‫תגובות לפוסט: "כנס עולמות - הכנס השנתי למדע בדיוני ולפנטסיה"‬

‫תגובה לפוסט: "דוכן יד שניה" מאת "ארנון אלחנני"‬

‫ארנון אלחנני‬ — Fri, 26 Mar 2010 12:30:07 +0000

אני מתכנן להביא מיניאטורות צבועות ומעוצבות של שר הטבעות ודיורמות שר-הטבעות

‫תגובה לפוסט: "לוח טרמפים" מאת "ענבל לוי"‬

‫ענבל לוי‬ — Fri, 26 Mar 2010 04:27:01 +0000

מגיעה מראש העין כניראה ביום רביעי וחמישי. בהלוך עוברת דרך חוצה ישראל ואיילון. בחזור יכולה להקפיץ לתחנות הרכבת.
אפשר לתאם דרך המייל

‫תגובה לפוסט: "לוח טרמפים" מאת "אורנה"‬

‫אורנה‬ — Thu, 25 Mar 2010 15:57:41 +0000

חפשת טרמפ מהכנס לירושלים ביום רביעי ב22.00 מוכנה להשתתף בדלק. אשמח להגיע לתחנה מרכזית או מרכז העיר לא חובה עד הבית. מה שנוח לכם

‫תגובה לפוסט: "דוכן יד שניה" מאת "רוני"‬

‫רוני‬ — Wed, 24 Mar 2010 17:31:19 +0000

אני מתכנן להביא את הבאים:
שר הטבעות – חבורת הטבעת (תרגום לבנית)
שר הטבעות – שני מגדלים – (תרגום לבנית)
Rojer Zelazny – The Great Book Of Amber
Susanna Clarke – Jonathan Strange & Mr Norrell

מספר סדרות, למכירה כל הסידרה כיחידה אחת:
Dan Simmons – Hyperion Saga (4 books
Orson S. Card – Homecoming (5 books
Trudi Canavan – Black Magician Trilogy
Kim Stanley Robinson – The Mars Trilogy
David Eddings – The Belgariad (5 books

‫תגובה לפוסט: "לוח טרמפים" מאת "שירי"‬

‫שירי‬ — Tue, 23 Mar 2010 17:03:42 +0000

מחפשת טרמפ מירושלים לכנס בתאריך 1/4/2010 בשעות הבוקר עם או בלי חזרה- מוכנה להשתתף בדלק. להתקשר ל
0509771933

‫תגובה לפוסט: "תחרות סיפורים" מאת "shir777"‬

‫shir777‬ — Thu, 18 Mar 2010 22:01:41 +0000

מדע הקסם
ישבתי בכיתה והקשבתי למר בורסון מלמד אותנו את תורת הקוונטים.
תמיד ידענו שיש משהו שגוי במה שאנחנו לומדים, קסם לא קיים? רק תסתכל מבעד לחלון ותשקיף על בית הספר לבנות ותראה בעצמך שכן. הבית ספר לבנות או בשמו הרשמי "בית הכשפים לבנות המין החזק" היה מוקף תמיד בקולות נפץ ואורות מרצדים בגלל קסמים שהשתבשו. אם הקסם הוא לא מזיק המורים נותנים לו להישאר באוויר ולהקיף את בית הספר.
מולו, מול הבית הספר לבנות שנראה מואר באור פנימי והיה מוקף תמיד בקולות צחוק ונפצים, עמד לו בית הספר למדעים מדויקים לבנים. בית הספר לבנים היה בניין עגום שניסו לשוות לו מראה עליז עם צבעים עליזים ופסלים פזורים, אבל הבית ספר תמיד עגמומי. במקום קולות הצחוק והזיקוקים שנשמעים מהבית ספר לבנות מבית הספר לבנים נשמעים רק קולות למידה וקולות של ייאוש מפי תלמידים ממורמרים.
כל המורים בית הספר גם הם נראים ממורמרים. שנה שעברה, באופן לא רגיל קיבלנו את מר טורנאו המורה העליז. הוא היה מצליח ברוחו השמחה לעודד את הכיתה. אבל כשבסוף השנה הוא עזב חזר בית הספר למדעים מדויקים לבנים למקום שומם וחסר כל רוח חיים ושמחה.
הדבר הנורא מכול זה לחזור הביתה ולראות את כל בנות המשפחה יושבות יחד, שמחות וצוחקות. כשאחותי חוזרת הביתה היא תמיד מאושרת. וכשהיא מבקשת מאמא לעזור לה בשיעורים תמיד שומעים קולות צחוק שבוקעים מאחורי הדלת הסגורה. כשאני מבקש מאבא לעזור השיחה שלנו היא מאוד רצינית.
נראה שכמעט אין צחוק בעולם הבנים. אבל ככה זה. זה לא אומר שככה זה צריך להיות, אבל ככה זה.
האמת היא שאנחנו יודעים שמה שמלמדים אותנו בבית הספר לבנים הוא טעות. בכל זאת אנחנו יושבים שם ומקשיבים בשעמום גדול למורים שלנו ויודעים שרוב מה שהם מלמדים הוא קשקוש אחד גדול.
"כל התלמידים נא לקום" נשמע קול מתכתי מהרמקול.
מלמולי התרגשות נשמעו בכיתה יחד עם גרירת רגלי הכסאות ורחש התלמידים הקמים. כולנו ידענו שיש רק משמעות אחד להודעה הפתאומית הזו. יש בנות בבית הספר.
נשמעו צעדים במסדרון מחוץ לכיתה. כמה צללים עברו על פני דלת הכיתה. צל אחד חזר אחורה פתח את הדלת ואל הכיתה נכנסה אישה. היא הייתה נמוכה ושמנמנה, לחייה המלאות בערו באדום ועיניה ברקו מאחורי מסגרת משקפיים.
"בוקר טוב תלמידים" היא אמרה בקול עליז "אני רק צריכה רגע עם המורה שלכם."
מר בורסון הנהן אלינו פעם אחת ואז יצא עם האישה החוצה. מחוץ לדלת נשמעו כמה מלמולים קצרים ואז השיחה הופסקה ומר בורסון חזר לכיתה. הוא לא אמר כלום כשנכנס, הוא אפילו לא אמר לנו שאפשר לחזור לשבת. המורה ניגש ישר לשולחן שלו הסתכל על רשימת התלמידים.
" מסטרסון, רולן וטורלוס גש בבקשה לחדר המנהל". הוא הרים את עיניו לרגע מרשימת השמות ואז המשיך את השיעור כאילו כלום לא קרה.
שאר התלמידים חזרו לשבת. אני ועוד שני בנים מהכיתה יצאנו בשקט החוצה. במדרון היו כמה נשים פזורות וכמה תלמידים חוששים שהלכו גם הם לעבר חדר המנהל. מחוץ לחדר המנהל ישבו כמה תלמידים. צחנת פחד התלמידים הייתה כמעט מוחשית באזור הזה של בית הספר.
"שבו בבקשה והיכנסו כשנקרא בשמכם" אמרה גברת אחת עם לוח בידיה ומיד יצאה החוצה.
הדקות הבאות עברו בדממה ובפחד. עם כל שם שהוקרא הלב שלי החסיר פעימה ומיד חזר לפעום שוב כשגילה שזה לא היה שמי. לאט לאט התרוקנו התלמידים מחדר ההמתנה. כל מי שנכנס לחדר המנהל היה חיוור ומבוהל. הם כולם יצאו מהחדר והלכו ימינה. לבסוף יצאה האישה מהחדר וקראה בשמי.
בלב כבד קמתי לאט ממקומי והלכתי לעבר הדלת לחדר המנהל. צעדי נעשו איטיים יותר ויותר אבל הזמן כמו האיץ כדי לפצות על העיכוב. לבסוף נכנסתי לחדר המנהל והדלת מאחורי נסגרה בחבטה.
חדר המנהל היה צבע בחום. ובאמצע כל החום עמד לו שולחן עבודה מעץ. וליד שולחן העבודה לא ישב המנהל כי אם האישה החביבה שנכנסה לכיתה שלהם לקרוא למורה רק לפני זמן מה שנראה כמו נצח.
האישה חייכה אליי.
"בוקר טוב" היא אמרה שוב. "ומה שמך?"
"אני, אה, טורלוס. רוברט טורלוס".
"טורלוס?" אמרה וגביניה התכווצו בריכוז. "טורלוס? יש קשר משפחתי ל…"
"כן גברתי" עצרתי אותה. המכשף המפורסם היה אחד מאבות אבותיי.
"המכשף? מעניין."
"לא זה מה ששאלת" שאלתי בפליאה.
"אני חשבתי שאולי יש לך קשר משפחתי לאחת התלמידות שלנו, מיה".
"כן גברתי, זו אחותי".
"אני מבינה". היא אמרה.
"האם לא ידעת?"
"למכשפה יש סודות רבים. וכך צריך להיות. אצלנו בבית הספר תלמידה טובה היא תלמידה עם סודות."
"אם כך, הכשלתי את אחותי."
"הו לא, כלל וכלל לא. לימדת אותה לקח חשוב מאוד. לימדת אותה לשמור יותר טוב על הסודות שלה. אבל זה לא קשור לענין. תגיד לי רוברט. האם הראית יכולת מגית פעם?"
"אני?" שאלתי הפליאה. "לא גברתי". הרי ידוע שלגברים חסר הגן המתאים שנושא את היכולות המגיות.
אבל היא רק הנהנה.
"אתה יודע למה אתה פה, למה קראנו לך לכאן?"
"לא גברתי".
"אז אני אהיה כנה ואני אספר לך, אבל דע שלאחרים לא סיפרנו, אז שמור את הידע לעצמך. ביקשנו מהמורים שלכם לשלוח אלינו את התלמידים הטובים ביותר בכיתה. אתה יודע מה זה אומר? זה אומר שהמורה שלך חושב שאתה בין הטובים בכיתה. האם אתה חושב שאתה תלמיד טוב?"
"די טוב גברתי."
"האם אתה חושב שאתה מספיק טוב בשביל לא לבוא יותר לבית הספר ואין לך עוד מה ללמוד כאן?"
"לא גברתי."
"טוב. טוב מאוד. תמיד יש מה ללמוד." אחרי אלו היא ישבה לרגע בכיסא המנהל ולא אמרה דבר. היא רק התבוננה בי מבעד למסגרת המשקפיים שלה.
"טוב מאוד, צא בבקשה החוצה ופנה שמאלה. תהיה שם אישה גבוהה עם לוח. לך אחריה בבקשה".
"כן גברתי". אמרתי ויצאתי החוצה. שמאלה. היא אמרה לי ללכת שמאלה.
אחרי כמה צעדים ראיתי את האישה שאליה היא התכוונה. ראיתי אישה גבוהה מאוד, שהחזיקה לוח בידה.כשהיא שמעה אותי מתקרב היא פנתה להסתכל עליי. הרגשתי את מבטה החודר והנוקשה כשהיא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש.
כשהגעתי אליה נעמדתי בחוסר אונים תחת המבט החודר. לבסוף היא סימנה לי לבוא אחריה והתחילה ללכת במסדרונות.
לא ראיתי בדרך שום תלמיד נוסף. רק אני והמכשפה שמולי הלכנו במסדרונות השוממים. בקצה המסדרון היא פנתה לדלת השמאלית ופתחה אותה. היא הורתה לי בעיניה להיכנס וטרקה את הדלת מאחורי.
בפנים ישבו עוד שני תלמידים, שניהם מפוחדים למראה. מולם, ליד שולחן המורה ישבה מכשפה. הדבר הראשון שראית אצלה היה הגלימה הסגולה. היא הייתה חברה במסדר הגבוה. והיא הייתה המנהלת של בית הספר לבנות. התמונה שלה התנוססה בכל הכרזות של בית הספר. רק עיוור היה מפספס את העובדה הזו.
היא הרימה את עינייה מערימת הניירות שהיו על השלחן ובראותה את שלושת הבנים המפוחדים היא חייכה והורידה את משקפיה.
"בוקר טוב לכם" קולה היה עדין ומושך. "קראנו לכם לכאן מסיבה מאוד מסוימת. אנחנו זקוקות לעזרה." היא קמה מהשולחן ובידה שלוש מחברות. "בכל מחברת כזו נמצא כל החומר שאתם צריכים לדעת. אני חוששת שאין לנו הרבה זמן להסביר. אתם צריכים לקבל מחברת ומייד לצאת מהכיתה וללכת לכיתה ממול. בכיתה ממול יש שער שיוביל אתכם לתחנת הרכבת. אל תחששו ותעברו בשער. לכו עם הגברות שיחכו לכם בתחנה. בהצלחה." היא אמרה וחילקה לכולנו מחברות. נשארנו לרגע המומים בכיתה אבל היא סימנה לנו למהר. לקחתי את המחברת ויצאתי מהכיתה. כמה שניות אחרי שמעתי את הצעדים של שני הילדים האחרים.
שמעתי את דלת הכניסה של החדר השני נסגרת מאחורי ואת שני התלמידים שעמדו מאחורי ועמדנו לרגע יחד מכונסים בפחד מהלא ידוע. על הקיר מולנו נראתה תמונה חיה וזזה של תחנת הרכבת. לקחתי נשימה עמוקה, הדקתי את אחיזתי במחברת ונכנסתי דרך השער. תוך שניות מצאתי את עצמי פוסע החוצה מתוך קיר בתחנת הרכבת הנמצאת במרחק של לפחות שלוש שעות נסיעה ברכבת מבית הספר. שני צעדים מאחורי נשמעו ככשני התלמידים האחרים צעדו מאחורי. חבורת נשים הבחינה בנו והתקדמה לעברנו ומאחורינו נסגר השער בקול יניקה.
"בוקר טוב תלמידים. בואו אחרי" אמרה אחת הנשים ולקחה אותנו בצעדים מהירים הרחק מהקיר ולעבר אחד הרציפים. היא הלכה כל כך מהר שהייתי צריך לדלג לפעמים כדי לעמוד בקצב וכך גם התלמידים שהיו איתי. שלוש נשים ליוו את השיירה. הן כולן הלכו בצעדים מהירים אבל לא נראה שהן מתאמצות כלל לעומתנו התלמידים.
האישה לפני נעצרה באחד הרציפים ואחריה כל השיירה. היא הסתובבה אליי.
"עוד כמה שניות הרכבת תסע. עליכם לעלות עליה וללכת לתא 9A. ברור? 9A. אל תכנסו לשום תא אחר."
האישה דחפה אותי קדימה לעבר הכניסה לרכבת. שני התלמידים האחרים גם הם נגררו על ידי שאר הנשים.
עלינו בזריזות לרכבת כשהרכטיסן קפץ אחרינו. בקול קרקוש נסעה הרכבת והשאירה מאחור את התחנה ובה ארבעת הנשים שצפו בנו עד שנעלמנו.
לאט לאט התחילו שני התלמידים שאיתי להתאושש מההלם. האחד, הבלונדיני והגבוה הסתכל ימינה ושמאלה בבלבול. השני הנמך יותר הלך שמאלה בבטחון.
בהתחלה עמדנו אני והבלונדיני מתלבטים מה לעשות ואז זינקנו אחרי השני. הוא הוביל אותנו לתא 9A. עמדנו רגע שלושתנו מול דלת התא, לא בטוחים ממש מה לעשות עד שהנמוך יותר פתח את הדלת. היה זה , למרבה ההפתעה, תא ריק לגמרי. התיישבנו שלושתנו שם וישבנו לרגע בשתיקה.
"אני רוברט, מה השמות שלכם?" שאלתי. צריך להתחיל ממשהו לא?
"אני דן" אמר הנמוך.
"אני גוסטה." אמר הבלונדיני.
ישבנו כך בשתיקה לרגע.
"מישהו יודע לאן אנחנו נוסעים?" שאל גוסטה.
"אמור להיות כתוב במחברות" אמרתי.
דן הנהן ושלף מתוך התיק שלו מחברת. על הדף הראשון היה כתוב בפשטות "לנטינג".
"לנטינג?" שאל גוסטה. "מה זה? זה אדם?"
"זה שם של מקום. יש לי קרובים שם" אמר דן.
"מה אנחנו אמורים לעשות שם?" שאלתי.
"לא יודע" אמר דן "כל שאר הדפים במחברת ריקים.מה שזה לא יהיה אנחנו נגלה את זה שם. אם אני זוכר נכון יש לנו בערך עוד שעתיים של נסיעה ברכבת עד אז."
"אז מה עכשיו?" שאל גוסטה.
"נשב ונחכה" אמרתי.
הדבר הבא שאני זוכר הוא שהרגשתי את תנעת הרכבת הנעצרת לאט. פקחתי עיניים ישנוניות וראיתי את גוסטה ודן גם הם נאבקים לצאת מהשנה. קול נשמע בקרוז. "תחנה הבאה תחנת לנטינג."
"דן, גוסטה קומו. הגענו ללנטינג".
דן פקח עיינים ישנוניות והושיט יד למחברת. הוא הסתכל לרגע על המחברת, שפשף את עיניו כלא מאמין וחזר להסתכל במחברת.
"מה?" שאלתי.
"זה לא היה כאן מקודם. לא ראיתי את זה כאן." אמר.
"את מה?"
"כתוב כאן לא לרדת בתחנה הזו. כתוב שאנחנו צריכים לחכות למשהו בתחנה הזו".
"משהו צריך לקרות עכשיו?" שאל גוסטה העדיין ישנוני.
"כנראה". אמר דן.
לפתע הבנו כולנו שהרכבת הפסיקה לזוז.
"הגענו." אמרתי.
ישבנו שלושתנו מתוחים. נראה שנצח עבר ככה. כרוז צעק שהרכבת יוצאת מהתחנה עוד 3 דקות. הזמן זחל באיטיות. אגלי זיעה נטפו באיטיות מפניו של גוסטה שנראה מבוהל וחיוור. דן הסתכל על השעון שהיה מעלי על הקיר. "קריאה אחרונה" קרא הכרוז המתכתי. 3 טיפות זיעה חדשות נטפו לגוסטה על המצח ואז הרכבת בקול שקשוק התחילה לצאת מהתחנה.
"כלום לא קרה." אמרתי.
דן הסתכל רגע באי אמון באוויר ואז הסתכל על המחברת. הוא הפך דפים, ניער את המחברת בתסכול ועבר ברפרוף שוב על כל הדפים של המחברת.
"כלום. זה לא אומר כלום. היה כתוב לחכות כאן אבל עכשיו אין כאן כלום." דן הראה לנו מחברת ריקה לגמרי.
הרכבת תפסה מהירות. הגלגלים שיקשקו ותנועת הרכבת הייתה מהירה וחלקה. השארנו את לנטינג הרחק מאחורינו וכלום לא קרה.
לפתע הדלת של התא נפתחה ופתח עמדו שלוש נערות מופתעות למדי.
הדבר הראשון שראיתי אצלן היה שלכולן היה שיער אדום. אחר כך ראיתי שהגון שלהן שונה ונראה היה שלאחת מהן יש שורשים בצבע אחר ושהיה לו צבע לא טבעי. הן כולן עמדו לרגע ארוך בדלת מבהלות מאוד. הראשונה, זו שפתחה את הדלת, התעשתה הכי מהר.
"כאן זה 9A?" היא שאלה באי אמון.
"כן" אמרתי.
"זה לא יכול להיות." היא אמרה. "אמרו לנו לעלות לתא הזה".
"אמרו לכם שהוא יהיה ריק?" שאל דן.
"לא" היא אמרה אחרי היסוס קל.
"גם לנו אמרו לבוא לכאן" אמרתי.
"אם כך אין ברירה. אני נט" היא אמרה , נכנסה לתא והתיישבה לידי.
"אני רוברט, זה דן והוא גוסטה" אמרתי.
"נו קדימה, אל תעמדו שם כמו פסלים. אם זו טעות אנחנו נברר את זה עוד רגע."
שתי הבנות האחרות הסתכלו אחת על השנייה ונכנסו גם הן לתא.
"זו מישל וזו הגבוהה שנשארה לעמוד זו טלי. אנחנו מבית הספר לבנות בלנטלי. המנהלת קראה לנו ואמרה לנו לעלות לכאן. היא אמרה לנו במפורש 9A." אמרה נט. טלי הייתה זו עם השיער הצבוע.
"גם אותנו הביאה מנהלת בית הספר לבנות לכאן ואמרה 9A. המנהלת של העיר פרזבל. היא נתנה לנו מחברות עם הוראות" אמר דן.
"גם לנו" אמרה נט בהתלהבות. כולם הוציאו בבת אחת את המחברות שלהם וראינו כולנו שהן זהות.
"לנו כתוב לעלת על הרכבת עם שלושה בנים מפרזבל. זה בטח אתם" אמרה נט.
"מוזר, לנו כתוב עליכן" אמר דן. "אבל לא כתוב עוד שום דבר".
"זה בטח עד מבחן" אמרה נט. היא שמה את ידה על המחברת, עצמה עיניים ומלמלה משהו לעצמה. כשהיא פקחה את עיניה החלה דיו מיד בלתי נראית להתפשט על המחברת וליצור מילים.
"תביא את שלך" אמרה נט לדן. דן נתן לה את המחברת ונט חזרה על התהליך. הפעם לא קרה שום דבר.
"מוזר." אמרה נט "זה עבד אצלנו.
"אולי הם צריכים לעשות את זה בעצמם." הציעה טלי.
נט הסתכלה רגע על טלי בהפתעה ואז הנהנה. "יכל להיות" היא אמרה והחזירה לדן את המחברת.
דן החוויר. "אנחנו לא יודעים לעשות קסמים". הוא מלמל בפחד.
שקט שרר בתא.
"אז תעשו את זה בדרך שאתם יודעים" הציעה טלי.
"אם," אמרתי "אם מדובר בדיו בלתי נראית אז כל מה שצריך זה.. ". התחלתי לפשפש בתיק בחיפוש אחר בקבוק נוזל כלשהו. מצאתי אחד. הוצאתי את הבקבוק החוצה ובעדינות בעזרת קצה עפרון עברתי על הדף. מיד היכן שנגע הנוזל המוזר הופיעו כתמי דיו.
"זה עובד." אמררתי.
"כמו שראיתם," התחילה נט לקרוא מהמחברת שלה "המשימה שלפניכם היא מורכבת. עליכם לעבוד יחד בשיתוף פעולה. עליכם מוטלת האחריות לשלב יחד קסם ומדע לפתירת החידה. הרכבת הזו נוסעת עד לורנסוויל. רדו בתחנה הזו. בשדרות המלך 4 בעיר הזו נמצא בניין קטן ומוזנח. עליכם להיכנס פנימה. אנחנו לא יודעים בדיוק מה יש בפנים לכן היזהרו. רק שיתוף פעולה של כולכם יביא לפתרון הנכון. אתם חלק מפזל שספק אם אי פעם תבינו אותו."
"למה הפסקת?" שאל דן.
"כי אין יותר." אמרה נט.
"אז זה מה שאנחנו צריכים לעשות? לפרוץ לאיזה בניין?" אמרה טלי.
"נראה לי שכן". אמרתי. "מישהו יודע מתי נגיע?"
"שדרות המלך זה רחוב שנמצא בעיר הבירה נורקה. כנראה ששם אנחנו יורדים."
"תחנה הבאה נורקה, תחנה הבאה נורקה" קרא הכרטיסן.
"אז הגענו"
*********

"זה כאן" אמרה נט.
עמדנו מול בניין די נמוך ודי מכוער. הצבע החום שלו דהה והתקלף. אל הדלת הראשית הוביל גרם מדרגות קצר ובשני צידי הדלת עמדו שני פסלים זהים של שומרי הסף.
עלינו במדרגות ועמדנו מול הדלת המתקלפת.
"מה עכשיו?" שאל גוסטה.
מישל ניסתה לפתוח את הדלת.
"כנראה שבאמת צריך לפרוץ פנימה." היא אמרה.
"זוזי" אמרה נט. נט התקרבה לדלת שמה את ידיה מעל המנעול ומלמלה משהו. שום דבר לא קרה. היא ניסתה לפתוח את הדלת אבל היא לא זזה.
"יש לי רעיון." אמר גוסטה. "למישהי מכן יש סיכת שער?"
"לי יש" אמרה טלי.
גוסטה לקח את הסיכה מטלי וניסה בעזרתה לפתוח את המנעול. לפתע נשמע "קלק" קצר והסיכה נשברה.
"אולי ננסה להזיז את הדלת" הציעה טלי. היא ניגשה לדלת, הניפה את ידה ומלמלה משהו. הדלת לא זזה.
בזמן שטלי ניסתה להזיז את הדלת הסתכלתי מסביב. לא היה אבק מסביב שומר הסף הימני. ניגשתי אליו וגיליתי שהוא די קל. הזזתי אותו הצידה ומתחתיו עבד לו בוהק המפתח.
"אני רוצה לנסות" אמרתי. ניגשתי לדלת עם המפתח והמפתח נכנס. סובבתי את המפתח והדלת נפתחה.
"איך ידעת?" אמרה נט.
"זה היה אותו הדבר בבית של סבתא שלי" שיקרתי. המנהלת אמרה שצריך לשמור סודות לא? נראה היה שנט היא היחידה שלא האמינה לי. היא צמצמה את עיניה לעברי ואז הבינה שאני לא אגיד שום דבר נוסף.
טלי נכנסה ראשונה. היא עמדה לרגע במסדרון החשוך ואז כדור אור הופיע מעליה. היא הסתבבה אלינו. "בואו חברה, זה בטוח". היא הלכה כמה צעדים ופנתה ימינה בעיקול. אנחנו, שעמדנו מתלבטים מחוץ לדלת רצנו פניה בעקבותיה. רק גוסטה נשאר מאחור. הוא היסס רגע ואז נכנס אחרינו.
המסדרון היה צר וחשוך. הוא לא הסתעף לכמה כיוונים אלא פשוט המשיך ישר. בקצה המסדרון היו הריסות של דלת. גם אותם עברנו. מעבר לדלת היה חדר גדול ומואר. הוא היה צבוע בצבעי אפור בהיר. לא היו בו שום חלונות שיסבירו למה הוא מוצף באור. באמצע החדר עמד מכשיר גדול כסוף. על הקירות היו מסכים וכפתורים גדולים. הכול היה מלא במכשירים חשמליים.
אנחנו הבנים היו הראשונים שנכנסו פנימה. באמצע היה צג גדול. גוסטה עשה סיבוב והתקרב לצג. הוא פלט צעקה והתרחק אחורה.
"מה קרה?" שאלנו בזמן שכולנו התקרבנו בריצה. על הרצפה ליד הצג שכב מעולף אדם זקן. הוא החזיק את הבטן שלו ומתחת ליד שלו זלג דם אדום.
"מהר" צעקתי "תעזרו לו" ניגשתי אליו והתיישבתי לידו על הרצפה.
"אני לא יכולה לעשות שום דבר" אמרה נט.
"למה לא?" שאל גוסטה
"אנחנו לא יודעות לרפא כזה פצע. אני יכולה לעצור את הדימום ולסגור את הפצע אבל הוא ימשיך לדמם פנימה."
"שמישהו יביא לי רצועת בד!" צעקתי.
מישל הוציאה מהתיק סווצר וקרעה אותו לחתיכות.
"הנה" היא אמרה.
"בוא, תלחץ על הפצע עם הרצועה ואל תעזוב" אמרתי לדן. גוסטה שעמד מאחוריו החויר מאוד והבנות חששו שהוא יתעלף.
התחלתי לחפש בתיק שלי. מצאתי בפנים חתיכות של מסקנטיים.
"תמשיך ללחוץ עד שהוא יפסיק לדמם" אמרתי לדן בזמן שהמשכתי לחפש משהו בתיק שלי. "למישהי יש חוט ומחט?"שאלתי.
"זה לא ממש הזמן לשיעורי תפירה" אמרה נט אבל חיפשה בתיק.
"יש לי חוט!" אמרה אשלי וקרעה חתיכת חוט ארוך שהשתלשל מהחולצה.
"יש לי משהו חד. זה יכול להיות כמו מחט" היא אמרה והרימה משהו קטן וחד.
"טוב. תקשרו את החוט למחט ותחטאו את המחט. תעבירו עליה אש."
נט חיממה את החוד בכדור אש ומישל קשרה אותו מאחור.
"אוקיי. דן תעזוב ותחזיק את שני צידי הפצע. אני הולך לעבוד בתוך הגוף שלו אוקי?"
לקחתי את החוט והמחט וחיפשתי את כלי הדם הקרוע. אבא תמיד רצה שאני אהיה רופא בגלל שזה היה מקצוע שראוי לבנים בגלל שלא הרבה בנות יכלו לרפא. עברתי הרבה הכשרות.
"זהו!" אמרתי והוצאתי ממנו ידיים מגואלות בדם. "אני מקווה שזה עכשיו בסדר. נט תרפאי אותו מבחוץ".
נט הינהנה , שמה ידיים מעליו והתחילה למלמל משהו. בן רגע הפצע החיצוני שלו נעלם.
"אני חושב שהוא יהיה בסדר. תביאו לי כוס מים."
מישל הלכה לחפש מים. שמעתי מלמול קצר ואז היא חזרה עם כוס מים.
התזתי קצת מים על פניו ושמרתי את שאר הכוס בצד. הוא לא התעוור.
"מה עכשיו?" שאל גוסטה.
"עכשיו נחכה שהוא יתעורר" אמר דן.
*********
גוסטה ישב מול הזקן. הוא היה מאוד חיוור אבל הוא הסתכל ביציבות כל הזקן בזמן שגופו שלו התנדנד. הוא היה הראשון ששם לב.
"רוב! דן! הוא מתעורר!"
הזקן פקח עיניים מבולבלות ובהה לרגע בתקרה. אז כננער מתחושה רעה הוא התיישב במהירות ובבהלה.
"מה.. מה… " הוא מלמל.
"שש." אמרתי "באנו לעזור לך."
הוא הסתכל עלינו בבלבול לרע.
"מה קרה למכונה?" הוא הצליח לגמגם.
"איזה מכונה?" שאל דן.
"אתם לא יודעים?" הוא הסתכל בבהילות.
"לא יודעים מה?"
"מהר, מהר, אין זמן להסברים." הזקן נעמד במהירות אבל הוא לא היה יציב לכן הוא תפס בקצה השולחן ונעצר לרגע.
"הצג הזה" הוא הצביע.
כולנו עברנו להסתכל על הצג שהיה צמוד לתקרה. הוא היה כבוי. נט מלמלה משהו והמסך התעורר לחיים.
"רואים את זה? את הסלע הענק הזה? הוא עומד להתנגש בנו. המכונה שלי הייתה אמורה לפתור את הבעיה. איפה היא?"
"איזה מכונה?" שאלנו. "מצאנו כאן רק אותך."
"מישהו לקח אותה. זה מה שקרה. לא. בעצם. אני לא זוכר" הא מלמל לעצמו.
"אני אטפל בזה" אמרה טלי. היא התקרבה לזקן והחזיקה יד מעל ראשו. אור פרץ מידיה של טלי ואז עיני הזקן התבהרו.
"אני זוכר מה קרה! המכונה! היא נהרסה! אנחנו אבודים עכשיו! אי אפשר להרוס את הסלע!"
"אז מה נעשה עכשיו?" שאלה מישל בחוסר תקווה.
"נצטרך למצוא פתרון לבד" אמרתי.
"יש לי רעיון!" אמרה נט. "אולי נוכל לשלב את הכוחות של הבנות כאן כדי שנזיז את הסלע, רק קצת כדי שנזיז אותו מהמסלול. הבעיה היא שאנחנו לא מספיק חזקות בשביל לעשות את זה."
"אבל הכוחות שלנו לא מספיק חזקים. אבל ביחד" אמרה טלי.
"בשביל זה הבנים כאן. הם צריכים לחשוב על משהו מדעי בשביל לעזור לנו" אמרה נט.
"אני חושב שאני יודע למה את מתכוונת." אמר דן.
דן התחיל להסתובב ברחבי החדר, לאסוף מכשירים ולהרכיב אותם יחד. לא עזרו כל השאלות שלנו, דן היה עסוק בהרכבה כלל לא טרח לענות ולהסביר לנו מה הוא עושה.
"מוכן. כל מה שצריך זה רק את הכוחות שלכם." אמר דן.
"מה עשית?" שאלנו ביחד.
"טוב, זה מסובך אבל בעיקרון עזרתי לנו להתחבר למערכת הלווינים בחלל ולכן אנחנו כבר בעצם בחלל. הלווין כרגע מופנה למטאור וברגע שיהיה מספיק כוח נוכל להזיז אותו מספיק כדי להוציא אותו ממסלול התנגשות."
"דן אתה גאון! קדימה בנות! בואו ננסה!"
כל הבנות התקרבו לדן, שלחו ידיים ומלמלו משהו. כלום לא קרה.
"מה לא בסדר?" שאלה מישל וקימטה את המצח.
"אין לנו מספיק כוח" אמרה מישל.
"לא, לא השתמשנו בכול הכוח שיש לנו." אמרה נט. "גם לבנים יש קצת. בואו. זה פשוט. תשלחו ידיים קדימה."
כולנו התקרבנו ונעמדנו ליד המכשיר של דן. הבנות החזיקו אותנו ביידים. קרן אור הופיעה על המסך והמטאור זז.
"עשינו את זה!!" צעקו כולם בהתרגשות.
"הצלחנו" אמרה נט וחייכה.

‫תגובה לפוסט: "תחרות סיפורים" מאת "טרום"‬

‫טרום‬ — Thu, 18 Mar 2010 21:57:21 +0000

כל טיב לבני ביתך

אחרי התאונה, רמי קנה לה מקרר חדש. "עלייך להחלים", אמר. "אסור שתתאמצי להגיע אל המדפים העליונים".

בשבועות הראשונים עטרה שבה לגור עמם. היא בישלה וניקתה, וסירבה לאפשר לחפציבה להשתתף במלאכה. "חשוב שתנוחי", אמרה, והניחה ערימת עיתונים צבעוניים לצד המיטה. גערה באביה – "קנה לאמא כורסא נוחה. ומייבש כביסה חדש, שלא תחליט לצאת לייבש הבגדים בעצמה".

עטרה חזרה ללימודים, ורמי קנה את מייבש הכביסה. ציפוי פלסטיק מבריק, עיצוב אופנתי, חמישה מצבים התואמים לסוגי בד שונים. לאחר מכן קנה לה מכונה ללישת בצק ולה עשרה ווים ושלוש קערות מהודרות, המתאימות גם להגשה ולאירוח. וכך המשיך – מכשירים שתפקידם הפרדת הקליפה, קיצוץ, פריסה, בישול, חליטה, שליקה, אידוי ואפייה.

את הסכינים הקהים והסירים החבוטים שהחליף, זרק אל מגרסת האשפה שרכש במקום הפח הישן. נראה כי רמי נהנה מגריסת האשפה מאד.היה לה, למגרסה, כוח כשל מכונית משא. היא הפכה את האשפה לכדורים מרוכזים שהתאימו בצורתם לפיר שמרזב שהותקן בקיר, והוביל ישירות אל חדר האשפה שמחוץ לבית.

לבסוף מילא רמי את המקפיא בארוחות מוכנות, קופסאות סדורות שהשתבצו להפליא ומילאו את חלל התא, כמו בפרסומת צבעונית. "עכשיו לא תאלצי שוב לבשל לעולם", קרא, גאה.
וכך חש עצמו רגוע מספיק על מנת לשוב לעבודתו.

מדי יום, היתה חפציבה מכינה לרמי קפה במכונה – שהיתה חדשנית כל כך שהכנת בקפה בעזרתה כללה רק לחיצה על כפתור. היתה עומדת לידו כשקרא את עיתון הבוקר. עטרה שלחה לה מגוון מגאזינים צבעוניים, אך חפציבה התקשתה להתרכז בתיאורי הריהוט המהודר והמכשירים היקרים. בכל העיתונים הופיעו פרסומות למכשיר ששילב מעבד מזון עם תנור – "אולטרה 3900 – מגש באהבה". היה זה מסוג המכשירים בהם היתה, אולי, חפצה בימים שלפני התאונה.

לאחר שרמי יצא לעבודה, נהגה להמתין לצד מכשיר הטלפון. בימים טובים נהגה עטרה לטלפן לשיחה חפוזה. במרבית הימים לא היתה פנויה לכך.

בצהריים נהגה חפציבה לגשת למטבח, לבחור ארוחת ערב לרמי מן המקפיא, להסיר את עטיפתה ולהניח אותה בתנור.

היתה מכניסה את המגש הקפוא לתנור על החום הנמוך ביותר ונותנת לו להזהיב לאט לאט, על פני שעות. והיתה משגיחה, בודקת מדי פעם, הופכת.

בימים הראשונים, נהגה חפציבה להמתין בחדר ההארחה, ישובה על הכורסא החדשה. וככל שעבר הזמן, גבר בה הדחף לעשות דבר מה, להשתתף. היא הפכה בכך בדעתה זמן מה, ולבסוף ידעה מה תעשה. היא תכין חפץ נוי לבית, להפוך את חדר המגורים המעוצב למקום בו תוכל להתגורר. נזכרה שראתה בחנות כיסוי למכשיר הטלפון, רקום לפרטי פרטים, ומחירו 19.99$. כזה כיסוי תוכל להכין.

ימים ארוכים רקמה חפציבה, בעודה משגיחה על ארוחת הערב, כיסוי פרחוני רך, ולו גדילים ארוכים וזהובים. כשסיימה הראתה אותו לרמי. אך הוא לא נראה מרוצה, ורק אחז בידיה. "יקרה שלי", אמר לה, "אינך צריכה להניף אצבע. אם את רוצה כיסוי לטלפון, אמרי לי ואקנה לך".

הוא הניח את הכיסוי בעודו מקופל על מעמד העיתונים, והעביר יד על עיניו. נראה כי גורם לו הכיסוי לאי-נחת.

חפציבה הניחה את הכיסוי במגירת המפיות ועברה לשבת במטבח מדי יום.

ובזמן שהיתה ממתינה ומשגיחה על הארוחה, היתה מאזינה לקולות שסביבה.

היא האזינה לרעשים שעשו המקרר והמתקן להכנת קפה. האזינה לחריקות הרהיטים, שהיו מגיעות לפעמים על אף שלא נגעה בהם. הכורסה הכתומה עם משען הרגלים היתה מחליטה פתאום לעשות "קאפ!". והמקרר היה עונה לה – "פדוב דו פומ!".

כשהיתה חפציבה מרוקנת את הקומקום מבלי להשאיר מים שימנעו ממנו התחממות יתרה, היה משמיע מן "חחססססס".

כשהכיור נסתם בעובש, השמיע סוג של "בו – אופ, גופ, גופ".

כשסכה בשמן מחבת לוהט, הוא עודד אותה – "בוווה".

כשכיבתה את המקצף, השמיע נשיפת רווחה.

כיוון שאלה היו הרעשים סביבה, חפציבה החלה ללמוד ולהכיר אותם. וכבר היתה אומרת עם המקרר – "פדוב דו פומ!", או עונה לכורסה כשהתישבה עליה – "קאא-יק!".

לא היתה מאושרת ממנה כשיום אחד, בין הצלילים שפלט המקרר, היה ה"בו – אופ, גופ, גופ" שזיהתה מהכיור. ממש כאילו הם מכירים! ובאמת מצאה עגבניות הולכות ומתכסות בעובש במגירת המקרר השמאלית.

ולאט לאט מצאה את עצמה מסוגלת לצפות את הצלילים. יום אחד שטפה את חלקי הבלנדר לאחר השריה ארוכה מדי בכיור. עוותה את פניה למשימה המעופשת וממלמלת לעצמה. כמו תמיד, המכשיר השמיע קולות רבים תחת המים המבעבעים והקרצוף.

אבל הפעם זיהתה כמה מהם! הכירה את "אייהה" – "לנקות מייד", וזיהתה – "קאפ" – "לא", וזיהתה – ""בו – אופ, גופ, גופ" – "מלא בעובש"… אילו הייתי מנקה אותו מייד, הוא לא היה מתמלא בעובש? תהתה. וודאי דמיינה. מה קראה ב"הכל בשבילך" על הדחף האנושי להכניס הכל לתבניות של משמעות?

ובכל זאת האזינה יותר ויותר. בכל לילה, לפני שנרדמה, מלמלה לעצמה את הצלילים החדשים שזיהתה. דיברה עם עצמה בשפה שהאנשים סביבה לא הבינו. התיזה "חחסססס" כששפכה כוס תה על המפה. המהמה לעצמה "אייהה", כשחפפה את שיערה. ודמה קפא בעורקיה כאשר המקלחת השיבה בעידוד: "בוווווה".

ככל שהקשיבה יותר – הבינה יותר. המקרר היה מתלונן לקומקום כשזה שחרר קיטור אל החדר.
מעבד המזון התהדר בהיותו המכשיר החדש ביותר במטבח ואהב לתפוס קרני אור בציפויו המבריק.
דלתות הארונות גוננו על שימורי המזון שבפנים, ונבהלו כשהיתה פוסעת לידן.

לקראת יום ההולדת של רמי, החליטה להכין לו עוגה. בילתה את הבוקר בערבוב הבלילה במדוייק, בבחירת תמציות טעמים שקוותה שיערבו לחיכו של רמי, במציאת תבנית יפה. העבירה את הבלילה לתבנית בכף עץ והניחה בתנור. רגילה היתה לשעות ההפשרה הארוכות של ארוחת הערב, וכך – אויה! – חרכה את העוגה. חפציבה הוציאה אותה מהתנור, ליבה דואב. במטבח התפשט ריח קרמל ורמץ. לא תספיק כבר להכין עוגה חלופית. אולי תוכל להסוות את הנזק בקצפת.

חפציבה מיהרה למקרר וחיפשה במגירותיו אחר שאריות שמנת להקצפה, וניל, ביצים, סוכר, או אפילו אבקה לרפרפת, מהם תוכל להכין כיסוי לעוגה. לרווחתה מצאה קנקן שמנת בכמות מספיקה. היא מזגה אותה לקערה, חיברה את להבי המקצף אל גופו וניסתה להקציף.

תחילה פרץ המקצף בקצב מהיר מדי והתיז שמנת על דלפק העבודה. לאחר מכן גמגם חוט החשמל, והמקצף כבה. הוא התאמץ לשוב להקציף, שברירי בזק מקוטעים בסיבוב מנומנם לכדי עצירה. המקצף השתדל, התקשה, כשל.

"בווווה!", עודדה אותו חפציבה, כמעט נואשת. "בוווווה!"

להפתעתה ענה לה – "נצליח!"

תדהמתה היתה כה עזה שכמעט ושמטה אותו לתוך השמנת. זרימת החשמל נקטעה. "אתה מדבר איתי. אתה יודע מי אני?"

"את חפציבה. ואני ברוך המקצף", ענה המקצף. "ועכשיו – קדימה!"

"כן", עודדה אותו, לבה מתפעם. היא כוונה בידה את חוט החשמל, הזיזה וקיפלה עד שהחשמל זרם בו והגיע אל המקצף.

ברוך המקצף שצף וזמזם בתנועת הלהבים – "ביחד נוכל!".

בכל פעם שהזרם קרטע, כוונה חפציבה את החוט בעדינות, כמסיטה זרם מים. בכל פעם שגאה החשמל, גץ כחול פקע אל גוף המקצף והשאיר סימן חריכה. ברוך המקצף נהם בידה כחתול, פועם לחיים ושוקט, עולז עם חפציבה למרות הקצב המקוטע. ידה של חפציבה עיקצצה מהמאמץ, והמקצף הדיף ריח חשמלי שרוף. אך השמנת תפחה והבהיקה לקצפת אוורירית, נהדרת.

"תודה שכל כך התאמצת", אמרה חפציבה לברוך כששטפה את להביו בספוג חמים. "תודה מקרב לב. לא אשכח מה שעשית".

הוא רק גרגר בעונג תחת קצף הסבון הרך. הוא היה מותש מכדי שיחה.

חפציבה הסירה בזהירות את שכבת העוגה שנשרפה. השוני לא יראה, כמעט, תחת הקצפת, וכך תהיה העוגה טעימה יותר. העוגה שנשארה הזהיבה כולה ומילוי הווניל הפיץ ריח ביתי, חושי. חפציבה עטפה אותה בקצפת ועיטרה בזיגוג צהבהב. הזיגוג נבלע מעט בציפוי, אך העוגה היתה יפה, והזיגוג יוסיף לטעם, אם לא לצבע.

עטרה הגיעה לחגוג זמן קצר לפני רמי. היא נשאה עימה ערימת קופסאות, ומכל אחת מהן הוציאה מעדן אחר, רפרפת עדינה שבעמקה הסמיקו אפרסקים, עוגיות דקיקות כמפיות תחרה, אפיפיות וניל מושלמות שריחן גלש מעבר לקצות השולחן ככנפי עש קטיפתיות.
עטרה הזדרזה ופרשה את המגשים לאורך שולחן האוכל. עוגתה של חפציבה קיבלה מקום של כבוד בשולחן, אך לחפציבה היא נראתה מבויישת, במתארה העקום, כחוששת שמקומה לא יכירנה.

זמן קצר לאחר מכן, חזר הביתה רמי. הוא חיבק את הנשים והניח על השולחן קופסת קרטון מעוטרת, ולה ניחוח וניל. "המזכירות אפו לי עוגת יום הולדת", סיפר בעודו רוחץ מידיו את עול היום. "הן רצו לעזור ולהבטיח שתהיה לנו עוגה לחגיגה הערב".

למחרת, בשעה שהמתינה במטבח, ישבה חפציבה לצד ברוך וסיפרה לו על מה שהתרחש.

"אני מצטערת שהתאמצת לחינם", אמרה.

"לא התאמצתי לחינם", ענה לה. הוא הספיק להתאושש מעט מאז יום האתמול, ועתה שכב על הדלפק, עטוף במגבת מטבח רכה. "עשיתי את זה כי רציתי לשמח אותך, לא את רמי. ובשמחה הייתי עושה את זה שוב. גם המאמץ שלך לא היה לחינם".

חפציבה אספה אותו אל חיקה. "תודה לך, ברוך חביבי. כל כך רציתי לעשות דבר מה בעל ערך למען רמי", נאנחה. "ואין דבר שאני יכולה לעשות".

"ערכך לא נמדד בתבשילים", ניחם אותה ברוך.

חפציבה ליטפה את גבו. "אני בטוחה שאוכל לעשות למענו דבר מה", אמרה. "בוא איתי?"

כשברוך אוחז בידה, העזה ופתחה את ארון בגדיו של רמי. חליפות כהות, חולצות לבנות, מעומלנות צווארון. עניבות, חגורות, חפתים. לא היו לו, לרמי, בגדים נוחים. וחפציבה ידעה מה תעשה.

במשך ימים ארוכים מדדה ברצועה את חולצותיו של רמי, הכינה דוגמא שתתאם למידותיו, פרשה לפניה את הפקעות ובחרה כחול כהה שייתאם לחליפותיו החתוכות בקפידה.

היתה לה סלסלת סריגה שקיבלה, מתנת נישואין, מלאה בפקעות צמר. שבועות סרגה לו מדי שעת צהריים, כשהשגיחה על ארוחתו שבתנור. היתה מהמהמת לעצמה, מרוצה, כמו רעיה אמיתית. ראתה סודר כזה בחלון ראווה, סיפרה לכלי המטבח, ומחירו 39.99$. סכום כזה תהיה היא תורמת למשק הבית במעשיה!

הכלים והחפצים שבמטבח המהמו בהתפעלות. חלקם לחששו – סכום זה היה גבוה אף משוויים-הם.

רק ברוך לא השתתף בהמולה. הוא שתק, הביט מבעד לחלון, והגיב רק כשפנו אליו.

כשגב הסודר היה מוכן הגיע הזמן למדוד אותו על רמי. בטקס סיפרה שהיא סורגת לו מזה שבועות, והגישה את הבד המקופל כמו היה מינחה. הוא חייך בעדינות והודה לה – ופתאום הבינה שאין ברשותו סודר מפני שסודר לא מתאים לבגדיו המוקפדים, שלא רוצה היה ללבוש סודר עבה מתחת לחליפותיו דקות הגו. חפציבה סיימה את המדידה על מנת שלא לחשוף את שהבינה, אך באותו היום לא יכולה היתה להביא עצמה לכדי סריגה.

למחרת הפתיע אותה רמי במתנה, עטופה בנייר קטיפתי מהודר. "כך תוכלי להנות מהתחביב שלך כראוי", אמר. "סט סריגה דה לוקס". פקעות בצבעים מגוונים, תיק עור ובו כיסים למסרגות בעוביים ובאורכים שונים, מספריים, הארכות, קוצץ לקצוות הקשרים וכמה כלים שלא זיהתה. ראשי המסרגות היו מעוטרים בורדים שזורים בזהב, ותאמו לידיות המספרים ולעטיפת העור.

"תודה", היססה. "זה נראה כל כך יקר…".

פניו זרחו. "מתנה יקרת ערך לרעיה יקרת ערך", נשק ללחיה.

לאחר שיצא לעבודה, הניחה חפציבה לחיוכה להשמט מפניה. ליבה היה כבד עליה.

היא התיישבה על השרפרף הכתום שבמטבח, מתעלמת מחריקתו, ונאנחה עמוקות. לעולם, כך הרגישה, לא תוכל לתרום דבר. לא תוכל להשתתף. היה זה ביתו של רמי, והיא היתה מונחת בו ללא שימוש.

כמעט החלה להתייפח – והנה שמעה קול זמזום מדלפק המטבח. מופתעת הביטה סביבה. היה זה ברוך, שלא שוחח איתה מאז החלה לסרוג את הסודר.

"חפציבה חביבה", קרא אליה. "אל תתעצבי. בואי שבי איתי".

היא הניחה לנעליה לצנוח לרצפה כשטיפסה וישבה לצידו ישבה לצידו על דלפק המטבח הגבוה. מעולם לא ראתה כך את ביתה.

"איך לא אתעצב?", שאלה. "אין בי חפץ בביתי".

"מפני שאין צורך בעבודות הבית שאת עושה?" ברוך רטן. "אני לא עשיתי כאן דבר כבר חודשים".

"סלח לי", ביקשה חפציבה. "באשמתי אינך משתתף. מפני שאני לא מכינה מספיק עוגות".

"אני מקולקל", אמר המקצף בפשטות. "אז מה? פירוש הדבר לדעתך שאין לי מקום או ערך?"

"כלל וכלל לא, מקצפי חביבי!", נזעקה חפציבה ואימצה אותו אל לבה. " אל תאמר כזה דבר. אתה ידידי, היחיד שיש לי והקרוב ביותר אל ללבי".

ברוך גרגר. "רואה? גם את היא שמשמעותית, ולא מעשייך".

חפציבה לא היתה משוכנעת שהיא מאמינה בכך, ואף לא היתה בטוחה מה דעתו של רמי. אבל גמלה בה החלטה. היא תשוחח עמו על כך.

כשאכל את ארוחתו באותו הערב, מצאה פרצה בשיחה. "דע לך, רמי", העזה. "שאין לי עבודה רבה בבית".

הוא ליטף את שיערה. "אני שמח לשמוע", אמר רכות. "אני לא רוצה שתניפי אצבע".

"רמי, אני מתכוונת לכך", ניסתה שוב. "אני לא מוצאת מה אוכל לעשות למענך. המכשירים עושים את הרוב, יש אפילו עודף מכשירים שלא משמשים אותי".

"באמת?" הופתע. כאילו היתה יכולה להשתמש בקביעות בכמות גדולה כל כך של מכשירים.

"כן", הודתה. " המקצף, למשל, מקולקל כבר חודשים, ואין אפילו צורך לתקן אותו".

"באמת לא הרגשתי", אמר, מהורהר. "חבל שלא סיפרתי לי, שהמקצף שלך מקולקל". אז התבהרו פניו. "אל תחששי, אשתי". הוא נשק לקצה אפה ויצא לעבודה.

ימים ספורים לאחר מכן התעוררה חפציבה ומצאה הפתעה ממתינה לה. עטוף בסרט סאטן ורוד, זיהתה את צבע הכרום של מעבד המזון המשולב בתנור אולטרה 3900 – מגש באהבה – בדיוק כמו בפרסומות במגזינים.

רמי הופיע מאחוריה. "ידעתי שתשמחי! עכשיו לא תאלצי להמשיך להשתמש במכשירים ישנים ומקולקלים".

"תודה", אמרה, עיניה משוטטות. "תודה רבה. מתי התקנת אותו?"

הוא זרח. "קמתי לפנות בוקר וחיברתי הכל".

"אתה וודאי עייף", דאגה. הדלפק היה ריק.

"זה מחיר קטן". הוא אסף אותה בזרועותיו ונשק למצחה. "את אשתי היקרה, ואני רוצה שיהיה לך הטוב ביותר".

לפני שיצא הספיקה לשאול – "איפה החבאת את העטיפות?"

"בפח", צחק.

"והמקצף?"

"זרקתי אותו. לא תאלצי להמשיך לדאוג לגבי תיקון", חייך.

‫תגובה לפוסט: "תחרות סיפורים" מאת "Xmit"‬

‫Xmit‬ — Thu, 18 Mar 2010 21:49:38 +0000

החיים היפים

אני סובל מבעיה, וככל שעובר הזמן איני רואה פיתרון באופק. כרגע אני מושיט יד מוכתמת מסיגריות אל העוברים ושבים, מקווה לקבל מעט כסף או יחס.
לצערי זו אינה הבעיה. ובכן, אי אפשר להכחיש שזו בעיה מסוימת. אבל אני מתייחס למצבי כמציאות, כתוצאה.
בעייתי מורכבת יותר, היא אינה מסווגת כפסיכולוגית או כפיזיולוגית. לפחות לדעת הרופא. למעשה, סממניה אינם נראים לעין, מלבד מבט מזוגג שעולה על פני כאשר הזמן מתעוות.
מתעוות? כן, אתם מכירים את התחושה שהזמן זז מהר יותר כשנהנים ?
אני לא יודע מה גורם לכך, הזמן פשוט קופא לי.
הלוואי וזה היה קורה בצורה קבועה, סוג של רפלקס מותנה או משהו פסיכולוגי בסגנון. הלוואי.
במצב כזה הרופאים היו יורדים לעומקם של הדברים, מטפלים בי בתרופותיהם הפלאיות. אפילו אם לא הייתי זוכה לטיפול נאות. לפחות הייתי מקבל הכרה כאדם פגוע , כחולה, כחריג… בקיצור, מהאנשים שמקבלים כספים מהביטוח הלאומי.
אני יושב ביד מושטת יום אחר יום ומביט בעוברים ושבים. אדם אחד התיישב בספסל סמוך אלי, והחל לאכול. הכריך שבידו הזכיר לי שכבר עברה יממה מהפעם האחרונה שאכלתי. אני נמנע מלהחצין זאת, חושב על התרומות שאפסיד מפאת היותי פתטי. אם אראה טוב אחשב כרמאי, ובכל מצב אחר כמסומם.
הבטתי באיש לוקח נגיסה בריאה, גבינה מותכת נמשכה מכריכו והשתחררה כגומייה מתוחה אל סנטרו… בלעתי את רוקי, וניסיתי להעלות על פני הבעה אדישה.
זבוב החליט על שיווין זכויות ופנה להצטרף לסעודה. קנאתי בו על אומץ ליבו.
האיש עטף את הפרוסה, הניחה על הספסל, ובזריזות מחאה כף, מנסה לחסל את הזבוב באוויר.
עצרו.
מהרגע שהניח האיש את מזונו על הספסל ועד שהחטיא את הזבוב עברו מספר שניות. בדיוק בזמן זה צצה בעייתי. ידיו לפתע האטו, והתנועה שהוא החשיבה כזריזה נראתה בעייני כל כך צפויה ומגושמת… זוג ידיים שנפתח באיטיות משמימה, ופה שנפער בזעקה ברברית אילמת, ובינתיים הזבוב, לא במהירות, אבל בלא מעט חינניות הסיט את עצמו ממסלול ההתנגשות שהחל להיווצר בין זוג ידיים מגודלות. כשהזבוב דאה מטה באצילות, עיניו של האיש נעצמו מעוצמת החבטה כאילו הוא עצמו זה שנפגע, בעוד ידיו מגיעות לנקודת המפגש הבלתי נמנעת. משמיעות צליל מחיאה חד
שהחזיר אותי להווה.
שתי בנות עברו מולי, אולי הן ניסו לתרום לי מעט כסף… אבל בדיוק שקעתי. הבחורה הראשונה בטח אמרה היי, תראי את הקבצן הזה, אולי נתרום לו משהו… הוא נראה די רעב.
חברתה העמוסה בשקיות קניות, והמנוסה בעסקי העולם בטח ענתה בזלזול נראה לך? את לא רואה שהוא על סמים? הכסף הזה ילך רק כדי להזיק לו יותר, תראי את המבט שעל הפרצוף שלו! נראה לך שהוא נורמאלי?
נפלא, זבוב ארור. בגללך הפסדתי ארוחת צהרים. רציתי לקום ולצעוק לבנות שאני אדם נורמאלי, רק עם בעיה קטנה. אך זה רק יפחיד אותן יותר.
בטני הזכירה לי שאם לא אצעק, היא תזעק בקול רם יותר.
גברת! אני קורא לה, קולי צרוד מעישון.
המבט החטוף משתי הבנות הספיק לי כדי להבין, מבחינתן דיבור איתי יהיה שקול להתפלשות ברפש.
לא חשוב מלמלת לגביהן הממהרים. אני מקווה שחייכן יהיו יותר יפים מחיי.

אחרי החוויה של היום השתוקקתי למאכל מוצלח, לחם מאתמול עדיף בהרבה על תפוחי העץ המצומקים שאני מוצא בפחי האשפה. למעשה כל דבר עדיף על זה.
כבר עבר זמן מאז שביקרתי במאפייה, אני משתדל שלא להגיע לשם לעיתים תכופות כדי לא להוות נטל. הם מתייחסים אלי יפה, באמת. לא הייתי מתייחס בסבלנות כזו לקבצן מסריח כמוני. הלכתי לברזיה קרובה, הורדתי את כובעי והרטבתי את פניי וידיי, מנסה להטיב את מראי. להקשות פחות על בעלי המאפיה. מכיס אחורי שלפתי בושם וניסיתי גם להקל על הצחנה שנבעה ממני. שפשוף אחרון של פני, והייתי מוכן.

כשנכנסתי אל החנות הסתנוורתי מהרצפה הנקייה ומריחות המאפים המסחררים. טעימה מגן עדן. הסרתי את כובעי, והחלקתי את שיערי.
"שלום?" אמרתי לבעלת המקום.
" וברכה".
זהו, כבר לא ידעתי מה להגיד. כלומר ידעתי היטב, אבל גוש חנק את גרוני. איך הגעתי למצב הזה?
"תרצה קצת מהלחם של אתמול?" נחלצה לעזרתי האישה.
"ככן… תודה רבה"
הרגשתי כיצד פני בוערות בבושה. פעם אני עזרתי לאנשים.
האישה פנתה לאחורי החנות, שם נשמרו שאריות בדיוק לנסיבות כאלה. היא ובעלה לא בדיוק התפרנסו בשפע, אבל היה להם מספיק בשביל לחיות ולעזור לאחרים לחיות.
כשהמתנתי התחלתי לחוש במין קלאוסטרופוביה. האורות בהקו, ושאלו בזעם איך אני מעז לאלץ אנשים להתמודד עם בעיותיי.
האישה רצתה לעזור, היא הציעה בעצמה! טענתי בעוז כנגד הרצפה הממורקת, נלחם בשדים שבתוכי, ובכל זאת נסוג מספר צעדים לכיוון הדלת. האישה הופיעה עם עוגת יום הולדת ששמי כתוב עליה. מחנק עלה בגרוני, ניסיתי להסתובב אחורה כשאני חש באימה – בהלה מודחקת מטפסת בקרבי. התחלתי לסגת במהירות כשהזמן החליט שוב להאט את מהלכו, הופך את מנוסתי המפוחדת לצעדת ירח הזויה.
הבעת פניה המופתעת של המוכרת נראתה לי כמתיחת פנים איטית ומגוחכת. רגע לפני שאיבדתי את שיווי משקלי כבו האורות והתרסקתי לרצפה בצליל נפילה עמום.

התעוררתי מסוחרר מעט, שם לב לכך שהושיבו אותי על כיסא, לאט לאט ראייתי התחדדה והבחנתי באישה ובבעלה שהביטו בי במבט חרד. כנראה שהם הושיבו אותי באחורי החנות לאחר התעלפותי. מבולבל ניסיתי למלמל התנצלות חסרת פשר. הם חייכו חיוכים מעודדים בתגובה, משרים בחדר אווירה מודאגת – ניחוחה.
יחד הם המהמו שיר יום הולדת. כבר עברו יותר משנתיים מאז המבט הנינוח האחרון שקיבלתי, ושכחתי כבר איך נשמעים שירי יום הולדת…
שאלתי אותם מדוע הם הכינו את כל זה. הקשר ביני לבין הטוב הזה נראה לי אפשרי כזכייה בלוטו. הם סיפרו לי שלפני שנה בדיוק נכנסתי אליהם לחנות בפעם הראשונה, ובביישנות סיפרתי להם על חיים שהתמוטטו, על ילדים שניתקו איתי קשר, ואישה שמצאה בית טוב יותר. פתיחות שכיום איני חולק עם אף אחד, אפילו לא עם עצמי. דמעות גדשו את עייני, והתאמצתי למנוע מגרוני להפיק יבבה. כאשר הבנתי שכבר עברה שנה, שנה שלמה שאני חיי מספסל לספסל. שנה, שבה שרידה היא הישג כשלעצמו, אבל בזיכרוני חשבתי על מה שהספקתי, וכל מה שראיתי היה אדם שישן בפארקים ומחטט בפחי אשפה.
נשברתי, פרצתי בבכי מר.
הם ניגשו אלי וחיבקו אותי חיבוק קבוצתי מנחם, אנשים כל כך טובים… הם היו בטוחים שהמחווה שלהם היא זו שריגשה אותי.
נהניתי להשתייך אליהם. אבל הביקורת העצמית שלי, הרצון להישגיות זעק "תת אדם!" ואני החנקתי גלון דמעות חדש. יחדיו העברנו ערב חביב, אוכלים עוגה, שרים, מכבים נרות ומביעים משאלות. מה עוד יכול אדם לבקש?
וכמו כל דבר טוב, גם הערב נגמר. הזוג התעקש לארח אותי אצלם ללילה. אבל כבר ניצלתי מספיק את טוב ליבם.
כך מצאתי את עצמי מעלה על פי חיוך חצי מאולץ ומודה להם על הכנסת האורחים ה-באמת נפלאה. צלצול פעמון הדלת וברכות ה"מזל טוב" ליוו אותי מחוץ לחנות.
דבר לא הכין אותי לכפור שבחוץ. יללת כלב קרעה את דממת הלילה, היה משהו מנחם בידיעה שישנו עוד יצור בודד כמוני. נשענתי על תא הטלפון בסמוך למאפייה והבטתי באורות הרחוב הכבים, ובאנשים הממהרים לביתם. הערב ניטעה בליבי תקווה, לאחר נצח שלא היה בו כלום.
סגרתי את המעיל, והיטבתי את אחיזתי באריזת העוגה, ונרדמתי כך, שעון על תא טלפון ברחוב צדדי.
צפירת מכונית העירה אותי, ניסיתי באור הבוקר לאסוף את הריסות חיי, ללא הצלחה.
החיים התערבבו לבליל של ארוחות בוקר ומקומות לינה, ואני עמדתי בפניהם כנציב מלח.
רכושי התמצא בבגדים שלגופי, ובעוגה שלצידי. עם זה אני אמור לשקם את עצמי? אלוהים בטח מתגלגל מצחוק.
לא יכולתי להרשות לעצמי להקיא בגועל, מי יודע מה תהיה ארוחתי הבאה? כך שהחנקתי את תחושתי והתחלתי מסתובב ברחבי התחנה המרכזית. קבצן מרופט עם אריזת עוגה מהודרת – כמעט מצחיק. רגליי הובילו אותי לעמודי הקבוע וכשכבר התחלתי להיאנח לקראת יום נוסף של קיבוץ נדבות נזכרתי בעוגת "יום ההולדת" שלי העלולה להתקלקל.
שקלתי בדעתי האם באמת יש טעם לצאת ולמצוא מקום קריר, הרי אכלתי כבר ככל יכולתי. אולי עדיף לשבת… ברוגע, בלב התחנה המרכזי, ולהתענג על חלקת המרירות הקטנה שלי. מעולם הזוהר האקדמאי – מרצה מבוקש ורצוי לקבצן מצוי.
טיפה סוררת פגעה באפי ואחת נוספת נחתה בתנוך אוזני. איך הן תמיד יודעות היכן לפגוע? קור החל פושט באבריי. מאזניים ווירטואליות ניצבו לנגד עיניי: בצידם האחד ניצבה העייפות והנוחות, ובצידם השני העוגה ומה שנותר מכבודי העצמי. אה, וגשם.
יישרתי את גבי הכפוף והתחלתי לשרך את רגליי מבעד להמונים אל פרברי התחנה. לאחר זמן מה של שיטוטים הגעתי למקום שבו שלטי החנויות נכתבו בשפה לא מוכרת, בקצה סמטה אחת ראיתי קבצן נוסף, עטוף בשמיכות כתכריכים. הוא סימן לי בתנועת יד עייפה, מזמין אותי אל מחסהו המאולתר והמוגן מגשם. התקרבתי לאיטי – חושש, אבל אסור לקבצנים להיות בררנים.
התיישבתי לצידו על גבי ערימות עיתונים הפזורות כפיצוחים לאחר ליל שימורים, ובהייתי בטיפות הגשם הצונחות בחופשיות לאובדנן.
כל כך תמימות.
חום גופינו המשותף והמחסה העירו בי דחף פרימיטיבי של הכרת תודה, ופניתי לבחור המרופד ששכב לצידי.
הוא הבהב לרגע.
מצמצתי, מוחי הארור אינו מפסיק לתעתע בי.
הטיפות האטו את מהלכן, יכולתי להבחין בהן נופלות אחת – אחת כשכל טיפה יוצרת דוגמא סבוכה בעת התנפצותה על הקרקע. האיש שלצידי שוב איבד את ממשותו, מתפוגג כענן גז איטי ושב והופיע, פניו למודות הסבל תחילה ולאחר מכן שאר גופו.השמיכות אפילו לא הספיקו לאבד את נפח תווי גופו.
מצמצתי שוב, וגשם הזלעפות חזר לרדת כצבא רגלים בהסתערותו.
ברכת השלום שבפי גוועה ואמרתי "ת תת… תגיד, הככ … הכל בסדר איתך בן אדם?"
"כןןן…" ענה לי בקול מרוחק, ועיניו חסרות המיקוד נפנו לכיווני.
"אתה בטוח?" אמרתי לגופו המתפוגג והמופיע.
"כןןן… אני – אני מחובר לרשת חברתיתתת… צריך לראות ולהתעדכן עם אנשיםםם…"
התחלתי להידחק לאיטי מחוץ לשמיכות, חושש מהמסומם שלצידי.
כשלפתע הוא אחז בידי בכוח ואמר "ואנשים לא חושבים עלייך כמסומם?!"
נשנקתי, והתחלתי להשתעל בכוח, חושב שבעוד רגע אבריי הפנימיים יתפרצו מפי כטייס הנפלט ממטוסו. מספר טפיחות מהבחור החזירו את נשימתי לסדרה.
"קושי בבליעת רוק, תמיד סבלתי מזה," תירצתי והוספתי בחיוך נבוך "אז מהה, למה התכוונת כשדיברת על רשת חברתית?"
מבטו נדד הרחק כשהוא ענה "אנחנו חבורה של אנשים, מקושרים, רשת חברתית. זה להיט בהיווצרות, כשאנו מהבהבים אנחנו בעצם מתעדכנים בחדשות משאר האנשים. כל אחד קובע זמן מסוים בו הוא מופיע ברשת ומקבל עידכון."
תהייתי האם אני מביט בהפרעה נפשית או בפלא טכנולוגי מהלך.
"תגיד," שאלתי "למה קראת לי מסומם?"
אהה… זה…" הוא הפטיר בחיוך, "זה שום דבר… סתם ניחוש משועשע. לכל אחד מאיתנו יש רגשי נחיתות. זה כמו בשמפו"
"שמפו?"
"כן, אתה יודע מה זה… כמובן?"
"כמובן, אבל מה הקשר?"
"תמיד הייתי קונה את השמפו לשיער קשה, נושר ומקורזל, למה? הרי ברור שהשיער שלי לא היה כזה גרוע."
הבטתי בו בתמיהה, והוא טפח על גבי בכוח.
"סתם צוחק, כל הקבצנים חוששים מהמראה המסומם. אבל לך יש מבט… רק שנייה" הוא אמר, והתפוגג לרגע.
"טוב," המשיך, "ביקשתי ממספר חברים להגיע, אנחנו מסכימים לבדוק אותך".
"תסכימו?! אבל אני לא רוצ– "
הקבצן הפיל אותי פרקדן, והצמיד בקבוק קולה מזכוכית לעיני.
"מממ… מ מה את עושה!" אמרתי כשאני מביט בפניו המוגדלות מתחתית הבקבוק.
"אתה מבין" הוא דיבר בהיסח דעת מצמיד את עיינו לפיה, "המדע המודרני מפספס נקודה עקרונית כשהוא משתמש בעדשות משויפות, הקסם האמיתי הוא בעדשה חלקה. רצוי של בקבוק."
ידו המיובלת על צווארי ריתקה אותי לרצפה, "במיקרוסקופ הזה שהמציא אנטוני ואן ליבנהוק אני מסוגל להבחין ביותר מחלקיקי האור המוארים, למעשה הגשם מאפשר תנאים אידיאלים לבדיקת המוח שאתה זקוק לה."
האם הוא יצליח לתקן אותי? חשבתי, וליבי חשב לקרוס מפחד.
כשהאיש ריצד דחפתי אותו מעלי וגררתי את עצמי בזריזות הרחק ממנו.
"יש שתי דרכים שבהן תוכל לצאת מכאן, הראשונה בתהיות על חייך הבלתי ממוצים, בידיעה שפישלת גם בהזדמנות האחרונה שלך" אמר האיש והדף לעברי את העוגה ברגלו "קח, בנה את חייך עם הקמח המעורבב שבידייך." הוא הסתובב מכניס את בקבוק הקולה לכיסו, והתכסה שוב בשמיכותיו, "אתה פשוט חלש," אמר בעייפו לגבי המתרחק.
"אין לנו צורך באנשים כמוך".

התחלתי ללכת מחוץ לסמטה, מרגיש מרופט כבגדי. חשתי בפני נרטבות, והשלתי את עצמי שאלה טיפות הגשם. לאחר מספר צעדים נזכרתי שהותרתי את העוגה מאחור, לחזור? שאלתי את עצמי, וחשבתי שזו אינה השאלה האמיתית. להתמודד? שוב נדחיתי בבושת פנים. נמאס לי להתמודד, כמה פעמים אפשוט את ידי לעוברים ושבים, וכמה פעמים אתקל באותה הבעת פנים של שאט נפש?
קול פנימי רעם בי תת אדם!
הצלחתי לשקר לכולם, אפילו לעצמי. הפעם העייפות, הלאות, ואפילו הבושה לא הספיקו כדי לתרץ את מצבי. שוב לוותר?

רגע אחרי שיצאתי מהסמטה שמעתי חריקת בלמים, ורכב נכנס לתוכה במהירות, הבחנתי בגלגליו מחליקים על הכביש הרטוב. גוש פחד נוצר בפי – צנח צניחה חופשית לקרביי והניע את רגליי במהירות חזרה אל תוך הסמטה, משכיח כל מחשבה על כבוד או צדק.
עשן בקע ממכסה המנוע העקום.
"היי!" צעקתי לאנשים שיצאו מהרכב "יש אדם מתחת לגלגלים!"
הנהג התכופף מתחת לשלדה, "אתה בטוח?" שאל "אין כאן דבר מלבד ערימת שמיכות".
"בטח שאני בטוח!" חשתי בהיסטריה גואה בי "לפני רגע דיברתי איתו".
דחפנו את הרכב יחדיו, ובדקנו בין השמיכות שפוזרו, לא היה דבר.
"אולי הוא הבהב בדיוק ברגע הפגיעה" אמרתי.
"הבהב" חזר אחרי האדם בתמיהה.
"כן, הוא היה מחובר לרשת חברתית שכזו"
"בטח בן – אדם"
"כן, דיברנו כמה דקות ובדיוק יצאתי"
"אולי הוא נכנס לאחד הבתים כאן בסביבה?"
"איזה בית? אנחנו בסמטה ללא מוצא. הוא בטח ריצד בדיוק באותו רגע… כן, אין ספק שהוא ניצל ככה" חייכתי בהקלה.
"אממ… כן, בטח…" אמר הבחור, ושמתי לב לרתיעה מסתמנת על פניו.
הבחנתי בעוגה מרוחה על הגלגל השמאלי ונאנחתי "אלוהים, מה עוד נותר לי חוץ מבגדי?"
האנשים הביטו במבטים מוזרים בעודם מחפשים גרר.
לא מצאתי טעם להישאר שם.

אני לא מטורף מלמלתי לעצמי… קורה שאני רואה דברים בהילוך איטי, שהעולם נעצר רק בשבילי. הגיוני שמרצה מבוקש נתפס סהרורי מתחת לדירתה של גרושתו בפיג'מה. דברים רעים יכולים לקרות לאנשים טובים.
ניסיתי לשקול בצורה קרה את האירועים האחרונים, והגעתי למסקנה שלא משנה אם הזיתי או לא, זה עדיין לא משפיע על חיי. מתתי לסיגריה.