותו." הוא כחכח בגרונו, מסתיר את השקר.
"וטוב שכך." מלמלה אפי מהרצפה. "לא הייתי רוצה להתפוצץ ביומולדת שלי." היא התרוממה לישיבה.
"יומולדת?" שאל ירון וחייך.
"יומולדת?!" צעק המדריך. "שמולביץ, את היום בת 24 ולא אמרת מילה???" הוא משך אותה לעמידה והרים אותה באוויר. "תביאו אלונקה, ותרחיקו את גורביץ' מפה, עכשיו!"
המקורב של אפי נכנס לחדר עם כסא גלגלים והמדריך הניח אותה במהירות. שניהם דחפו את הכיסא מחוץ לחדר, מתעלמים ממחאותיה של אפי. סרגיי, המקורב של ירון תפס אותו בזרועו ומשך אותו לכיוון הדלת השנייה.
"מה לעזאזל קורה פה?" צעק ירון. "סרגיי, אני בא! אתה מוכן לעזוב לי את היד?"
סרגיי הכניס אותו לחדר קטן, הושיב אותו על הכיסא היחיד ונעמד בעמידת דום ליד הדלת. על אחד הקירות הייתה מראה גדולה.
"אני בחדר חקירות." ניחש ירון. "אתה מוכן לספר לי מה קרה?" שאל.
"גיל 24." אמר קול מעבר לקיר. אור נדלק מהצד השני של המראה, וירון ראה חדר דומה, ואת אפי שמוטה בכיסא הגלגלים מולו. המדריך הראשי עמד לידה, והמקורב שלה עמד ליד הדלת, שומר.
"שמולביץ צריכה כבר לדעת את מה שאני מספר לך." המשיך המדריך הראשי. "גיל 24 הוא גיל מיוחד לקוסמים. ביום הזה הם מגיעים לשיא מסוים, שממנו הם יכולים להתעלות או לחדול. במשך כל שנת חייהם ה-24 הקוסמים מסוגלים להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם. כמו שגיליתם היום – לפעמים זה מסוכן."
"למה 24 דווקא?" שאל ירון.
"ככה זה, אל תתווכח." ענה המדריך.
"24 זה מספר מיוחד." מלמלה אפי. "הוא התוצאה של !4, שהוא המספר הטבעי הראשון שאינו ראשוני." היא התיישרה בכיסא. "יש גם את הקטע הזה עם סכום המחלקים… לא זוכרת איך זה הולך בדיוק." הוסיפה.
"אם מפחיתים אחד מכל המחלקים שלו, מקבלים מספר ראשוני." אמר ירון. "זה המספר הטבעי הגדול ביותר שיש לו את התכונה הזו…" הוא השתתק כשראה את הבעת פניה של אפי.
"מספרים ראשוניים!" היא קראה. "לא זכרתי…" היא נשכה את שפתה התחתונה.
"מסתבר שאת יודעת למה זה קריטי." אמר המדריך. "אחרי שתתאוששי מצפה לך שיחה ארוכה עם מפקד הבסיס." הוא הביט באפי והשריר בלסתו קיפצץ.
"אתה מוכן להסביר לי מה קרה?" שאל ירון. חשד עמום החל לנקר בו.
"המספרים הראשוניים הם המפתח לעניין." אמר המדריך. הוא לקח נשימה עמוקה ואחר הניד בראשו. "זה לא מה שחשוב עכשיו." הוא חשב עוד רגע. "מה שחשוב הוא לשמור על שניכם בריאים ושלמים לטובתכם האישית ולטובת הפרויקט כולו." הוא השתתק שוב וחשק את שיניו. לאחר מספר דקות נראה שהגיע להחלטה.
"מרגע זה ועד שתהיה בן 24 אנחנו נבחן את הקשר המיוחד בין שניכם." אמר. "אנחנו נראה מה אתם יכולים לעשות, ונראה איך אפשר לנצל זאת לתועלת "שמיים כחולים" והגנת המדינה כולה." אמר לירון. "האיראנים לא יוותרו כל כך בקלות על ההישגים שלהם, וכל הניסיונות שלנו לסלק את הקוסמים שלהם נכשלו." הוא החווה בידו ומעבר לקיר נתן קירב את אפי למחיצה.
במשך קרוב לשעה המדריך פירט את לוח-הזמנים, הבדיקות, המחקרים ותוכנית הלימודים הצפויה להם בארבעת החודשים הקרובים. לירון הייתה תחושה שלוח-הזמנים תוכנן מראש, ומהבעת פניה של אפי נראה שהיא חשבה אותו דבר.
"לפחות לא אסרו עלינו להיפגש בערבים ולדבר בפרטיות." אמרה אפי. הם ישבו באולם הקולנוע בבסיס, ואפי כרסמה פופקורן משקית.
"ברור לך שסרגיי ונתן חושבים שאנחנו יוצאים, נכון?!" שאל ירון.
"אם זה מאפשר לנו להמשיך את העבודה שלנו, לא אכפת לי." אמרה אפי. הם המשיכו להתלחש ולצחקק כשהסרט התחיל, וכל מה ששני המקורבים ראו היה שני צעירים מאוהבים. הם היו יחסית רחוקים משאר האנשים בקולנוע, וחשבו שאף אחד לא שומע את דבריהם.
"ניוטון, איינשטיין ולייבניץ הגיעו להישגים מרשימים בגיל 24. למעשה, ניוטון התחיל לגלות את כוחות הקסם בגיל הזה. בהתכתבויות הסודיות שלו עם לייבניץ שניהם ניסו להבין מה עובר עליהם בזמן שהם פיתחו את הקסם שלהם." הסבירה אפי. היא חיטטה בשקית הפופקורן וציחקקה, כדי להמשיך את ההצגה. אחרי כמה דקות של שתיקה ובהייה במסך היא המשיכה בהסבר.
"אחרי הרבה דיונים הם הגיעו למסקנה שפרסום הגילויים שלהם יכול להרוס את העולם, ולכן הסוו את הקסם במשוואות של חדו"א. אם אתה מכיר את כל הסיפור על הריב ביניהם, והדואר שהגיע באיחור – זה משהו שהם המציאו כדי להסתיר את האמת מהעולם." אפי עצרה שוב את שטף דבריה והיא וירון שתקו, מעמידים פנים שהם מתעניינים בהתרחשויות על המסך. ירון חיטט בשקית והאכיל את אפי בכמה גרגרים, למרות שידע שזה מעצבן אותה. בתגובה היא ניסתה לנשוך אותו, ושניהם צחקו.
"אני מקווה שזה נראה משכנע." לחש לה. "אני מרגיש ממש מפגר." הוא זרק עליה עוד קצת פופקורן.
"בטח שזה עובד!" סיננה אפי מבין שיניה ופלטה עוד צחקוק ילדותי. "אחרת כבר היו מפרידים בינינו."
היא השעינה את ראשה על כתפו והמשיכה בהסבריה בקול נמוך.
"במשך המון זמן היו רק קוסמים מעטים בעולם, אבל ברגע שהתחילו ליישם את המתמטיקה בהמצאות מכניות, יותר אנשים גילו את הקסם. בעצם עד האחים רייט לא היה ארגון אחיד של קוסמים, וכל אחד עבד לבד." אפי לחשה והזיזה את ראשה למצוא תנוחה נוחה יותר על כתפו. "אחרי שהם הקימו את איגוד הקוסמים הכל השתנה." הוסיפה.
"האחים רייט? של המטוס?" לחש ירון לאזנה.
"אחרת איך אתה חושב שהם הצליחו להרים מכונה של כמה מאות קילוגרמים לאוויר?" שאלה אפי.
"אבל…" גמגם ירון. "זה פיזיקה! זו אווירונאוטיקה טהורה! אפשר להסביר את זה…" הוא התיישר במקומו תוך כדי דיבור, שוכח מהעמדת הפנים.
"תפסיק להיות כזה מהנדס." לחשה אפי ומשכה אותו לכיסא. "מנוע הבעירה גם פועל על-פי עקרונות פיזיקליים," היא התכרבלה בחזרה אל חיקו ובחשאי צבטה אותו כדי שימשיך בהצגה. "זה עדיין לא אומר שהנוסחה ליצירת דלק לא שוכללה על-ידי דורות של אלכימאים!" היא דחפה פופקורן לפיו של ירון, וסוף-סוף הוא הבין את הרמז.
"טוב, בסדר." הוא ויתר וכרך את זרועו סביבה בתנועות מודגשות. "עברת על החומר של תורת הקבוצות?" הוא לחש.
"זה ממש מסובך!" התלוננה אפי. "אני לא מבינה חצי ממה שאני קוראת! למי אכפת אם זה פותר בעיות אינסופיות? מלון עם אינסוף חדרים ושני אינסוף אורחים." היא נשפה דרך שפתיה ברוגז.
"למעשה, זה צריך להיות אכפת לך." אמר ירון. "כי ברגע שתביני שאפשר להגדיר כל דבר באמצעות תורת הקבוצות, תראי איך אנחנו יכולים ליישם את זה." הוא התיישר במקומו שוב, שוכח את עצמו.
"תארי לך שבמקום להיסחב לכל מקום עם כיסא צעצוע תוכלי להגדיר את המילה כיסא באמצעות קבוצה, ואז ליישם את הנוסחה המקורית שלך עליו…" הוא החל לנופף בידיו בהתלהבות, כשמישהי שתי שורות לפניהם הסתובבה אליהם.
"אולי תסתמו את הפה שלכם?! תנו לראות סרט בשקט!"
ירון קפא במקומו, אבל אפי לא היססה לרגע.
"אפשר לחשוב שצריך כל כך הרבה ריכוז בשביל הסרט הזה." היא כמעט צעקה על האישה.
"באתי לסרט הזה כדי ליהנות, לא כדי לשמוע אתכם מקשקשים." האישה הסתובבה לגמרי אליהם. "אבל במקום לראות את אדוארד וג'ייקוב אני צריכה לשמוע אתכם מכרסמים פופקורן, מתמזמזים ברעש וכשאתם מפסיקים לרגע אתם מדברים על העבודה שלכם."
בשלב זה כל באי הקולנוע סובבו את ראשיהם והסתכלו בעניין בריב.
"סילביה, גם ככה ראית את הסרט הזה ארבע פעמים." צעק מישהו מהשורות הראשונות. "אפשר לחשוב שמשהו השתנה."
"בטח שהשתנה!" האישה סובבה את ראשה. "זו פעם ראשונה שאני יכולה להתרכז בעלילה! בכל הפעמים האחרות היו כמה רשעים שלא הפסיקו לצחוק כל הסרט."
"נו, למה ציפית?" שאל ירון. "זה קומדיה, לא?" אפי תקעה בו מרפק ושניהם פרצו בצחוק.
"זה סרט מאוד רציני ודרמטי!" סילביה נעמדה על רגליה וצעקה. "ואתם הורסים לי אותו!"
צחקוקים נשמעו מכל עברי האולם וירון משך את אפי אליו. את יתרת הסרט הם העבירו בדממה, צוחקים מדי פעם.
בסוף הערב ירון ליווה את אפי לחדרה, כששני המקורבים הולכים שלושה צעדים מאחוריהם.
"אל תשכחי מה אמרתי לך." הוא אמר לה ליד הדלת. אפי הביטה בו והנהנה. שניהם הביטו בנתן וסרגיי וכחכחו בגרונם.
"אכפת לכם לתת לנו קצת פרטיות?" שאל ירון.
סרגיי הנהן והפנה להם את גבו, אבל נתן הביט בהם בחשד. "פרטיות למה?"
"נו, נתן!" אמרה אפי. "אפשר חמש דקות בשביל להתנשק עם ירון בלי שתסתכלו עלינו?"
נתן צמצם את עיניו בחשד, אך לבסוף הסתובב ועמד גם הוא בגבו אליהם.
ירון הסתכל על אפי. "טוב, אין ברירה." לחש לה, שפתיו יוצרות את המילים באיטיות מכוונת.
"אני מבטיחה לעבור על מה שאמרת לי." ענתה.
הוא התקרב אליה לחיבוק, ושפתיו נגעו בלחייה, משמיעות קול מצמוץ.
"בנסיבות אחרות זה היה קצת מעליב, אתה יודע." היא לחשה על אוזנו.
"תבדקי איך אפשר להגדיר דברים באמצעות תורת הקבוצות במקום להיעלב." אמר לה. אפי מילאה את חלקה בהשמעת קולות מצמוץ דביקים. הוא לחש עוד הסברים חפוזים על אוזנה והיא צחקקה לאות שהבינה.
"אה, עוד משהו חשוב…" אמר לאחר שסיים עם ההסברים. נתן וסרגיי נעו בחוסר סבלנות, מתחילים להסתובב.
אפי החניקה צעקה מופתעת כשירון אסף אותה בזרועותיו והדביק לה נשיקה ארוכה ורטובה, לטובת שני המקורבים שבדיוק הסתובבו לראות מה לוקח להם כל-כך הרבה זמן.
למחרת כשהגיעו לחדר התרגולים נכונה להם הפתעה לא נעימה. סילביה עמדה באמצע החדר, מדיה מתוחים עד להתפקע על גופה, פניה מאופרים בכבדות. כשהיא ראתה אותם נמרח על פניה חיוך רחב, לא נעים.
"הנה זוג היונים." היא קראה וצחקקה ברשעות. "תקוות העולם אל מול האיום האיראני."
ירון נכנס והתיישב ליד שולחן העבודה בשקט, אבל אפי לא הצליחה להתאפק.
"סך הכל באנו לעזור לך במאבקך נגד האיראנים." היא קרצה לירון. נתן וסרגיי נעמדו ליד הקיר. אחרי כמה שניות נתן משך כיסא והתיישב, סרגיי המשיך לעמוד.
"אולי אתם מבריקים בכל הנוגע למשוואות, זוג יונים שלי." אמרה סילביה. "אבל בכל הנוגע לאלקטרוניקה, למכניקה העדינה שמיישמת את הקסם שלכם – אני הבכירה."
היא בחנה אותם על תכונות חשמליות של חומרים, סוגים שונים של מעגלים, נורות, צ'יפים, נתיכים ושאר הרכיבים האלקטרוניים שהרכיבו את המעגלים במנועי הסילון העצומים שהם הפעילו. היא דיברה בקצב מסחרר וירון התקשה לעקוב.
"קדימה – תתרכזו!" היא צעקה עליהם אחרי שעתיים. "זה מאוד קל להפעיל את מנועי הדמו באמצעות קסם, אבל אף אחד לא יגיע לירח אם אתם לא תדעו איך להפעיל את כל הרכיבים במעגלים החשמליים האלה." אפי הביטה בה בכעס, וירון הניח יד על כתפה כדי להרגיעה.
"היא צודקת." הוא אמר בקול נמוך. "את יודעת שאנחנו חייבים ללמוד את הדברים האלה."
"יבוא יום…" אמרה אפי.
"כן, יבוא יום." אמרה סילביה. "יום אחד תצליחי לקלוט מה שאני מנסה ללמד אותך, ואז תביני שגם להנדסאי אלקטרוניקה יש חלק חשוב בהוקוס-פוקוס שלך."
אפי מלמלה משהו וירון חייך. סילביה הזעיפה את פניה והמשיכה לירות עליהם כמויות של חומר.
"אולי תירגעי?" מלמל ירון. הם ישבו בחדר האוכל, ואפי הייתה עסוקה בשליחת מבטים זעופים לכל עבר, וחריצת לשון מאחורי גבה של סילביה.
"היא פשוט מרתיחה אותי!" אמרה אפי. "אין לה שום בושה! אפשר לחשוב שאנחנו חלאת המין האנושי או משהו!" היא נשפה אוויר ברוגז דרך שפתיים קפוצות.
"אפי, קחי נשימה עמוקה ותעצמי עיניים." אמר נתן, שישב מולה. "כל פעם שהיא מעצבנת אותך, תחשבי שככל שתלמדי ממנה יותר מהר, כך היא תצא מהחיים שלך יותר מהר, בסדר?" נתן לקח את ידה ולחץ עם אגודלו על מרכז כף היד. "לנשום, ולשאוף. ככה." עודד אותה.
ירון הסתכל עליו, מופתע. הוא לא שמע את נתן מדבר יותר מדי בזמן הקצר שיצא להם להכיר. הוא הופתע לראות שאפי הושפעה ממנו ונרגעה כמעט מיד.
"אל תכעס, אחי." אמר נתן וקרץ לו. "אני מכיר את זאתי כבר שנה. זו הדרך הכי טובה להרגיע אותה." הוא הסתכל על אפי וחייך ברכות. "לנשום – לשאוף…" מלמל.
אפי נאנחה וחייכה, עיניה עדיין עצומות. אצבעותיה נסגרו סביב אגודלו של נתן לרגע. ירון וסרגיי החליפו מבטים, וירון משך בכתפיו במבוכה. לאחר עוד רגע אפי משכה את ידה.
"אני מבטיחה להיות ילדה טובה." היא אמרה. "אפילו שמדי פעם בא לי להרוג את סילביה…" ירון חבט בה בעדינות וסרגיי צחק.
"את לא היחידה." מלמל מישהו בשולחן וכולם צחקו בקול רם, עד שסילביה הסתובבה אליהם במבט נזעם.
"תשתקו כבר! תנו לאכול ארוחת צהריים בשקט!" היא צעקה. הצחוק סביב השולחן רק התגבר.
שבועיים לאחר מכן אפי הפכה את סילביה לכדור אש, ונתן ירה בה.
ירון עמד המום בחדר החקירות. נתן עמד בדום מתוח ליד הדלת וסרגיי ישב ליד השולחן, פניו כבושות בידיו.
לבסוף נפתחה הדלת. המדריך הראשי עמד בפתח, מפקד הבסיס מאחוריו. לאחר רגע הם נכנסו.
הנהון קצר ממפקד הבסיס שחרר את סרגיי מעמדתו. הוא פסע במהירות אל מחוץ לדלת וטרק אותה מאחוריו. מפקד הבסיס נשען על הקיר הנגדי, והמדריך שלף את אקדחו והניח אותו על השולחן.
נתן הרים את ראשו. פניו היו שטופי דמעות.
"לפחות זה עבד?" הוא שאל במרירות.
המדריך הניד בראשו. "אולי." הוא אמר. "זה תלוי בך."
ירון הסתכל בהם בחשד. "מה עבד? רציתם שזה יקרה? סילביה ואפי מתות! ואתה מתנהג כאילו שזה משהו טריוויאלי שקורה לפי התוכנית!" הוא הרים את קולו וצעד לכיוון המדריך הראשי.
"אתה בא אליי בטענות?" נתן קם ממושבו, נסער. "בגללך היא מתה!"
"נתן! תירגע!" צעק ירון בחזרה. "אתה זה שירה בה!"
"ומי עזר לה לפתח את המשוואות שלה לכדור אש?" שאל המדריך הראשי, כמעט בלחישה.
"ידעתם?" ירון נרתע לאחור. "חשבנו שאתם לא יודעים, שלא שמתם לב…"
"חתיכת אידיוט! בטח שידענו!" צעק נתן. "אתה חושב שרק בגלל שאתה קוסם אתה מיוחד?" רסיסי רוק ניתזו משפתיו. "כל אחד בפרויקט הזה מסוגל לקסם ברמה כלשהי. גם סילביה, ובעיקר המקורבים שלכם!" הוא התנשף בכבדות, מתייפח.
"אתה חושב שהמקורבים שלכם נבחרו סתם כך?" שאל המדריך הראשי בקול שקט, בין יפחותיו של נתן. "הם אמפתים חזקים ביותר, שיכולים לזהות את קסם ברגע, גם כשהם לא בקרבתכם. הם עברו אימון של שנתיים לפני שבכלל איפשרנו להם להתקרב אליכם, והם אלו שסופגים את כל אנרגיות הקסם שלכם כשאתם עושים שטויות ולא מכבדים את הגבולות." המדריך כחכח בגרונו. "גבולות שנקבעו על ידי שלוש מאות שנה של עיסוק בקסם."
"ואז אתה בא וחושב שאתה יכול לשבור את כל החוקים בלי שום בעיות." מלמל נתן. "שנה שלמה אני מגן עליה ןמהרגע שהגעת אני רק שומע על הגאון מהטכניון, והסכנה האיראנית. אני מקווה שאתה שווה את זה!" הוא חטף את האקדח מהשולחן וירה שלוש יריות לעבר ירון.
הזמן כמו האט סביבו. ירון ראה את הכדורים מתקרבים אליו באיטיות ולמוחו קפצה משוואה מאחד השיעורים הראשונים. משוואה להתכת מתכת. בלי לחשוב אצבעות ידו השמאלית נעו בעווית והתיכו את הכדורים תוך שימוש באנרגיית התנועה שלהם. סיבוב נוסף באצבעותיו שחרר את האנרגיה העודפת וגוש מתכת צנח על הרצפה לפניו.
שתיקה השתררה בחדר. שלושת הגברים עצרו את נשימתם.
השתיקה הופרה בקולות נקישה – נתן פרק את האקדח והניח אותו על השולחן.
"מסתבר שזה עבד, המפקד." אמר במרירות, מדגיש את המילה האחרונה. "הנה הקוסם שלך, שיציל את העולם. יגן עלינו מהאיום האיראני. מה שאתה צריך." הוא הסתובב ויצא מהחדר. בדלת הוא עצר לרגע והוציא משהו מכיסו. הוא השליך אותו לרגליו של ירון.
"קח, שיהיה לך מזכרת."
ירון ההמום הביט לרצפה. לרגליו נח כיסא נוח מיניאטורי. הוא התכופף באיטיות ואסף אותו באצבעות רועדות.
החדר סביבו התמלא במהירות. סרגיי חזר ונעמד לימינו. שלושה טכנאים פירקו את המחיצה בין שני חדרי החקירות. בצד השני הוא ראה מיטה, שולחן ואסלה ממתכת. שני מקורבים נוספים נכנסו לחדר ונעמדו מסביבו.
"ירון גורביץ." התחיל המדריך הראשי. "נבחרת לפרויקט "מרלין" במסגרתו תשמש בתור הרב-מג של מדינת ישראל." אנשים התרוצצו בחדר, מכניסים קופסאות, פורקים אותן ומסדרים.
"מעתה ועד לעצירת האיום האיראני תשהה בחדר המוגן הזה ותפעל על מנת לעצור את האיום."
ירון ההמום הרגיש שהוא מתמוטט. כיסא נדחף מתחת לרגליו והוא התיישב עליו. החדר התרוקן במהירות שבה התמלא.
"שלושת המקורבים שלך יישהו איתך על-מנת להגן עליך מאיומים חיצוניים קסומים שעשויים להגיע. כל איום פיזי ייחסם על ידנו. כל התקשורת תנוטר באמצעות המערכות שאתה רואה לפניך." הוא החווה על השולחן העמוס.
"המקורבים שלך מאומנים הטב לחסום כל התנגדות קסומה שאתה עשוי להפעיל עליהם, אז אני מציע שלא תנסה, ותקדיש את מאמציך לחיסול האיום האיראני."
המדריך הראשי פסע לכיוון הדלת. הוא פתח אותה והביט לאחור, לתוך עיניו של ירון.
"הרב-מג הקודם שלנו ניסה להפר את החוקים ולצאת. ברגע שיצא מהחדר הרב-מג האיראני הצליח להשמיד אותו. אם תעשה את זה, ניאלץ למצוא רב-מג חדש, ועוד אנשים ישלמו בחייהם. אני מציע שתשתף פעולה." הוא יצא החוצה וסגר את הדלת מאחוריו. שלושת המקורבים יצרו משולש מסביב לירון, בעוד המסכים הבהבו והחלו להציג תמונות שונות.
ירון ישב בכיסא ומישש את המזכרת היחידה שהייתה לו מאפי. הוא קם בכבדות וצעד לכיוון המסכים. הוא הוריד את כיסא הנוח לרצפה בעדינות. המקורבים החליפו מבטים עצבניים. ירון נפנף באצבעותיו והכיסא גדל. הוא סדר את המשענת והתיישב עליו באנחה. הוא נשם נשימה עמוקה, ואז עוד אחת. הוא הביט במקורבים שלו – סוהרים איתו, אסירים איתו. ואז הוא מתח את שפתיו בחיקוי לחיוך האירוני של המדריך הראשי.
"שנתחיל?" שאל.
שדה מחקר
הכול התחיל בגלל המסטרנטית ממדעי החברה שהוא שוכב איתה. היא הייתה מקטרת בלי סוף על המידע שהיא צריכה להקליד בשביל המנחה שלה, מחקרים על הסיבות שאנשים משלמים לרופאי אליל למיניהם. היו שם סכומי כסף, ראיונות על התחושה אחרי הטיפול, וקצת חוות דעת של רופאים על מצבם הבריאותי של המשתתפים במחקר. התלונות שלה היו אינסופיות, מכתב היד של הרופאים לפעם שהוא שלח אותה להקליד שוב ערימה מכובדת של טפסי מחקר בגלל שהיא הקלידה רק שתי ספרות אחרי הנקודה במקום שלוש. הוא הקשיב בחצי אוזן, בקושי. זמנו, אפילו הזמן שבילה איתה, חולק בין בהייה משככת בטלוויזיה לבין ניסיון למצוא נושא מחקר חדש לדוקטורט. ככל שעבר הזמן והוא לא הצליח להתגבר על העובדה שממש חצי שנה לפני סיום המחקר מישהו פרסם לפניו, כך נטה היחס כלפי הטלוויזיה.
אבל באחד הלילות, בעודו מרוכז בעיקר בסיטקום שמעולם לא שמע עליו, הוא כן שמע משפט שלם: "מיינתי את מה שהקלדתי כדי להסתכל על הנתונים לפי חתכים, זה עוזר למצוא טעויות הקלדה, וראיתי שם את הדבר הכי משונה – יש וודואיסט אחד שהמטופלים שלו אשכרה הבריאו."
הוא הסתובב על הצד והסתכל עליה. "מה זאת אומרת, הבריאו?" שאל.
"אתה יודע. אמרו שהם הלכו בגלל בעיות לחץ דם, אחרי כמה טיפולים בודק אותם רופא והלחץ דם ירד. דלקות פרקים שעברו. יש אפילו גידול שהתכווץ לגודל שמצדיק לא לנתח. נראה לי שהוא דחף את הטפסים האלה לערימה סתם בשביל לבדוק אותי. או שהוא עובד עלי. הוא מספיק מרושע בשביל זה."
"וזה רק אצל איש אחד?"
"רק אצלו זה ממש גורף. אצל כל השאר זה לא יותר טוב מאשר אקראיות או אפקט פלצבו."
"נו, אז לפחות יש מישהו שמוצדק שייקח אלף שקל לטיפול של חמש דקות?"
היא כווצה את מצחה. "נראה לי שהוא לוקח כמעט כלום. איזה מאה-חמישים לטיפול. הוא בטוח מומצא."
אבל הוא לא היה מומצא, והמנחה שלה השמיט אותו מהמחקר; אחד כזה לא טוב לתוצאות. במשך יומיים הוא הסתובב עם המחשבה בראשו. אולי ככה הרגישו בפעם הראשונה שראו אנטיביוטיקה, חשב. ראו ולא הבינו מה הם רואים.
למחרת בבוקר הוא תפס את פרופסור רוטמן מכין תה במטבחון. "נניח," הוא אמר בהיסוס. "נניח והיה מישהו שמסוגל לרפא אנשים בדרך לא קונבנציונלית. לא רופא אליל, אלא ממש."
"אני מניח," אמר הפרופסור ובחש סוכר לתוך הספל.
"לא היית מת לדעת איך זה עובד?"
"תחת ההנחה," הוא אמר—סימן בטוח לכך שההנחה עצמה היא שטויות במיץ—"יהיו לזה יישומים מעניינים. אז כן."
"הייתי רוצה לבחון את זה ככיוון מחקר חדש. זאת אומרת, במקרה שיסתבר שזה נופל לתחום של שדות. יש לי מקרה מבחן שעשוי להסתבר כמעניין."
לרגע היה שקט, רק הכפית פוגעת בתחתית הכיור. "יש לך מקרה מבחן."
"הוא נבדק במחקר של מדעי החברה. יש לו אחוזי החלמה. הוא לא גובה הרבה והוא אימפריה שמגלגלת הון. אני רוצה לבקש ממנו לבצע כמה מדידות בזמן שהוא מטפל."
הפרופסור גירד מאחורי אוזנו. "אני אגיד לך מה," אמר לבסוף. "אני לא משוגע על זה. אני לא אשקר לך. אבל קח כמה ימים לרוץ עם זה, אם אתה חושב שעשוי לצאת מזה משהו. ואם לא, אז נחזור לסקירות כדי למצוא לך נושא חדש, אולי מתבסס על הישן כדי שלא כל העבודה שעשית תלך לאיבוד."
עוד באותו היום הוא התקשר לטלפון ממודעה שמצא בעיתון. "אלון קטן, איך אפשר לעזור?" ענה קול אישה.
"הייתי רוצה לקבוע פגישה עם מר קטן."
"יום חמישי הבא, תשע בבוקר. לא לאחר, יש הרבה אנשים אחריך בתור. שם?"
"לא, לא," מיהר להסביר. "אני לא רוצה לקבוע תור, אלא פגישה. ראיון."
"הוא לא מתראיין."
"אני לא מהעיתונות," פלט בתחושה שעוד רגע והיא מנתקת. דממה. בתקווה שעוד לא ניתקה הוסיף, "אני מהאקדמיה."
הייתה עוד דממה ארוכה על הקו.
"הלו?"
"כן, חכה רגע," היא אמרה. "יותר טוב, תן לי פרטים ומישהו יחזור אליך."
תוך חצי שעה הטלפון שלו צלצל.
"הלו?"
"מדבר אלון קטן."
"מר קטן… לא ציפיתי לשמוע ממך באופן אישי, אני מבין שאתה אדם עסוק מאד."
"אז תדבר מהר."
"זה פחות נוח להסביר בטלפון. אני סטודנט לפיזיקה, ואני חושב ששווה לנסות לחקור את… כוחות הריפוי שלך." סופו של המשפט יצא כמעט כשאלה. הוא קיווה שלא העליב בבחירת מילים מוטעית.
"הגיע הזמן שמישהו ינסה," הייתה התשובה. "איך חשבת לעשות את זה?"
"קודם כל הייתי רוצה למדוד כמה דברים בזמן שאתה מטפל. יכול להיות שמה שאתה עושה בכלל לא נופל לתוך התחום שלי."
"שהוא?"
"בגדול? שדות אלקטרומגנטיים."
קטן המהם. "לא יודע מה להגיד לך. תבוא מחר ותמדוד מה שאתה רוצה, רק אל תפחיד לי את המטופלים."
הוא הגיע בבוקר עם תיק מלא בציוד. את חלקו הוא שאל ממעבדות שונות בחוג, חלק הוא פשוט גנב. גנב זה אולי מוגזם כשיש לו כל כוונה להחזיר, חשב לעצמו ולקח. כשהגיע למשרד, בנין מט ליפול בפתח תקווה, שני חדרי ההמתנה כבר היו מלאים. הפקידה הורתה לו לקחת מספר. הוא ניסה להציג את עצמו, אבל הפקידה הרימה אצבע אל מול פניו, מבקשת שימתין, וענתה לטלפון. השיחה הייתה זהה לתחילת השיחה שלה איתו יום קודם. הוא הסתכל סביבו, מחפש הבדלים בין החדר הזה לבין סתם מסדרון בקופת חולים. בזמן שיחת הטלפון הקצרה של הפקידה, שלושה מספרים התחלפו על הצג הקבוע בפינת החדר.
"יש עוד מישהו שמטפל?" הוא שאל.
"מה פתאום," היא ענתה. "רק קטן." היא הצביעה לתמונה ענקית שלו שהייתה תלויה מאחוריה, קטן, עננה של תלתלים ג'ינג'יים, מחובק עם מישהו שהיה מזוהה במעומעם כפוליטיקאי. אולי שר לשעבר.
הוא הסביר לה מי הוא, והיא הנהנה. "אתה תראה, הוא קוסם," אמרה ולחצה על כפתור על הטלפון. תוך כמה רגעים התלתלים הג'ינג'יים עמדו לידו.
קטן הכניס אותו לחדר קטן, שאולי היה ארון בתכנון המקורי של המקום. "מה אתה רוצה למדוד?" שאל.
הוא פתח את התיק והוציא משם את כל השלל ששדד. "אני חושב שאני רוצה למדוד כמה דברים בחדר הריק, ואז איתך בחדר, ואז לראות איך אתה מטפל ומה אפשר למדוד שם."
"מה שעושה לך טוב," אמר לו קטן. "רק אל תעכב לי את התור יותר מדי, כן? אני צריך שני חדרים פעילים כדי לעמוד בזמנים."
הוא סידר את המכשירים על כיסא בפינת החדר כדי לא לתפוס את השולחן. על מחברת הוא רשם בטבלה את הקריאה של כל אחד. "אוקיי, עכשיו תן לי למדוד גם את החדר כשהוא ריק, לשם השוואה, ואז מה קורה כשמטופל נכנס."
"אתם והשטויות שלכם," אמר קטן. "אני נכנס לטפל בחדר השני, יש לך שתי דקות."
הוא הפך דף במחברת ורשם את המספרים במהירות. כשסיים, הוא חיכה. הוא הרגיש כאילו הוא לבד בתוך ארון. הוא לא רצה לשבת על הכיסא השמור למטופל. בצידו של קטן של השולחן לא היה כיסא.
הדלת נפתחה ואיש אפור ושפוף גרר את רגליו פנימה. הוא הבחין בכך שהחדר אינו ריק רק אחרי שצנח כבר לתוך הכסא.
"מי אתה?" הוא שאל. הדלת נפתחה שוב וקטן נכנס. "מי זה?" האיש הפנה את השאלה אליו.
"זה סטודנט. תתעלם. ספר לי מה קורה."
"כאבי גב. לא יודעים בדיוק מה. עשיתי איזה אלף בדיקות."
"בוא, קום, תראה לי איפה." קטן הושיט יד לאיש ומשך אותו למצב עמידה. האיש הצביע על צידו של הגב התחתון. "טוב, עכשיו לא לזוז," הורה קטן. הוא חיכך יד ביד והצמיד את כל עשר האצבעות לאזור עליו הצביע האיש. המספרים על המכשירים התחילו להשתולל. עוד לפני שהספיק לרשום את כולם, אמר קטן, "זהו, מספיק להפעם," והכול חזר לקדמותו. "תחזור עוד שבוע, אפילו אם אתה חושב שיותר טוב, עוד פעם אחת וזה מחוסל לגמרי. שתרצה תקבע לך כשאתה משלם לה."
האיש יצא, רגליו נגררות קצת פחות עכשיו. פעור פה, הוא אסף את המכשירים חזרה לתוך התיק. קטן הסתכל עליו בחיוך מאוזן מנומשת אחת עד השנייה. "איך?"
אחר כך, הם קבעו יום שבו הוא יביא מכשירי מדידה עדינים יותר ויצמיד אותם לידיים אם המטופלים יסכימו. עכשיו רק נותר לו למכור את זה לפרופסור. שמע, מצאתי איש שמפיק שדה אלקטרומגנטי מהידיים, נשמע קצת מטורלל. בסוף הוא פשוט השאיר לו על השולחן טופס הצעת מחקר חדשה, כשהנושא הוא "מקורות ביולוגיים של שדות אלקטרומגנטיים". הוא קיבל אותו בחזרה עם הערה בעט אדום: "נו, שיהיה."
אחר כך הוא הגיע לפתח תקווה כמעט כל יום, כל פעם עם ציוד אחר. הוא חשב שהמטופלים של קטן יהיו חשדניים, אבל רובם פשוט הסתכלו עליו במבט של ניצחון ומלמלו משהו על זה שהם ידעו כל הזמן כמה קטן מוצלח, ויופי למדע שטרח לבוא ולהסתכל סוף-סוף. לחלקם קטן ענה, כאילו מתעלם מנוכחותו בחדר, שאם המדע היה מסוגל להבין דברים כמוהו, הוא גם היה מסוגל לרפא כמוהו. הם צחקו, וקטן צחק איתם, מסתכל עליו בזווית העין. השאר פשוט התעלמו מקיומו. הוא חיבר אלקטרודות לאצבעותיו של קטן, מד קרינה זעיר לגב כף היד. שום דבר לא הפריע לו. קטן היה נועץ את קצות אצבעותיו לתוך העור הכי קרוב לאיפה שכואב, כשהמטופל היה עוזב, היה קטן מסתובב אליו ושואל בחיוך, "איך?"
הדבר היחיד שהטריד אותו היה ההאטה בקצב. "לא טוב," הוא היה אומר, מפטיר דבר מה על זה שכל עוד הוא מחובר לציוד הזה, אפשר להחזיק רק חדר אחד במקביל. פחות אנשים. הוא תהה אם פחות אנשים זה פחות אנשים לעזור להם או פחות אנשים משלמים.
יום אחד קטן אמר לו, "תישאר עד הערב, טוב?"
הוא ישב באוטו עד שהחשיך, עובר על מאמרים שסחב איתו כבר שבועות בלי אפילו לפתוח, טענות לכאן או לכאן לגבי מקורות אורגניים לשדות אלקטרומגנטיים. על חלקם הוא רפרף, אחרים קרא לעומק. אחרי חמש שעות כבר היו לו כמה מסומנים להתייחסות, ותרשים גס של כפות הידיים של קטן על העמוד האחרון של מאמר אחד גרוע במיוחד.
הוא בדק את השרטוט שוב, וידא את החישובים שהובילו אליו. היה משהו כמעט מאכזב בלראות נס רפואי מצטמצם לכדי מקטב פשוט. אמנם הוא עדיין לא ידע איך ולמה, אבל, למרות ההתרסות של קטן, זה לא היה רחוק, ואם לא הוא יברר אז ודאי מישהו אחריו. הוא נזכר בהרצאה ששמע פעם. המרצה טען שלכל פיזיקאי יש תקופות של אמונה באלוהים–אחרי שהוא לומד משהו חדש ומופלא, ולפני שהוא מבין איך זה עובד.
הוא נכנס פנימה כדי לראות את המטופלים האחרונים לאותו יום נכנסים ויוצאים מהארונות הקטנים שבקצה חדר ההמתנה. כשקטן יצא אחרי אחרון המטופלים הוא השתרע על שורה של כסאות המתנה, בבירור יותר אילוסטרציה של כמה הוא עייף מאשר תוצאה של כך. תרצה המזכירה הביאה לו ספל מהביל, ולפני שלקח אותו, הוא הוציא מכיסו גומייה ואסף תלתליו אל מאחורי אוזניו.
מאותו רגע, הוא היה כאדם אחר. ברצינות שהייתה זרה לו, הוא עיין בדפים שהציגה לו תרצה, וחתם על אחדים מהם. "אני חושב שאנחנו נתחיל לגבות יותר," הוא אמר לה. "מאתיים חמישים. לא ממחר, מעוד שבוע, אבל מחר כבר תתחילי להודיע לאנשים." אחר כך נכנסו שני אנשים, אחד קרח ומחזיק מצלמת וידאו גדולה, והשני מזוקן ומחזיק מיקרופון. קטן החליף איתם כמה מילים בלחש, ולבסוף משך את הגומייה שהחזיקה את שיערו.
הם פתחו דלת מאחורי שולחנה של תרצה, ושם נגלה חדר ארוך וצר, כשכל קירו הארוך היה ספריה מן הרצפה ועד התקרה. על אותם כסאות המתנה שהיו בחדר השני ישבו כמה אנשים. קטן הביט בו והצביע לעברם. הוא התיישב במקומו של אחד שקם, והוא זיהה אותו כאחד המטופלים שהיו בכמה ימי מדידות. האיש סידר את צווארון חולצתו והצלם הקירח גם שלף מסרק והחליק קווצת שיער שוררת על ראשו. הוא נעמד ליד קטן והם אחזו ידיים כמו לחיצת יד.
"מוכנים?" שאל הצלם הקירח. שניהם הנהו. "גו!"
האיש היישיר מבט למצלמה. "שמי אלכסיי קזינץ, וכשהגעתי לאלון קטן בקושי יכולתי ללכת בגלל תופעות של סכרת. היום לא רק שאני עומד, הרופאים גם אומרים שהסוכר שלי מאוזן. הכול זה בזכות אלון קטן."
איש הסאונד הניח את המיקרופון הגדול לרגע, הרים מצלמה וצילם תמונה של לחיצת היד המאושרת. אחר כך אלכסיי קזינץ יצא מן החדר וכל הבאים אחריו עשו את אותו דבר. הוא נותר אחרון, לבד עם קטן, הצלם ואיש הסאונד.
"עכשיו אתה," אמר לו הצלם.
"אני?"
הצלם וקטן החליפו מבטים. "הכול צריך להסביר לך?" שאל אותו קטן. "אתה מסתכל למצלמה, אולי מחזיק איזה מד-משהו מהציוד שלך, ואומר אני חוקר את אלון קטן באופן מדעי ולמרות שאני עוד לא מבין איך, אני יכול להבטיח שזה עובד."
"אני לא יכול להגיד דבר כזה."
"למה לא? אתה יודע שזה עובד, בגלל זה אתה פה. ויש לך מדידות."
"למה אתה מצלם את זה בכלל?"
"לטלויזיה קהילתית. ולעיתון."
עם שלושה גברים מביטים בו במבט דרוך, הוא הרגיש את ליבו פועם עד שמצא את האומץ לומר, "לא."
"למה לא?"
"כי אני לא יכול להתראיין על זה. לפחות לא עכשיו. בעיקר לא לפני שיש לי בכלל תיאוריה כמו שצריך. וגם אז, לא ככה. בחדשות או משהו מכובד."
השתררה דממה. הצלם ואיש הסאונד הסתכלו זה על זה. קטן הוציא את הגומייה מהכיס ואסף את שיערו.
אחר כך, הכול נשאר אותו דבר, פגישות למדידות, החיוך השובב וה"איך?" אבל הייתה עויינות מתחת לפני השטח שגרמה לו אי נוחות בכל פעם שהוא בא, וגם השפיעה על השדה של קטן. מזל שהיו לו גם את המדידות הקודמות, זה יכול היה לספק לו עוד לפחות פרק שלם לדוקטורט, או הוכחה שאכן מדובר במשהו אורגני, אם הוא מושפע על ידי מצבי רוח. הוא אפילו חשב להשוות את המדידות מעכשיו לגרפים מפסיכולוגיה על יחסים לאנשים, אם ימצא כאלה.
הוא זלזל תמיד במיתוס החודשיים כששמע עליו. כל אלה שסיפרו שאת הכתיבה הם עשו ככה, פתאום, תוך חודשיים—והופס, הדוקטורט כתוב כולו… שקרנים אולי היה מוגזם עבורם, אבל זה לא שהכינוי לא עבר בראשו. אבל, פתאום, הוא מצא את עצמו כותב. עמודים על גבי עמודים, תרשימים, נוסחאות. כאילו כל הכוכבים, המחקר והתיאוריה, התיישרו למעיין מופע שמימי נדיר שהיה חייב ללכוד בכתב לפני שיעלם. הוא ביטל שיעורים, לא החזיר תרגילים לסטודנטים וסינן את השיחות של המרצה האחראי.
אחרי שבועיים הוא שלח טיוטה לפרופסור. עוד לפני שקיבל אותה בחזרה שלח לו עוד עשרה עמודים. זאת הייתה תגלית של דור, אולי של מאה, היה אומר לעצמו בשעות הקטנות של הלילה, כשעיניו שרפו ודמעו מרוב שעות מול המחשב. אולי יקראו למודל על שמו. לא, סביר שעל שם המנחה שלו, שוודאי ידחף לפרסום עוד לפני הדוקטורט עצמו, ואז יפרסם בשם שניהם. לא נורא. אולי כדאי בכלל שיפרסמו את זה כמאמר כמה מהר שרק יוכלו.
אחרי שלושה שבועות התחילו הטלפונים מתרצה, המזכירה של קטן.
"הפסקת לבוא."
"סיימתי את המחקר."
"אז אנחנו רוצים את התוצאות שלו." אחרי שתיקה היא הוסיפה, "אם נצטרך לתבוע בשביל התוצאות, נעשה את זה. אותו הדבר אם תפרסם בלי אישור שלנו."
"סליחה," אמר, "זה לא עובד ככה, זאת אקדמיה."
"מבחינתנו, כל פרסום שלא אנחנו שולטים בו זה פגיעה בשמו הטוב של מר קטן והבסיס לעסקים שלו. זאת עילה לתביעת דיבה של מיליונים."
היו עוד שיחות כאלו, חמש או שש במספר. אחר כך הגיע מכתב מעורך דין. בשלב הזה כבר היו לו שלושים וחמישה עמודים. הפרופסור הושיב אותו במשרד. "תקשיב," אמר לו, ולא בטון מעודד, "האוניברסיטה לא רגילה שתובעים אותה על מחקרים בפיזיקה."
"זה כלום," הוא אמר.
"זה לא כל כך כלום. לא כשאני צריך לספוג טלפונים מנשיא האוניברסיטה, ועוד לנסות להצדיק בפניו משהו כזה. אם הייתי יכול להגן על זה בלב שקט, מילא, אבל זה פשוט מגוחך."
"זה לא מגוחך. ויותר מזה, אתה תראה שזאת תהייה תגלית מדהימה."
הפרופסור השתתק לרגע. "תראה, הרשנו לך לשחק קצת בשטויות כי היית שבור מכל עניין הפרסום שנה שעברה. אבל זה כבר מוגזם."
הוא ניסה להגן על הרעיון, להפנות את תשומת הלב ליישומים. אבל לא ממש היה עם מי לדבר. הוא התנצל ויצא מהמשרד. למחרת בבוקר כבר היו לו בתיבת הדואר מאמרים כדי לבחור לו שאלת מחקר חדשה. הוא קרא אותם לאט ובחוסר חשק על הדשא, בקפיטריה, אפילו בבית. במשרד הוא מצא את עצמו שוב ושוב פותח את המסמך פרי עבודתו, מעיין בשרטוט של תהליך שינוי המטען בכף היד השמאלית, המורכב מבין שתי הידיים.
זה לטובה, חשב לעצמו. תוך רגע וחצי הוא היה מופיע בכל שלט פרסומת של כל רמאי-נצלן שיש בנמצא. זה יכול היה להיות גרוע כמו הפרופסורית שהפרטים שלה השתרבבו לתוך איזה מכתב שרשרת על סרטן או פיצוצים בתחנת דלק. סוף הקריירה האקדמית, בלי אפשרות מחילה.
אחרי שבועיים ופגישה עם המנחה אותה בילה בעיקר בלהתנצל, החליט על תיאוריות מדידה של שדות אלקטרו-מגנטיים ואינטראקציות חומר-קרינה. במסדרונות של מדעים מדויקים הסתכלו עליו כמו חולה נפש משוחרר, מצורע שיצא לחופשי. הוא לא סיפר לאיש שהמשיכו להגיע אליו מכתבי איומים מעורכי דין. מה כבר ייקחו? את כספי המלגה הזעומה גם-כך?
בדיוק כשכבר חשב שזה שברון לב שיחלוף, הוא חזר יום אחד מארוחת צהריים ומצא על שולחנו עותק של "ג'ורנל אוף אפלייד פיזיקס" עם פתקית צהובה מבצבצת מתוכו. הוא פתח אותו ומצא שם מאמר של דוקטורנט מקאל-טק שכותרתו "יצירת קיטוב היוצר שדה מגנטי באופן אורגני באינדוידואלים חריגים: ניתוח מקרים ויישומים". הוא השליך את המגזין לפח ומחק את הקובץ מהמחשב.
החיים היפים
אני סובל מבעיה, וככל שעובר הזמן איני רואה פיתרון באופק. כרגע אני מושיט יד מוכתמת מסיגריות אל העוברים ושבים, מקווה לקבל מעט כסף או יחס.
לצערי זו אינה הבעיה. ובכן, אי אפשר להכחיש שזו בעיה מסוימת. אבל אני מתייחס למצבי כמציאות, כתוצאה.
בעייתי מורכבת יותר, היא אינה מסווגת כפסיכולוגית או כפיזיולוגית. לפחות לדעת הרופא. למעשה, סממניה אינם נראים לעין, מלבד מבט מזוגג שעולה על פני כאשר הזמן מתעוות.
מתעוות? כן, אתם מכירים את התחושה שהזמן זז מהר יותר כשנהנים ?
אני לא יודע מה גורם לכך, הזמן פשוט קופא לי.
הלוואי וזה היה קורה בצורה קבועה, סוג של רפלקס מותנה או משהו פסיכולוגי בסגנון. הלוואי.
במצב כזה הרופאים היו יורדים לעומקם של הדברים, מטפלים בי בתרופותיהם הפלאיות. אפילו אם לא הייתי זוכה לטיפול נאות. לפחות הייתי מקבל הכרה כאדם פגוע , כחולה, כחריג… בקיצור, מהאנשים שמקבלים כספים מהביטוח הלאומי.
אני יושב ביד מושטת יום אחר יום ומביט בעוברים ושבים. אדם אחד התיישב בספסל סמוך אלי, והחל לאכול. הכריך שבידו הזכיר לי שכבר עברה יממה מהפעם האחרונה שאכלתי. אני נמנע מלהחצין זאת, חושב על התרומות שאפסיד מפאת היותי פתטי. אם אראה טוב אחשב כרמאי, ובכל מצב אחר כמסומם.
הבטתי באיש לוקח נגיסה בריאה, גבינה מותכת נמשכה מכריכו והשתחררה כגומייה מתוחה אל סנטרו… בלעתי את רוקי, וניסיתי להעלות על פני הבעה אדישה.
זבוב החליט על שיווין זכויות ופנה להצטרף לסעודה. קנאתי בו על אומץ ליבו.
האיש עטף את הפרוסה, הניחה על הספסל, ובזריזות מחאה כף, מנסה לחסל את הזבוב באוויר.
עצרו.
מהרגע שהניח האיש את מזונו על הספסל ועד שהחטיא את הזבוב עברו מספר שניות. בדיוק בזמן זה צצה בעייתי. ידיו לפתע האטו, והתנועה שהוא החשיבה כזריזה נראתה בעייני כל כך צפויה ומגושמת… זוג ידיים שנפתח באיטיות משמימה, ופה שנפער בזעקה ברברית אילמת, ובינתיים הזבוב, לא במהירות, אבל בלא מעט חינניות הסיט את עצמו ממסלול ההתנגשות שהחל להיווצר בין זוג ידיים מגודלות. כשהזבוב דאה מטה באצילות, עיניו של האיש נעצמו מעוצמת החבטה כאילו הוא עצמו זה שנפגע, בעוד ידיו מגיעות לנקודת המפגש הבלתי נמנעת. משמיעות צליל מחיאה חד
שהחזיר אותי להווה.
שתי בנות עברו מולי, אולי הן ניסו לתרום לי מעט כסף… אבל בדיוק שקעתי. הבחורה הראשונה בטח אמרה היי, תראי את הקבצן הזה, אולי נתרום לו משהו… הוא נראה די רעב.
חברתה העמוסה בשקיות קניות, והמנוסה בעסקי העולם בטח ענתה בזלזול נראה לך? את לא רואה שהוא על סמים? הכסף הזה ילך רק כדי להזיק לו יותר, תראי את המבט שעל הפרצוף שלו! נראה לך שהוא נורמאלי?
נפלא, זבוב ארור. בגללך הפסדתי ארוחת צהרים. רציתי לקום ולצעוק לבנות שאני אדם נורמאלי, רק עם בעיה קטנה. אך זה רק יפחיד אותן יותר.
בטני הזכירה לי שאם לא אצעק, היא תזעק בקול רם יותר.
גברת! אני קורא לה, קולי צרוד מעישון.
המבט החטוף משתי הבנות הספיק לי כדי להבין, מבחינתן דיבור איתי יהיה שקול להתפלשות ברפש.
לא חשוב מלמלת לגביהן הממהרים. אני מקווה שחייכן יהיו יותר יפים מחיי.
אחרי החוויה של היום השתוקקתי למאכל מוצלח, לחם מאתמול עדיף בהרבה על תפוחי העץ המצומקים שאני מוצא בפחי האשפה. למעשה כל דבר עדיף על זה.
כבר עבר זמן מאז שביקרתי במאפייה, אני משתדל שלא להגיע לשם לעיתים תכופות כדי לא להוות נטל. הם מתייחסים אלי יפה, באמת. לא הייתי מתייחס בסבלנות כזו לקבצן מסריח כמוני. הלכתי לברזיה קרובה, הורדתי את כובעי והרטבתי את פניי וידיי, מנסה להטיב את מראי. להקשות פחות על בעלי המאפיה. מכיס אחורי שלפתי בושם וניסיתי גם להקל על הצחנה שנבעה ממני. שפשוף אחרון של פני, והייתי מוכן.
כשנכנסתי אל החנות הסתנוורתי מהרצפה הנקייה ומריחות המאפים המסחררים. טעימה מגן עדן. הסרתי את כובעי, והחלקתי את שיערי.
"שלום?" אמרתי לבעלת המקום.
" וברכה".
זהו, כבר לא ידעתי מה להגיד. כלומר ידעתי היטב, אבל גוש חנק את גרוני. איך הגעתי למצב הזה?
"תרצה קצת מהלחם של אתמול?" נחלצה לעזרתי האישה.
"ככן… תודה רבה"
הרגשתי כיצד פני בוערות בבושה. פעם אני עזרתי לאנשים.
האישה פנתה לאחורי החנות, שם נשמרו שאריות בדיוק לנסיבות כאלה. היא ובעלה לא בדיוק התפרנסו בשפע, אבל היה להם מספיק בשביל לחיות ולעזור לאחרים לחיות.
כשהמתנתי התחלתי לחוש במין קלאוסטרופוביה. האורות בהקו, ושאלו בזעם איך אני מעז לאלץ אנשים להתמודד עם בעיותיי.
האישה רצתה לעזור, היא הציעה בעצמה! טענתי בעוז כנגד הרצפה הממורקת, נלחם בשדים שבתוכי, ובכל זאת נסוג מספר צעדים לכיוון הדלת. האישה הופיעה עם עוגת יום הולדת ששמי כתוב עליה. מחנק עלה בגרוני, ניסיתי להסתובב אחורה כשאני חש באימה – בהלה מודחקת מטפסת בקרבי. התחלתי לסגת במהירות כשהזמן החליט שוב להאט את מהלכו, הופך את מנוסתי המפוחדת לצעדת ירח הזויה.
הבעת פניה המופתעת של המוכרת נראתה לי כמתיחת פנים איטית ומגוחכת. רגע לפני שאיבדתי את שיווי משקלי כבו האורות והתרסקתי לרצפה בצליל נפילה עמום.
התעוררתי מסוחרר מעט, שם לב לכך שהושיבו אותי על כיסא, לאט לאט ראייתי התחדדה והבחנתי באישה ובבעלה שהביטו בי במבט חרד. כנראה שהם הושיבו אותי באחורי החנות לאחר התעלפותי. מבולבל ניסיתי למלמל התנצלות חסרת פשר. הם חייכו חיוכים מעודדים בתגובה, משרים בחדר אווירה מודאגת – ניחוחה.
יחד הם המהמו שיר יום הולדת. כבר עברו יותר משנתיים מאז המבט הנינוח האחרון שקיבלתי, ושכחתי כבר איך נשמעים שירי יום הולדת…
שאלתי אותם מדוע הם הכינו את כל זה. הקשר ביני לבין הטוב הזה נראה לי אפשרי כזכייה בלוטו. הם סיפרו לי שלפני שנה בדיוק נכנסתי אליהם לחנות בפעם הראשונה, ובביישנות סיפרתי להם על חיים שהתמוטטו, על ילדים שניתקו איתי קשר, ואישה שמצאה בית טוב יותר. פתיחות שכיום איני חולק עם אף אחד, אפילו לא עם עצמי. דמעות גדשו את עייני, והתאמצתי למנוע מגרוני להפיק יבבה. כאשר הבנתי שכבר עברה שנה, שנה שלמה שאני חיי מספסל לספסל. שנה, שבה שרידה היא הישג כשלעצמו, אבל בזיכרוני חשבתי על מה שהספקתי, וכל מה שראיתי היה אדם שישן בפארקים ומחטט בפחי אשפה.
נשברתי, פרצתי בבכי מר.
הם ניגשו אלי וחיבקו אותי חיבוק קבוצתי מנחם, אנשים כל כך טובים… הם היו בטוחים שהמחווה שלהם היא זו שריגשה אותי.
נהניתי להשתייך אליהם. אבל הביקורת העצמית שלי, הרצון להישגיות זעק "תת אדם!" ואני החנקתי גלון דמעות חדש. יחדיו העברנו ערב חביב, אוכלים עוגה, שרים, מכבים נרות ומביעים משאלות. מה עוד יכול אדם לבקש?
וכמו כל דבר טוב, גם הערב נגמר. הזוג התעקש לארח אותי אצלם ללילה. אבל כבר ניצלתי מספיק את טוב ליבם.
כך מצאתי את עצמי מעלה על פי חיוך חצי מאולץ ומודה להם על הכנסת האורחים ה-באמת נפלאה. צלצול פעמון הדלת וברכות ה"מזל טוב" ליוו אותי מחוץ לחנות.
דבר לא הכין אותי לכפור שבחוץ. יללת כלב קרעה את דממת הלילה, היה משהו מנחם בידיעה שישנו עוד יצור בודד כמוני. נשענתי על תא הטלפון בסמוך למאפייה והבטתי באורות הרחוב הכבים, ובאנשים הממהרים לביתם. הערב ניטעה בליבי תקווה, לאחר נצח שלא היה בו כלום.
סגרתי את המעיל, והיטבתי את אחיזתי באריזת העוגה, ונרדמתי כך, שעון על תא טלפון ברחוב צדדי.
צפירת מכונית העירה אותי, ניסיתי באור הבוקר לאסוף את הריסות חיי, ללא הצלחה.
החיים התערבבו לבליל של ארוחות בוקר ומקומות לינה, ואני עמדתי בפניהם כנציב מלח.
רכושי התמצא בבגדים שלגופי, ובעוגה שלצידי. עם זה אני אמור לשקם את עצמי? אלוהים בטח מתגלגל מצחוק.
לא יכולתי להרשות לעצמי להקיא בגועל, מי יודע מה תהיה ארוחתי הבאה? כך שהחנקתי את תחושתי והתחלתי מסתובב ברחבי התחנה המרכזית. קבצן מרופט עם אריזת עוגה מהודרת – כמעט מצחיק. רגליי הובילו אותי לעמודי הקבוע וכשכבר התחלתי להיאנח לקראת יום נוסף של קיבוץ נדבות נזכרתי בעוגת "יום ההולדת" שלי העלולה להתקלקל.
שקלתי בדעתי האם באמת יש טעם לצאת ולמצוא מקום קריר, הרי אכלתי כבר ככל יכולתי. אולי עדיף לשבת… ברוגע, בלב התחנה המרכזי, ולהתענג על חלקת המרירות הקטנה שלי. מעולם הזוהר האקדמאי – מרצה מבוקש ורצוי לקבצן מצוי.
טיפה סוררת פגעה באפי ואחת נוספת נחתה בתנוך אוזני. איך הן תמיד יודעות היכן לפגוע? קור החל פושט באבריי. מאזניים ווירטואליות ניצבו לנגד עיניי: בצידם האחד ניצבה העייפות והנוחות, ובצידם השני העוגה ומה שנותר מכבודי העצמי. אה, וגשם.
יישרתי את גבי הכפוף והתחלתי לשרך את רגליי מבעד להמונים אל פרברי התחנה. לאחר זמן מה של שיטוטים הגעתי למקום שבו שלטי החנויות נכתבו בשפה לא מוכרת, בקצה סמטה אחת ראיתי קבצן נוסף, עטוף בשמיכות כתכריכים. הוא סימן לי בתנועת יד עייפה, מזמין אותי אל מחסהו המאולתר והמוגן מגשם. התקרבתי לאיטי – חושש, אבל אסור לקבצנים להיות בררנים.
התיישבתי לצידו על גבי ערימות עיתונים הפזורות כפיצוחים לאחר ליל שימורים, ובהייתי בטיפות הגשם הצונחות בחופשיות לאובדנן.
כל כך תמימות.
חום גופינו המשותף והמחסה העירו בי דחף פרימיטיבי של הכרת תודה, ופניתי לבחור המרופד ששכב לצידי.
הוא הבהב לרגע.
מצמצתי, מוחי הארור אינו מפסיק לתעתע בי.
הטיפות האטו את מהלכן, יכולתי להבחין בהן נופלות אחת – אחת כשכל טיפה יוצרת דוגמא סבוכה בעת התנפצותה על הקרקע. האיש שלצידי שוב איבד את ממשותו, מתפוגג כענן גז איטי ושב והופיע, פניו למודות הסבל תחילה ולאחר מכן שאר גופו.השמיכות אפילו לא הספיקו לאבד את נפח תווי גופו.
מצמצתי שוב, וגשם הזלעפות חזר לרדת כצבא רגלים בהסתערותו.
ברכת השלום שבפי גוועה ואמרתי "ת תת… תגיד, הככ … הכל בסדר איתך בן אדם?"
"כןןן…" ענה לי בקול מרוחק, ועיניו חסרות המיקוד נפנו לכיווני.
"אתה בטוח?" אמרתי לגופו המתפוגג והמופיע.
"כןןן… אני – אני מחובר לרשת חברתיתתת… צריך לראות ולהתעדכן עם אנשיםםם…"
התחלתי להידחק לאיטי מחוץ לשמיכות, חושש מהמסומם שלצידי.
כשלפתע הוא אחז בידי בכוח ואמר "ואנשים לא חושבים עלייך כמסומם?!"
נשנקתי, והתחלתי להשתעל בכוח, חושב שבעוד רגע אבריי הפנימיים יתפרצו מפי כטייס הנפלט ממטוסו. מספר טפיחות מהבחור החזירו את נשימתי לסדרה.
"קושי בבליעת רוק, תמיד סבלתי מזה," תירצתי והוספתי בחיוך נבוך "אז מהה, למה התכוונת כשדיברת על רשת חברתית?"
מבטו נדד הרחק כשהוא ענה "אנחנו חבורה של אנשים, מקושרים, רשת חברתית. זה להיט בהיווצרות, כשאנו מהבהבים אנחנו בעצם מתעדכנים בחדשות משאר האנשים. כל אחד קובע זמן מסוים בו הוא מופיע ברשת ומקבל עידכון."
תהייתי האם אני מביט בהפרעה נפשית או בפלא טכנולוגי מהלך.
"תגיד," שאלתי "למה קראת לי מסומם?"
אהה… זה…" הוא הפטיר בחיוך, "זה שום דבר… סתם ניחוש משועשע. לכל אחד מאיתנו יש רגשי נחיתות. זה כמו בשמפו"
"שמפו?"
"כן, אתה יודע מה זה… כמובן?"
"כמובן, אבל מה הקשר?"
"תמיד הייתי קונה את השמפו לשיער קשה, נושר ומקורזל, למה? הרי ברור שהשיער שלי לא היה כזה גרוע."
הבטתי בו בתמיהה, והוא טפח על גבי בכוח.
"סתם צוחק, כל הקבצנים חוששים מהמראה המסומם. אבל לך יש מבט… רק שנייה" הוא אמר, והתפוגג לרגע.
"טוב," המשיך, "ביקשתי ממספר חברים להגיע, אנחנו מסכימים לבדוק אותך".
"תסכימו?! אבל אני לא רוצ– "
הקבצן הפיל אותי פרקדן, והצמיד בקבוק קולה מזכוכית לעיני.
"מממ… מ מה את עושה!" אמרתי כשאני מביט בפניו המוגדלות מתחתית הבקבוק.
"אתה מבין" הוא דיבר בהיסח דעת מצמיד את עיינו לפיה, "המדע המודרני מפספס נקודה עקרונית כשהוא משתמש בעדשות משויפות, הקסם האמיתי הוא בעדשה חלקה. רצוי של בקבוק."
ידו המיובלת על צווארי ריתקה אותי לרצפה, "במיקרוסקופ הזה שהמציא אנטוני ואן ליבנהוק אני מסוגל להבחין ביותר מחלקיקי האור המוארים, למעשה הגשם מאפשר תנאים אידיאלים לבדיקת המוח שאתה זקוק לה."
האם הוא יצליח לתקן אותי? חשבתי, וליבי חשב לקרוס מפחד.
כשהאיש ריצד דחפתי אותו מעלי וגררתי את עצמי בזריזות הרחק ממנו.
"יש שתי דרכים שבהן תוכל לצאת מכאן, הראשונה בתהיות על חייך הבלתי ממוצים, בידיעה שפישלת גם בהזדמנות האחרונה שלך" אמר האיש והדף לעברי את העוגה ברגלו "קח, בנה את חייך עם הקמח המעורבב שבידייך." הוא הסתובב מכניס את בקבוק הקולה לכיסו, והתכסה שוב בשמיכותיו, "אתה פשוט חלש," אמר בעייפו לגבי המתרחק.
"אין לנו צורך באנשים כמוך".
התחלתי ללכת מחוץ לסמטה, מרגיש מרופט כבגדי. חשתי בפני נרטבות, והשלתי את עצמי שאלה טיפות הגשם. לאחר מספר צעדים נזכרתי שהותרתי את העוגה מאחור, לחזור? שאלתי את עצמי, וחשבתי שזו אינה השאלה האמיתית. להתמודד? שוב נדחיתי בבושת פנים. נמאס לי להתמודד, כמה פעמים אפשוט את ידי לעוברים ושבים, וכמה פעמים אתקל באותה הבעת פנים של שאט נפש?
קול פנימי רעם בי תת אדם!
הצלחתי לשקר לכולם, אפילו לעצמי. הפעם העייפות, הלאות, ואפילו הבושה לא הספיקו כדי לתרץ את מצבי. שוב לוותר?
רגע אחרי שיצאתי מהסמטה שמעתי חריקת בלמים, ורכב נכנס לתוכה במהירות, הבחנתי בגלגליו מחליקים על הכביש הרטוב. גוש פחד נוצר בפי – צנח צניחה חופשית לקרביי והניע את רגליי במהירות חזרה אל תוך הסמטה, משכיח כל מחשבה על כבוד או צדק.
עשן בקע ממכסה המנוע העקום.
"היי!" צעקתי לאנשים שיצאו מהרכב "יש אדם מתחת לגלגלים!"
הנהג התכופף מתחת לשלדה, "אתה בטוח?" שאל "אין כאן דבר מלבד ערימת שמיכות".
"בטח שאני בטוח!" חשתי בהיסטריה גואה בי "לפני רגע דיברתי איתו".
דחפנו את הרכב יחדיו, ובדקנו בין השמיכות שפוזרו, לא היה דבר.
"אולי הוא הבהב בדיוק ברגע הפגיעה" אמרתי.
"הבהב" חזר אחרי האדם בתמיהה.
"כן, הוא היה מחובר לרשת חברתית שכזו"
"בטח בן – אדם"
"כן, דיברנו כמה דקות ובדיוק יצאתי"
"אולי הוא נכנס לאחד הבתים כאן בסביבה?"
"איזה בית? אנחנו בסמטה ללא מוצא. הוא בטח ריצד בדיוק באותו רגע… כן, אין ספק שהוא ניצל ככה" חייכתי בהקלה.
"אממ… כן, בטח…" אמר הבחור, ושמתי לב לרתיעה מסתמנת על פניו.
הבחנתי בעוגה מרוחה על הגלגל השמאלי ונאנחתי "אלוהים, מה עוד נותר לי חוץ מבגדי?"
האנשים הביטו במבטים מוזרים בעודם מחפשים גרר.
לא מצאתי טעם להישאר שם.
אני לא מטורף מלמלתי לעצמי… קורה שאני רואה דברים בהילוך איטי, שהעולם נעצר רק בשבילי. הגיוני שמרצה מבוקש נתפס סהרורי מתחת לדירתה של גרושתו בפיג'מה. דברים רעים יכולים לקרות לאנשים טובים.
ניסיתי לשקול בצורה קרה את האירועים האחרונים, והגעתי למסקנה שלא משנה אם הזיתי או לא, זה עדיין לא משפיע על חיי. מתתי לסיגריה.
כל טיב לבני ביתך
אחרי התאונה, רמי קנה לה מקרר חדש. "עלייך להחלים", אמר. "אסור שתתאמצי להגיע אל המדפים העליונים".
בשבועות הראשונים עטרה שבה לגור עמם. היא בישלה וניקתה, וסירבה לאפשר לחפציבה להשתתף במלאכה. "חשוב שתנוחי", אמרה, והניחה ערימת עיתונים צבעוניים לצד המיטה. גערה באביה – "קנה לאמא כורסא נוחה. ומייבש כביסה חדש, שלא תחליט לצאת לייבש הבגדים בעצמה".
עטרה חזרה ללימודים, ורמי קנה את מייבש הכביסה. ציפוי פלסטיק מבריק, עיצוב אופנתי, חמישה מצבים התואמים לסוגי בד שונים. לאחר מכן קנה לה מכונה ללישת בצק ולה עשרה ווים ושלוש קערות מהודרות, המתאימות גם להגשה ולאירוח. וכך המשיך – מכשירים שתפקידם הפרדת הקליפה, קיצוץ, פריסה, בישול, חליטה, שליקה, אידוי ואפייה.
את הסכינים הקהים והסירים החבוטים שהחליף, זרק אל מגרסת האשפה שרכש במקום הפח הישן. נראה כי רמי נהנה מגריסת האשפה מאד.היה לה, למגרסה, כוח כשל מכונית משא. היא הפכה את האשפה לכדורים מרוכזים שהתאימו בצורתם לפיר שמרזב שהותקן בקיר, והוביל ישירות אל חדר האשפה שמחוץ לבית.
לבסוף מילא רמי את המקפיא בארוחות מוכנות, קופסאות סדורות שהשתבצו להפליא ומילאו את חלל התא, כמו בפרסומת צבעונית. "עכשיו לא תאלצי שוב לבשל לעולם", קרא, גאה.
וכך חש עצמו רגוע מספיק על מנת לשוב לעבודתו.
מדי יום, היתה חפציבה מכינה לרמי קפה במכונה – שהיתה חדשנית כל כך שהכנת בקפה בעזרתה כללה רק לחיצה על כפתור. היתה עומדת לידו כשקרא את עיתון הבוקר. עטרה שלחה לה מגוון מגאזינים צבעוניים, אך חפציבה התקשתה להתרכז בתיאורי הריהוט המהודר והמכשירים היקרים. בכל העיתונים הופיעו פרסומות למכשיר ששילב מעבד מזון עם תנור – "אולטרה 3900 – מגש באהבה". היה זה מסוג המכשירים בהם היתה, אולי, חפצה בימים שלפני התאונה.
לאחר שרמי יצא לעבודה, נהגה להמתין לצד מכשיר הטלפון. בימים טובים נהגה עטרה לטלפן לשיחה חפוזה. במרבית הימים לא היתה פנויה לכך.
בצהריים נהגה חפציבה לגשת למטבח, לבחור ארוחת ערב לרמי מן המקפיא, להסיר את עטיפתה ולהניח אותה בתנור.
היתה מכניסה את המגש הקפוא לתנור על החום הנמוך ביותר ונותנת לו להזהיב לאט לאט, על פני שעות. והיתה משגיחה, בודקת מדי פעם, הופכת.
בימים הראשונים, נהגה חפציבה להמתין בחדר ההארחה, ישובה על הכורסא החדשה. וככל שעבר הזמן, גבר בה הדחף לעשות דבר מה, להשתתף. היא הפכה בכך בדעתה זמן מה, ולבסוף ידעה מה תעשה. היא תכין חפץ נוי לבית, להפוך את חדר המגורים המעוצב למקום בו תוכל להתגורר. נזכרה שראתה בחנות כיסוי למכשיר הטלפון, רקום לפרטי פרטים, ומחירו 19.99$. כזה כיסוי תוכל להכין.
ימים ארוכים רקמה חפציבה, בעודה משגיחה על ארוחת הערב, כיסוי פרחוני רך, ולו גדילים ארוכים וזהובים. כשסיימה הראתה אותו לרמי. אך הוא לא נראה מרוצה, ורק אחז בידיה. "יקרה שלי", אמר לה, "אינך צריכה להניף אצבע. אם את רוצה כיסוי לטלפון, אמרי לי ואקנה לך".
הוא הניח את הכיסוי בעודו מקופל על מעמד העיתונים, והעביר יד על עיניו. נראה כי גורם לו הכיסוי לאי-נחת.
חפציבה הניחה את הכיסוי במגירת המפיות ועברה לשבת במטבח מדי יום.
ובזמן שהיתה ממתינה ומשגיחה על הארוחה, היתה מאזינה לקולות שסביבה.
היא האזינה לרעשים שעשו המקרר והמתקן להכנת קפה. האזינה לחריקות הרהיטים, שהיו מגיעות לפעמים על אף שלא נגעה בהם. הכורסה הכתומה עם משען הרגלים היתה מחליטה פתאום לעשות "קאפ!". והמקרר היה עונה לה – "פדוב דו פומ!".
כשהיתה חפציבה מרוקנת את הקומקום מבלי להשאיר מים שימנעו ממנו התחממות יתרה, היה משמיע מן "חחססססס".
כשהכיור נסתם בעובש, השמיע סוג של "בו – אופ, גופ, גופ".
כשסכה בשמן מחבת לוהט, הוא עודד אותה – "בוווה".
כשכיבתה את המקצף, השמיע נשיפת רווחה.
כיוון שאלה היו הרעשים סביבה, חפציבה החלה ללמוד ולהכיר אותם. וכבר היתה אומרת עם המקרר – "פדוב דו פומ!", או עונה לכורסה כשהתישבה עליה – "קאא-יק!".
לא היתה מאושרת ממנה כשיום אחד, בין הצלילים שפלט המקרר, היה ה"בו – אופ, גופ, גופ" שזיהתה מהכיור. ממש כאילו הם מכירים! ובאמת מצאה עגבניות הולכות ומתכסות בעובש במגירת המקרר השמאלית.
ולאט לאט מצאה את עצמה מסוגלת לצפות את הצלילים. יום אחד שטפה את חלקי הבלנדר לאחר השריה ארוכה מדי בכיור. עוותה את פניה למשימה המעופשת וממלמלת לעצמה. כמו תמיד, המכשיר השמיע קולות רבים תחת המים המבעבעים והקרצוף.
אבל הפעם זיהתה כמה מהם! הכירה את "אייהה" – "לנקות מייד", וזיהתה – "קאפ" – "לא", וזיהתה – ""בו – אופ, גופ, גופ" – "מלא בעובש"… אילו הייתי מנקה אותו מייד, הוא לא היה מתמלא בעובש? תהתה. וודאי דמיינה. מה קראה ב"הכל בשבילך" על הדחף האנושי להכניס הכל לתבניות של משמעות?
ובכל זאת האזינה יותר ויותר. בכל לילה, לפני שנרדמה, מלמלה לעצמה את הצלילים החדשים שזיהתה. דיברה עם עצמה בשפה שהאנשים סביבה לא הבינו. התיזה "חחסססס" כששפכה כוס תה על המפה. המהמה לעצמה "אייהה", כשחפפה את שיערה. ודמה קפא בעורקיה כאשר המקלחת השיבה בעידוד: "בוווווה".
ככל שהקשיבה יותר – הבינה יותר. המקרר היה מתלונן לקומקום כשזה שחרר קיטור אל החדר.
מעבד המזון התהדר בהיותו המכשיר החדש ביותר במטבח ואהב לתפוס קרני אור בציפויו המבריק.
דלתות הארונות גוננו על שימורי המזון שבפנים, ונבהלו כשהיתה פוסעת לידן.
לקראת יום ההולדת של רמי, החליטה להכין לו עוגה. בילתה את הבוקר בערבוב הבלילה במדוייק, בבחירת תמציות טעמים שקוותה שיערבו לחיכו של רמי, במציאת תבנית יפה. העבירה את הבלילה לתבנית בכף עץ והניחה בתנור. רגילה היתה לשעות ההפשרה הארוכות של ארוחת הערב, וכך – אויה! – חרכה את העוגה. חפציבה הוציאה אותה מהתנור, ליבה דואב. במטבח התפשט ריח קרמל ורמץ. לא תספיק כבר להכין עוגה חלופית. אולי תוכל להסוות את הנזק בקצפת.
חפציבה מיהרה למקרר וחיפשה במגירותיו אחר שאריות שמנת להקצפה, וניל, ביצים, סוכר, או אפילו אבקה לרפרפת, מהם תוכל להכין כיסוי לעוגה. לרווחתה מצאה קנקן שמנת בכמות מספיקה. היא מזגה אותה לקערה, חיברה את להבי המקצף אל גופו וניסתה להקציף.
תחילה פרץ המקצף בקצב מהיר מדי והתיז שמנת על דלפק העבודה. לאחר מכן גמגם חוט החשמל, והמקצף כבה. הוא התאמץ לשוב להקציף, שברירי בזק מקוטעים בסיבוב מנומנם לכדי עצירה. המקצף השתדל, התקשה, כשל.
"בווווה!", עודדה אותו חפציבה, כמעט נואשת. "בוווווה!"
להפתעתה ענה לה – "נצליח!"
תדהמתה היתה כה עזה שכמעט ושמטה אותו לתוך השמנת. זרימת החשמל נקטעה. "אתה מדבר איתי. אתה יודע מי אני?"
"את חפציבה. ואני ברוך המקצף", ענה המקצף. "ועכשיו – קדימה!"
"כן", עודדה אותו, לבה מתפעם. היא כוונה בידה את חוט החשמל, הזיזה וקיפלה עד שהחשמל זרם בו והגיע אל המקצף.
ברוך המקצף שצף וזמזם בתנועת הלהבים – "ביחד נוכל!".
בכל פעם שהזרם קרטע, כוונה חפציבה את החוט בעדינות, כמסיטה זרם מים. בכל פעם שגאה החשמל, גץ כחול פקע אל גוף המקצף והשאיר סימן חריכה. ברוך המקצף נהם בידה כחתול, פועם לחיים ושוקט, עולז עם חפציבה למרות הקצב המקוטע. ידה של חפציבה עיקצצה מהמאמץ, והמקצף הדיף ריח חשמלי שרוף. אך השמנת תפחה והבהיקה לקצפת אוורירית, נהדרת.
"תודה שכל כך התאמצת", אמרה חפציבה לברוך כששטפה את להביו בספוג חמים. "תודה מקרב לב. לא אשכח מה שעשית".
הוא רק גרגר בעונג תחת קצף הסבון הרך. הוא היה מותש מכדי שיחה.
חפציבה הסירה בזהירות את שכבת העוגה שנשרפה. השוני לא יראה, כמעט, תחת הקצפת, וכך תהיה העוגה טעימה יותר. העוגה שנשארה הזהיבה כולה ומילוי הווניל הפיץ ריח ביתי, חושי. חפציבה עטפה אותה בקצפת ועיטרה בזיגוג צהבהב. הזיגוג נבלע מעט בציפוי, אך העוגה היתה יפה, והזיגוג יוסיף לטעם, אם לא לצבע.
עטרה הגיעה לחגוג זמן קצר לפני רמי. היא נשאה עימה ערימת קופסאות, ומכל אחת מהן הוציאה מעדן אחר, רפרפת עדינה שבעמקה הסמיקו אפרסקים, עוגיות דקיקות כמפיות תחרה, אפיפיות וניל מושלמות שריחן גלש מעבר לקצות השולחן ככנפי עש קטיפתיות.
עטרה הזדרזה ופרשה את המגשים לאורך שולחן האוכל. עוגתה של חפציבה קיבלה מקום של כבוד בשולחן, אך לחפציבה היא נראתה מבויישת, במתארה העקום, כחוששת שמקומה לא יכירנה.
זמן קצר לאחר מכן, חזר הביתה רמי. הוא חיבק את הנשים והניח על השולחן קופסת קרטון מעוטרת, ולה ניחוח וניל. "המזכירות אפו לי עוגת יום הולדת", סיפר בעודו רוחץ מידיו את עול היום. "הן רצו לעזור ולהבטיח שתהיה לנו עוגה לחגיגה הערב".
למחרת, בשעה שהמתינה במטבח, ישבה חפציבה לצד ברוך וסיפרה לו על מה שהתרחש.
"אני מצטערת שהתאמצת לחינם", אמרה.
"לא התאמצתי לחינם", ענה לה. הוא הספיק להתאושש מעט מאז יום האתמול, ועתה שכב על הדלפק, עטוף במגבת מטבח רכה. "עשיתי את זה כי רציתי לשמח אותך, לא את רמי. ובשמחה הייתי עושה את זה שוב. גם המאמץ שלך לא היה לחינם".
חפציבה אספה אותו אל חיקה. "תודה לך, ברוך חביבי. כל כך רציתי לעשות דבר מה בעל ערך למען רמי", נאנחה. "ואין דבר שאני יכולה לעשות".
"ערכך לא נמדד בתבשילים", ניחם אותה ברוך.
חפציבה ליטפה את גבו. "אני בטוחה שאוכל לעשות למענו דבר מה", אמרה. "בוא איתי?"
כשברוך אוחז בידה, העזה ופתחה את ארון בגדיו של רמי. חליפות כהות, חולצות לבנות, מעומלנות צווארון. עניבות, חגורות, חפתים. לא היו לו, לרמי, בגדים נוחים. וחפציבה ידעה מה תעשה.
במשך ימים ארוכים מדדה ברצועה את חולצותיו של רמי, הכינה דוגמא שתתאם למידותיו, פרשה לפניה את הפקעות ובחרה כחול כהה שייתאם לחליפותיו החתוכות בקפידה.
היתה לה סלסלת סריגה שקיבלה, מתנת נישואין, מלאה בפקעות צמר. שבועות סרגה לו מדי שעת צהריים, כשהשגיחה על ארוחתו שבתנור. היתה מהמהמת לעצמה, מרוצה, כמו רעיה אמיתית. ראתה סודר כזה בחלון ראווה, סיפרה לכלי המטבח, ומחירו 39.99$. סכום כזה תהיה היא תורמת למשק הבית במעשיה!
הכלים והחפצים שבמטבח המהמו בהתפעלות. חלקם לחששו – סכום זה היה גבוה אף משוויים-הם.
רק ברוך לא השתתף בהמולה. הוא שתק, הביט מבעד לחלון, והגיב רק כשפנו אליו.
כשגב הסודר היה מוכן הגיע הזמן למדוד אותו על רמי. בטקס סיפרה שהיא סורגת לו מזה שבועות, והגישה את הבד המקופל כמו היה מינחה. הוא חייך בעדינות והודה לה – ופתאום הבינה שאין ברשותו סודר מפני שסודר לא מתאים לבגדיו המוקפדים, שלא רוצה היה ללבוש סודר עבה מתחת לחליפותיו דקות הגו. חפציבה סיימה את המדידה על מנת שלא לחשוף את שהבינה, אך באותו היום לא יכולה היתה להביא עצמה לכדי סריגה.
למחרת הפתיע אותה רמי במתנה, עטופה בנייר קטיפתי מהודר. "כך תוכלי להנות מהתחביב שלך כראוי", אמר. "סט סריגה דה לוקס". פקעות בצבעים מגוונים, תיק עור ובו כיסים למסרגות בעוביים ובאורכים שונים, מספריים, הארכות, קוצץ לקצוות הקשרים וכמה כלים שלא זיהתה. ראשי המסרגות היו מעוטרים בורדים שזורים בזהב, ותאמו לידיות המספרים ולעטיפת העור.
"תודה", היססה. "זה נראה כל כך יקר…".
פניו זרחו. "מתנה יקרת ערך לרעיה יקרת ערך", נשק ללחיה.
לאחר שיצא לעבודה, הניחה חפציבה לחיוכה להשמט מפניה. ליבה היה כבד עליה.
היא התיישבה על השרפרף הכתום שבמטבח, מתעלמת מחריקתו, ונאנחה עמוקות. לעולם, כך הרגישה, לא תוכל לתרום דבר. לא תוכל להשתתף. היה זה ביתו של רמי, והיא היתה מונחת בו ללא שימוש.
כמעט החלה להתייפח – והנה שמעה קול זמזום מדלפק המטבח. מופתעת הביטה סביבה. היה זה ברוך, שלא שוחח איתה מאז החלה לסרוג את הסודר.
"חפציבה חביבה", קרא אליה. "אל תתעצבי. בואי שבי איתי".
היא הניחה לנעליה לצנוח לרצפה כשטיפסה וישבה לצידו ישבה לצידו על דלפק המטבח הגבוה. מעולם לא ראתה כך את ביתה.
"איך לא אתעצב?", שאלה. "אין בי חפץ בביתי".
"מפני שאין צורך בעבודות הבית שאת עושה?" ברוך רטן. "אני לא עשיתי כאן דבר כבר חודשים".
"סלח לי", ביקשה חפציבה. "באשמתי אינך משתתף. מפני שאני לא מכינה מספיק עוגות".
"אני מקולקל", אמר המקצף בפשטות. "אז מה? פירוש הדבר לדעתך שאין לי מקום או ערך?"
"כלל וכלל לא, מקצפי חביבי!", נזעקה חפציבה ואימצה אותו אל לבה. " אל תאמר כזה דבר. אתה ידידי, היחיד שיש לי והקרוב ביותר אל ללבי".
ברוך גרגר. "רואה? גם את היא שמשמעותית, ולא מעשייך".
חפציבה לא היתה משוכנעת שהיא מאמינה בכך, ואף לא היתה בטוחה מה דעתו של רמי. אבל גמלה בה החלטה. היא תשוחח עמו על כך.
כשאכל את ארוחתו באותו הערב, מצאה פרצה בשיחה. "דע לך, רמי", העזה. "שאין לי עבודה רבה בבית".
הוא ליטף את שיערה. "אני שמח לשמוע", אמר רכות. "אני לא רוצה שתניפי אצבע".
"רמי, אני מתכוונת לכך", ניסתה שוב. "אני לא מוצאת מה אוכל לעשות למענך. המכשירים עושים את הרוב, יש אפילו עודף מכשירים שלא משמשים אותי".
"באמת?" הופתע. כאילו היתה יכולה להשתמש בקביעות בכמות גדולה כל כך של מכשירים.
"כן", הודתה. " המקצף, למשל, מקולקל כבר חודשים, ואין אפילו צורך לתקן אותו".
"באמת לא הרגשתי", אמר, מהורהר. "חבל שלא סיפרתי לי, שהמקצף שלך מקולקל". אז התבהרו פניו. "אל תחששי, אשתי". הוא נשק לקצה אפה ויצא לעבודה.
ימים ספורים לאחר מכן התעוררה חפציבה ומצאה הפתעה ממתינה לה. עטוף בסרט סאטן ורוד, זיהתה את צבע הכרום של מעבד המזון המשולב בתנור אולטרה 3900 – מגש באהבה – בדיוק כמו בפרסומות במגזינים.
רמי הופיע מאחוריה. "ידעתי שתשמחי! עכשיו לא תאלצי להמשיך להשתמש במכשירים ישנים ומקולקלים".
"תודה", אמרה, עיניה משוטטות. "תודה רבה. מתי התקנת אותו?"
הוא זרח. "קמתי לפנות בוקר וחיברתי הכל".
"אתה וודאי עייף", דאגה. הדלפק היה ריק.
"זה מחיר קטן". הוא אסף אותה בזרועותיו ונשק למצחה. "את אשתי היקרה, ואני רוצה שיהיה לך הטוב ביותר".
לפני שיצא הספיקה לשאול – "איפה החבאת את העטיפות?"
"בפח", צחק.
"והמקצף?"
"זרקתי אותו. לא תאלצי להמשיך לדאוג לגבי תיקון", חייך.
מדע הקסם
ישבתי בכיתה והקשבתי למר בורסון מלמד אותנו את תורת הקוונטים.
תמיד ידענו שיש משהו שגוי במה שאנחנו לומדים, קסם לא קיים? רק תסתכל מבעד לחלון ותשקיף על בית הספר לבנות ותראה בעצמך שכן. הבית ספר לבנות או בשמו הרשמי "בית הכשפים לבנות המין החזק" היה מוקף תמיד בקולות נפץ ואורות מרצדים בגלל קסמים שהשתבשו. אם הקסם הוא לא מזיק המורים נותנים לו להישאר באוויר ולהקיף את בית הספר.
מולו, מול הבית הספר לבנות שנראה מואר באור פנימי והיה מוקף תמיד בקולות צחוק ונפצים, עמד לו בית הספר למדעים מדויקים לבנים. בית הספר לבנים היה בניין עגום שניסו לשוות לו מראה עליז עם צבעים עליזים ופסלים פזורים, אבל הבית ספר תמיד עגמומי. במקום קולות הצחוק והזיקוקים שנשמעים מהבית ספר לבנות מבית הספר לבנים נשמעים רק קולות למידה וקולות של ייאוש מפי תלמידים ממורמרים.
כל המורים בית הספר גם הם נראים ממורמרים. שנה שעברה, באופן לא רגיל קיבלנו את מר טורנאו המורה העליז. הוא היה מצליח ברוחו השמחה לעודד את הכיתה. אבל כשבסוף השנה הוא עזב חזר בית הספר למדעים מדויקים לבנים למקום שומם וחסר כל רוח חיים ושמחה.
הדבר הנורא מכול זה לחזור הביתה ולראות את כל בנות המשפחה יושבות יחד, שמחות וצוחקות. כשאחותי חוזרת הביתה היא תמיד מאושרת. וכשהיא מבקשת מאמא לעזור לה בשיעורים תמיד שומעים קולות צחוק שבוקעים מאחורי הדלת הסגורה. כשאני מבקש מאבא לעזור השיחה שלנו היא מאוד רצינית.
נראה שכמעט אין צחוק בעולם הבנים. אבל ככה זה. זה לא אומר שככה זה צריך להיות, אבל ככה זה.
האמת היא שאנחנו יודעים שמה שמלמדים אותנו בבית הספר לבנים הוא טעות. בכל זאת אנחנו יושבים שם ומקשיבים בשעמום גדול למורים שלנו ויודעים שרוב מה שהם מלמדים הוא קשקוש אחד גדול.
"כל התלמידים נא לקום" נשמע קול מתכתי מהרמקול.
מלמולי התרגשות נשמעו בכיתה יחד עם גרירת רגלי הכסאות ורחש התלמידים הקמים. כולנו ידענו שיש רק משמעות אחד להודעה הפתאומית הזו. יש בנות בבית הספר.
נשמעו צעדים במסדרון מחוץ לכיתה. כמה צללים עברו על פני דלת הכיתה. צל אחד חזר אחורה פתח את הדלת ואל הכיתה נכנסה אישה. היא הייתה נמוכה ושמנמנה, לחייה המלאות בערו באדום ועיניה ברקו מאחורי מסגרת משקפיים.
"בוקר טוב תלמידים" היא אמרה בקול עליז "אני רק צריכה רגע עם המורה שלכם."
מר בורסון הנהן אלינו פעם אחת ואז יצא עם האישה החוצה. מחוץ לדלת נשמעו כמה מלמולים קצרים ואז השיחה הופסקה ומר בורסון חזר לכיתה. הוא לא אמר כלום כשנכנס, הוא אפילו לא אמר לנו שאפשר לחזור לשבת. המורה ניגש ישר לשולחן שלו הסתכל על רשימת התלמידים.
" מסטרסון, רולן וטורלוס גש בבקשה לחדר המנהל". הוא הרים את עיניו לרגע מרשימת השמות ואז המשיך את השיעור כאילו כלום לא קרה.
שאר התלמידים חזרו לשבת. אני ועוד שני בנים מהכיתה יצאנו בשקט החוצה. במדרון היו כמה נשים פזורות וכמה תלמידים חוששים שהלכו גם הם לעבר חדר המנהל. מחוץ לחדר המנהל ישבו כמה תלמידים. צחנת פחד התלמידים הייתה כמעט מוחשית באזור הזה של בית הספר.
"שבו בבקשה והיכנסו כשנקרא בשמכם" אמרה גברת אחת עם לוח בידיה ומיד יצאה החוצה.
הדקות הבאות עברו בדממה ובפחד. עם כל שם שהוקרא הלב שלי החסיר פעימה ומיד חזר לפעום שוב כשגילה שזה לא היה שמי. לאט לאט התרוקנו התלמידים מחדר ההמתנה. כל מי שנכנס לחדר המנהל היה חיוור ומבוהל. הם כולם יצאו מהחדר והלכו ימינה. לבסוף יצאה האישה מהחדר וקראה בשמי.
בלב כבד קמתי לאט ממקומי והלכתי לעבר הדלת לחדר המנהל. צעדי נעשו איטיים יותר ויותר אבל הזמן כמו האיץ כדי לפצות על העיכוב. לבסוף נכנסתי לחדר המנהל והדלת מאחורי נסגרה בחבטה.
חדר המנהל היה צבע בחום. ובאמצע כל החום עמד לו שולחן עבודה מעץ. וליד שולחן העבודה לא ישב המנהל כי אם האישה החביבה שנכנסה לכיתה שלהם לקרוא למורה רק לפני זמן מה שנראה כמו נצח.
האישה חייכה אליי.
"בוקר טוב" היא אמרה שוב. "ומה שמך?"
"אני, אה, טורלוס. רוברט טורלוס".
"טורלוס?" אמרה וגביניה התכווצו בריכוז. "טורלוס? יש קשר משפחתי ל…"
"כן גברתי" עצרתי אותה. המכשף המפורסם היה אחד מאבות אבותיי.
"המכשף? מעניין."
"לא זה מה ששאלת" שאלתי בפליאה.
"אני חשבתי שאולי יש לך קשר משפחתי לאחת התלמידות שלנו, מיה".
"כן גברתי, זו אחותי".
"אני מבינה". היא אמרה.
"האם לא ידעת?"
"למכשפה יש סודות רבים. וכך צריך להיות. אצלנו בבית הספר תלמידה טובה היא תלמידה עם סודות."
"אם כך, הכשלתי את אחותי."
"הו לא, כלל וכלל לא. לימדת אותה לקח חשוב מאוד. לימדת אותה לשמור יותר טוב על הסודות שלה. אבל זה לא קשור לענין. תגיד לי רוברט. האם הראית יכולת מגית פעם?"
"אני?" שאלתי הפליאה. "לא גברתי". הרי ידוע שלגברים חסר הגן המתאים שנושא את היכולות המגיות.
אבל היא רק הנהנה.
"אתה יודע למה אתה פה, למה קראנו לך לכאן?"
"לא גברתי".
"אז אני אהיה כנה ואני אספר לך, אבל דע שלאחרים לא סיפרנו, אז שמור את הידע לעצמך. ביקשנו מהמורים שלכם לשלוח אלינו את התלמידים הטובים ביותר בכיתה. אתה יודע מה זה אומר? זה אומר שהמורה שלך חושב שאתה בין הטובים בכיתה. האם אתה חושב שאתה תלמיד טוב?"
"די טוב גברתי."
"האם אתה חושב שאתה מספיק טוב בשביל לא לבוא יותר לבית הספר ואין לך עוד מה ללמוד כאן?"
"לא גברתי."
"טוב. טוב מאוד. תמיד יש מה ללמוד." אחרי אלו היא ישבה לרגע בכיסא המנהל ולא אמרה דבר. היא רק התבוננה בי מבעד למסגרת המשקפיים שלה.
"טוב מאוד, צא בבקשה החוצה ופנה שמאלה. תהיה שם אישה גבוהה עם לוח. לך אחריה בבקשה".
"כן גברתי". אמרתי ויצאתי החוצה. שמאלה. היא אמרה לי ללכת שמאלה.
אחרי כמה צעדים ראיתי את האישה שאליה היא התכוונה. ראיתי אישה גבוהה מאוד, שהחזיקה לוח בידה.כשהיא שמעה אותי מתקרב היא פנתה להסתכל עליי. הרגשתי את מבטה החודר והנוקשה כשהיא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש.
כשהגעתי אליה נעמדתי בחוסר אונים תחת המבט החודר. לבסוף היא סימנה לי לבוא אחריה והתחילה ללכת במסדרונות.
לא ראיתי בדרך שום תלמיד נוסף. רק אני והמכשפה שמולי הלכנו במסדרונות השוממים. בקצה המסדרון היא פנתה לדלת השמאלית ופתחה אותה. היא הורתה לי בעיניה להיכנס וטרקה את הדלת מאחורי.
בפנים ישבו עוד שני תלמידים, שניהם מפוחדים למראה. מולם, ליד שולחן המורה ישבה מכשפה. הדבר הראשון שראית אצלה היה הגלימה הסגולה. היא הייתה חברה במסדר הגבוה. והיא הייתה המנהלת של בית הספר לבנות. התמונה שלה התנוססה בכל הכרזות של בית הספר. רק עיוור היה מפספס את העובדה הזו.
היא הרימה את עינייה מערימת הניירות שהיו על השלחן ובראותה את שלושת הבנים המפוחדים היא חייכה והורידה את משקפיה.
"בוקר טוב לכם" קולה היה עדין ומושך. "קראנו לכם לכאן מסיבה מאוד מסוימת. אנחנו זקוקות לעזרה." היא קמה מהשולחן ובידה שלוש מחברות. "בכל מחברת כזו נמצא כל החומר שאתם צריכים לדעת. אני חוששת שאין לנו הרבה זמן להסביר. אתם צריכים לקבל מחברת ומייד לצאת מהכיתה וללכת לכיתה ממול. בכיתה ממול יש שער שיוביל אתכם לתחנת הרכבת. אל תחששו ותעברו בשער. לכו עם הגברות שיחכו לכם בתחנה. בהצלחה." היא אמרה וחילקה לכולנו מחברות. נשארנו לרגע המומים בכיתה אבל היא סימנה לנו למהר. לקחתי את המחברת ויצאתי מהכיתה. כמה שניות אחרי שמעתי את הצעדים של שני הילדים האחרים.
שמעתי את דלת הכניסה של החדר השני נסגרת מאחורי ואת שני התלמידים שעמדו מאחורי ועמדנו לרגע יחד מכונסים בפחד מהלא ידוע. על הקיר מולנו נראתה תמונה חיה וזזה של תחנת הרכבת. לקחתי נשימה עמוקה, הדקתי את אחיזתי במחברת ונכנסתי דרך השער. תוך שניות מצאתי את עצמי פוסע החוצה מתוך קיר בתחנת הרכבת הנמצאת במרחק של לפחות שלוש שעות נסיעה ברכבת מבית הספר. שני צעדים מאחורי נשמעו ככשני התלמידים האחרים צעדו מאחורי. חבורת נשים הבחינה בנו והתקדמה לעברנו ומאחורינו נסגר השער בקול יניקה.
"בוקר טוב תלמידים. בואו אחרי" אמרה אחת הנשים ולקחה אותנו בצעדים מהירים הרחק מהקיר ולעבר אחד הרציפים. היא הלכה כל כך מהר שהייתי צריך לדלג לפעמים כדי לעמוד בקצב וכך גם התלמידים שהיו איתי. שלוש נשים ליוו את השיירה. הן כולן הלכו בצעדים מהירים אבל לא נראה שהן מתאמצות כלל לעומתנו התלמידים.
האישה לפני נעצרה באחד הרציפים ואחריה כל השיירה. היא הסתובבה אליי.
"עוד כמה שניות הרכבת תסע. עליכם לעלות עליה וללכת לתא 9A. ברור? 9A. אל תכנסו לשום תא אחר."
האישה דחפה אותי קדימה לעבר הכניסה לרכבת. שני התלמידים האחרים גם הם נגררו על ידי שאר הנשים.
עלינו בזריזות לרכבת כשהרכטיסן קפץ אחרינו. בקול קרקוש נסעה הרכבת והשאירה מאחור את התחנה ובה ארבעת הנשים שצפו בנו עד שנעלמנו.
לאט לאט התחילו שני התלמידים שאיתי להתאושש מההלם. האחד, הבלונדיני והגבוה הסתכל ימינה ושמאלה בבלבול. השני הנמך יותר הלך שמאלה בבטחון.
בהתחלה עמדנו אני והבלונדיני מתלבטים מה לעשות ואז זינקנו אחרי השני. הוא הוביל אותנו לתא 9A. עמדנו רגע שלושתנו מול דלת התא, לא בטוחים ממש מה לעשות עד שהנמוך יותר פתח את הדלת. היה זה , למרבה ההפתעה, תא ריק לגמרי. התיישבנו שלושתנו שם וישבנו לרגע בשתיקה.
"אני רוברט, מה השמות שלכם?" שאלתי. צריך להתחיל ממשהו לא?
"אני דן" אמר הנמוך.
"אני גוסטה." אמר הבלונדיני.
ישבנו כך בשתיקה לרגע.
"מישהו יודע לאן אנחנו נוסעים?" שאל גוסטה.
"אמור להיות כתוב במחברות" אמרתי.
דן הנהן ושלף מתוך התיק שלו מחברת. על הדף הראשון היה כתוב בפשטות "לנטינג".
"לנטינג?" שאל גוסטה. "מה זה? זה אדם?"
"זה שם של מקום. יש לי קרובים שם" אמר דן.
"מה אנחנו אמורים לעשות שם?" שאלתי.
"לא יודע" אמר דן "כל שאר הדפים במחברת ריקים.מה שזה לא יהיה אנחנו נגלה את זה שם. אם אני זוכר נכון יש לנו בערך עוד שעתיים של נסיעה ברכבת עד אז."
"אז מה עכשיו?" שאל גוסטה.
"נשב ונחכה" אמרתי.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהרגשתי את תנעת הרכבת הנעצרת לאט. פקחתי עיניים ישנוניות וראיתי את גוסטה ודן גם הם נאבקים לצאת מהשנה. קול נשמע בקרוז. "תחנה הבאה תחנת לנטינג."
"דן, גוסטה קומו. הגענו ללנטינג".
דן פקח עיינים ישנוניות והושיט יד למחברת. הוא הסתכל לרגע על המחברת, שפשף את עיניו כלא מאמין וחזר להסתכל במחברת.
"מה?" שאלתי.
"זה לא היה כאן מקודם. לא ראיתי את זה כאן." אמר.
"את מה?"
"כתוב כאן לא לרדת בתחנה הזו. כתוב שאנחנו צריכים לחכות למשהו בתחנה הזו".
"משהו צריך לקרות עכשיו?" שאל גוסטה העדיין ישנוני.
"כנראה". אמר דן.
לפתע הבנו כולנו שהרכבת הפסיקה לזוז.
"הגענו." אמרתי.
ישבנו שלושתנו מתוחים. נראה שנצח עבר ככה. כרוז צעק שהרכבת יוצאת מהתחנה עוד 3 דקות. הזמן זחל באיטיות. אגלי זיעה נטפו באיטיות מפניו של גוסטה שנראה מבוהל וחיוור. דן הסתכל על השעון שהיה מעלי על הקיר. "קריאה אחרונה" קרא הכרוז המתכתי. 3 טיפות זיעה חדשות נטפו לגוסטה על המצח ואז הרכבת בקול שקשוק התחילה לצאת מהתחנה.
"כלום לא קרה." אמרתי.
דן הסתכל רגע באי אמון באוויר ואז הסתכל על המחברת. הוא הפך דפים, ניער את המחברת בתסכול ועבר ברפרוף שוב על כל הדפים של המחברת.
"כלום. זה לא אומר כלום. היה כתוב לחכות כאן אבל עכשיו אין כאן כלום." דן הראה לנו מחברת ריקה לגמרי.
הרכבת תפסה מהירות. הגלגלים שיקשקו ותנועת הרכבת הייתה מהירה וחלקה. השארנו את לנטינג הרחק מאחורינו וכלום לא קרה.
לפתע הדלת של התא נפתחה ופתח עמדו שלוש נערות מופתעות למדי.
הדבר הראשון שראיתי אצלן היה שלכולן היה שיער אדום. אחר כך ראיתי שהגון שלהן שונה ונראה היה שלאחת מהן יש שורשים בצבע אחר ושהיה לו צבע לא טבעי. הן כולן עמדו לרגע ארוך בדלת מבהלות מאוד. הראשונה, זו שפתחה את הדלת, התעשתה הכי מהר.
"כאן זה 9A?" היא שאלה באי אמון.
"כן" אמרתי.
"זה לא יכול להיות." היא אמרה. "אמרו לנו לעלות לתא הזה".
"אמרו לכם שהוא יהיה ריק?" שאל דן.
"לא" היא אמרה אחרי היסוס קל.
"גם לנו אמרו לבוא לכאן" אמרתי.
"אם כך אין ברירה. אני נט" היא אמרה , נכנסה לתא והתיישבה לידי.
"אני רוברט, זה דן והוא גוסטה" אמרתי.
"נו קדימה, אל תעמדו שם כמו פסלים. אם זו טעות אנחנו נברר את זה עוד רגע."
שתי הבנות האחרות הסתכלו אחת על השנייה ונכנסו גם הן לתא.
"זו מישל וזו הגבוהה שנשארה לעמוד זו טלי. אנחנו מבית הספר לבנות בלנטלי. המנהלת קראה לנו ואמרה לנו לעלות לכאן. היא אמרה לנו במפורש 9A." אמרה נט. טלי הייתה זו עם השיער הצבוע.
"גם אותנו הביאה מנהלת בית הספר לבנות לכאן ואמרה 9A. המנהלת של העיר פרזבל. היא נתנה לנו מחברות עם הוראות" אמר דן.
"גם לנו" אמרה נט בהתלהבות. כולם הוציאו בבת אחת את המחברות שלהם וראינו כולנו שהן זהות.
"לנו כתוב לעלת על הרכבת עם שלושה בנים מפרזבל. זה בטח אתם" אמרה נט.
"מוזר, לנו כתוב עליכן" אמר דן. "אבל לא כתוב עוד שום דבר".
"זה בטח עד מבחן" אמרה נט. היא שמה את ידה על המחברת, עצמה עיניים ומלמלה משהו לעצמה. כשהיא פקחה את עיניה החלה דיו מיד בלתי נראית להתפשט על המחברת וליצור מילים.
"תביא את שלך" אמרה נט לדן. דן נתן לה את המחברת ונט חזרה על התהליך. הפעם לא קרה שום דבר.
"מוזר." אמרה נט "זה עבד אצלנו.
"אולי הם צריכים לעשות את זה בעצמם." הציעה טלי.
נט הסתכלה רגע על טלי בהפתעה ואז הנהנה. "יכל להיות" היא אמרה והחזירה לדן את המחברת.
דן החוויר. "אנחנו לא יודעים לעשות קסמים". הוא מלמל בפחד.
שקט שרר בתא.
"אז תעשו את זה בדרך שאתם יודעים" הציעה טלי.
"אם," אמרתי "אם מדובר בדיו בלתי נראית אז כל מה שצריך זה.. ". התחלתי לפשפש בתיק בחיפוש אחר בקבוק נוזל כלשהו. מצאתי אחד. הוצאתי את הבקבוק החוצה ובעדינות בעזרת קצה עפרון עברתי על הדף. מיד היכן שנגע הנוזל המוזר הופיעו כתמי דיו.
"זה עובד." אמררתי.
"כמו שראיתם," התחילה נט לקרוא מהמחברת שלה "המשימה שלפניכם היא מורכבת. עליכם לעבוד יחד בשיתוף פעולה. עליכם מוטלת האחריות לשלב יחד קסם ומדע לפתירת החידה. הרכבת הזו נוסעת עד לורנסוויל. רדו בתחנה הזו. בשדרות המלך 4 בעיר הזו נמצא בניין קטן ומוזנח. עליכם להיכנס פנימה. אנחנו לא יודעים בדיוק מה יש בפנים לכן היזהרו. רק שיתוף פעולה של כולכם יביא לפתרון הנכון. אתם חלק מפזל שספק אם אי פעם תבינו אותו."
"למה הפסקת?" שאל דן.
"כי אין יותר." אמרה נט.
"אז זה מה שאנחנו צריכים לעשות? לפרוץ לאיזה בניין?" אמרה טלי.
"נראה לי שכן". אמרתי. "מישהו יודע מתי נגיע?"
"שדרות המלך זה רחוב שנמצא בעיר הבירה נורקה. כנראה ששם אנחנו יורדים."
"תחנה הבאה נורקה, תחנה הבאה נורקה" קרא הכרטיסן.
"אז הגענו"
*********
"זה כאן" אמרה נט.
עמדנו מול בניין די נמוך ודי מכוער. הצבע החום שלו דהה והתקלף. אל הדלת הראשית הוביל גרם מדרגות קצר ובשני צידי הדלת עמדו שני פסלים זהים של שומרי הסף.
עלינו במדרגות ועמדנו מול הדלת המתקלפת.
"מה עכשיו?" שאל גוסטה.
מישל ניסתה לפתוח את הדלת.
"כנראה שבאמת צריך לפרוץ פנימה." היא אמרה.
"זוזי" אמרה נט. נט התקרבה לדלת שמה את ידיה מעל המנעול ומלמלה משהו. שום דבר לא קרה. היא ניסתה לפתוח את הדלת אבל היא לא זזה.
"יש לי רעיון." אמר גוסטה. "למישהי מכן יש סיכת שער?"
"לי יש" אמרה טלי.
גוסטה לקח את הסיכה מטלי וניסה בעזרתה לפתוח את המנעול. לפתע נשמע "קלק" קצר והסיכה נשברה.
"אולי ננסה להזיז את הדלת" הציעה טלי. היא ניגשה לדלת, הניפה את ידה ומלמלה משהו. הדלת לא זזה.
בזמן שטלי ניסתה להזיז את הדלת הסתכלתי מסביב. לא היה אבק מסביב שומר הסף הימני. ניגשתי אליו וגיליתי שהוא די קל. הזזתי אותו הצידה ומתחתיו עבד לו בוהק המפתח.
"אני רוצה לנסות" אמרתי. ניגשתי לדלת עם המפתח והמפתח נכנס. סובבתי את המפתח והדלת נפתחה.
"איך ידעת?" אמרה נט.
"זה היה אותו הדבר בבית של סבתא שלי" שיקרתי. המנהלת אמרה שצריך לשמור סודות לא? נראה היה שנט היא היחידה שלא האמינה לי. היא צמצמה את עיניה לעברי ואז הבינה שאני לא אגיד שום דבר נוסף.
טלי נכנסה ראשונה. היא עמדה לרגע במסדרון החשוך ואז כדור אור הופיע מעליה. היא הסתבבה אלינו. "בואו חברה, זה בטוח". היא הלכה כמה צעדים ופנתה ימינה בעיקול. אנחנו, שעמדנו מתלבטים מחוץ לדלת רצנו פניה בעקבותיה. רק גוסטה נשאר מאחור. הוא היסס רגע ואז נכנס אחרינו.
המסדרון היה צר וחשוך. הוא לא הסתעף לכמה כיוונים אלא פשוט המשיך ישר. בקצה המסדרון היו הריסות של דלת. גם אותם עברנו. מעבר לדלת היה חדר גדול ומואר. הוא היה צבוע בצבעי אפור בהיר. לא היו בו שום חלונות שיסבירו למה הוא מוצף באור. באמצע החדר עמד מכשיר גדול כסוף. על הקירות היו מסכים וכפתורים גדולים. הכול היה מלא במכשירים חשמליים.
אנחנו הבנים היו הראשונים שנכנסו פנימה. באמצע היה צג גדול. גוסטה עשה סיבוב והתקרב לצג. הוא פלט צעקה והתרחק אחורה.
"מה קרה?" שאלנו בזמן שכולנו התקרבנו בריצה. על הרצפה ליד הצג שכב מעולף אדם זקן. הוא החזיק את הבטן שלו ומתחת ליד שלו זלג דם אדום.
"מהר" צעקתי "תעזרו לו" ניגשתי אליו והתיישבתי לידו על הרצפה.
"אני לא יכולה לעשות שום דבר" אמרה נט.
"למה לא?" שאל גוסטה
"אנחנו לא יודעות לרפא כזה פצע. אני יכולה לעצור את הדימום ולסגור את הפצע אבל הוא ימשיך לדמם פנימה."
"שמישהו יביא לי רצועת בד!" צעקתי.
מישל הוציאה מהתיק סווצר וקרעה אותו לחתיכות.
"הנה" היא אמרה.
"בוא, תלחץ על הפצע עם הרצועה ואל תעזוב" אמרתי לדן. גוסטה שעמד מאחוריו החויר מאוד והבנות חששו שהוא יתעלף.
התחלתי לחפש בתיק שלי. מצאתי בפנים חתיכות של מסקנטיים.
"תמשיך ללחוץ עד שהוא יפסיק לדמם" אמרתי לדן בזמן שהמשכתי לחפש משהו בתיק שלי. "למישהי יש חוט ומחט?"שאלתי.
"זה לא ממש הזמן לשיעורי תפירה" אמרה נט אבל חיפשה בתיק.
"יש לי חוט!" אמרה אשלי וקרעה חתיכת חוט ארוך שהשתלשל מהחולצה.
"יש לי משהו חד. זה יכול להיות כמו מחט" היא אמרה והרימה משהו קטן וחד.
"טוב. תקשרו את החוט למחט ותחטאו את המחט. תעבירו עליה אש."
נט חיממה את החוד בכדור אש ומישל קשרה אותו מאחור.
"אוקיי. דן תעזוב ותחזיק את שני צידי הפצע. אני הולך לעבוד בתוך הגוף שלו אוקי?"
לקחתי את החוט והמחט וחיפשתי את כלי הדם הקרוע. אבא תמיד רצה שאני אהיה רופא בגלל שזה היה מקצוע שראוי לבנים בגלל שלא הרבה בנות יכלו לרפא. עברתי הרבה הכשרות.
"זהו!" אמרתי והוצאתי ממנו ידיים מגואלות בדם. "אני מקווה שזה עכשיו בסדר. נט תרפאי אותו מבחוץ".
נט הינהנה , שמה ידיים מעליו והתחילה למלמל משהו. בן רגע הפצע החיצוני שלו נעלם.
"אני חושב שהוא יהיה בסדר. תביאו לי כוס מים."
מישל הלכה לחפש מים. שמעתי מלמול קצר ואז היא חזרה עם כוס מים.
התזתי קצת מים על פניו ושמרתי את שאר הכוס בצד. הוא לא התעוור.
"מה עכשיו?" שאל גוסטה.
"עכשיו נחכה שהוא יתעורר" אמר דן.
*********
גוסטה ישב מול הזקן. הוא היה מאוד חיוור אבל הוא הסתכל ביציבות כל הזקן בזמן שגופו שלו התנדנד. הוא היה הראשון ששם לב.
"רוב! דן! הוא מתעורר!"
הזקן פקח עיניים מבולבלות ובהה לרגע בתקרה. אז כננער מתחושה רעה הוא התיישב במהירות ובבהלה.
"מה.. מה… " הוא מלמל.
"שש." אמרתי "באנו לעזור לך."
הוא הסתכל עלינו בבלבול לרע.
"מה קרה למכונה?" הוא הצליח לגמגם.
"איזה מכונה?" שאל דן.
"אתם לא יודעים?" הוא הסתכל בבהילות.
"לא יודעים מה?"
"מהר, מהר, אין זמן להסברים." הזקן נעמד במהירות אבל הוא לא היה יציב לכן הוא תפס בקצה השולחן ונעצר לרגע.
"הצג הזה" הוא הצביע.
כולנו עברנו להסתכל על הצג שהיה צמוד לתקרה. הוא היה כבוי. נט מלמלה משהו והמסך התעורר לחיים.
"רואים את זה? את הסלע הענק הזה? הוא עומד להתנגש בנו. המכונה שלי הייתה אמורה לפתור את הבעיה. איפה היא?"
"איזה מכונה?" שאלנו. "מצאנו כאן רק אותך."
"מישהו לקח אותה. זה מה שקרה. לא. בעצם. אני לא זוכר" הא מלמל לעצמו.
"אני אטפל בזה" אמרה טלי. היא התקרבה לזקן והחזיקה יד מעל ראשו. אור פרץ מידיה של טלי ואז עיני הזקן התבהרו.
"אני זוכר מה קרה! המכונה! היא נהרסה! אנחנו אבודים עכשיו! אי אפשר להרוס את הסלע!"
"אז מה נעשה עכשיו?" שאלה מישל בחוסר תקווה.
"נצטרך למצוא פתרון לבד" אמרתי.
"יש לי רעיון!" אמרה נט. "אולי נוכל לשלב את הכוחות של הבנות כאן כדי שנזיז את הסלע, רק קצת כדי שנזיז אותו מהמסלול. הבעיה היא שאנחנו לא מספיק חזקות בשביל לעשות את זה."
"אבל הכוחות שלנו לא מספיק חזקים. אבל ביחד" אמרה טלי.
"בשביל זה הבנים כאן. הם צריכים לחשוב על משהו מדעי בשביל לעזור לנו" אמרה נט.
"אני חושב שאני יודע למה את מתכוונת." אמר דן.
דן התחיל להסתובב ברחבי החדר, לאסוף מכשירים ולהרכיב אותם יחד. לא עזרו כל השאלות שלנו, דן היה עסוק בהרכבה כלל לא טרח לענות ולהסביר לנו מה הוא עושה.
"מוכן. כל מה שצריך זה רק את הכוחות שלכם." אמר דן.
"מה עשית?" שאלנו ביחד.
"טוב, זה מסובך אבל בעיקרון עזרתי לנו להתחבר למערכת הלווינים בחלל ולכן אנחנו כבר בעצם בחלל. הלווין כרגע מופנה למטאור וברגע שיהיה מספיק כוח נוכל להזיז אותו מספיק כדי להוציא אותו ממסלול התנגשות."
"דן אתה גאון! קדימה בנות! בואו ננסה!"
כל הבנות התקרבו לדן, שלחו ידיים ומלמלו משהו. כלום לא קרה.
"מה לא בסדר?" שאלה מישל וקימטה את המצח.
"אין לנו מספיק כוח" אמרה מישל.
"לא, לא השתמשנו בכול הכוח שיש לנו." אמרה נט. "גם לבנים יש קצת. בואו. זה פשוט. תשלחו ידיים קדימה."
כולנו התקרבנו ונעמדנו ליד המכשיר של דן. הבנות החזיקו אותנו ביידים. קרן אור הופיעה על המסך והמטאור זז.
"עשינו את זה!!" צעקו כולם בהתרגשות.
"הצלחנו" אמרה נט וחייכה.